פרולוג
לוחות עץ האקליפטוס של רצפת אולם הנשפים הבריקו מהמעטה החדש של שעוות דבורים באור הרך של עשרות מנורות הקיר העתיקות. כל הדלתות לרוחב הקיר הגדול הפונה למערב עמדו פתוחות אל המרפסת הצמודה, למרות שזה לא העניק הגנה טובה במיוחד נגד עשי הלילה שנמשכו אל האור. שאר בית החווה שניצב בלב תחנת ג'דה קריק נוקה ומורק עד שנראה כמו בית המידות הוויקטוריאני שהוא אכן היה. מי שהעלה בדעתו להביא פיתוחי ברזל לבן ומרפסות פתוחות לאמצע המדבר האדום, עם כל האבק שבו, עם היובש והשמש הקופחת ללא רחם, היה לגמרי מטורף. או מישהו מאוד אנגלי, שחלם עדיין על העולם שהותיר מאחוריו.
ג'וּדה בלייק תהה לא פעם כמה זמן לקח לאבותיו האנגלים להבין שחלומותיהם של האנשים במקום הזה הם שונים לחלוטין.
קצת פחות משבוע חלף מאז שובו, ואם עדיין היה לו קצת קשה להסתגל לכך שהוא יכול לעבור בכל דלת פתוחה או לאכול כל מה שמתחשק לו, מתי שהוא רק רוצה, הוא העדיף לחשוב שהוא מצליח להסתיר את זה מפני כולם. הוא נולד וגדל בתחנת ג'דה קריק; הוא הכיר את הארץ הקשה הזאת ואת כל הפלאות שלה. לא היה לו ספק שהוא יתאקלם כאן בחזרה מהר מאוד.
ריד, אחיו בן השמונה-עשרה, היה זה שהציע לערוך מעין מסיבה כדי לחגוג את שובו של ג'ודה. ג'ודה היה זה שהפך את הצעתו הצנועה של אחיו לאירוע חברתי משמעותי. הוא היה חייב לדעת כמה נזק גרם מאסרו למעמד של משפחתו, ולא הייתה דרך טובה יותר לברר את זה מאשר לשלוח הזמנות לנשף צדקה גדול ולראות מי יטרח להופיע.
הוא לא חסך בהוצאות – איש לא יהיה מסוגל להתלונן על הכנסת האורחים שלו. כל מה שהאורחים ירצו לשתות, הם עמדו למצוא בבר. האוכל הובא בטיסה, ביחד עם צוות הקייטרינג, והמוזיקאים. צבא קטן של מנקים, בעלי מקצוע וצמד מארגני אירועים בילה שבוע בהכנת בית החווה הגדול לקבל את פני האורחים. אנשי צוות חוות הצאן והבקר עבדו ימים על הכנת מקומות חניה לכל המטוסים והמסוקים הפרטיים שיביאו את האורחים הללו. לא כל האורחים עמדו להיות עשירים. חלקם היו צפויים להגיע במסוקי אאוטבק קטנים שמתאימים יותר לרעיית בקר וצאן, לא בפאר ובנוחות. חלקם היו צפויים להגיע במטוסי הססנה המשפחתיים, המקבילה של האאוטבק האוסטרלי למכונית המשפחתית. תחנת ג'דה קריק השתרעה לאורך הגבול בין קווינסלנד לטריטוריה הצפונית, ולהגיע אליה בנסיעה היה ממש סיוט.
ועם זאת, מתוך כמה מאות ההזמנות שהוא שלח בהתרעה קצרה, רק על מעטות מאוד הוא קיבל תשובה שלילית.
הוא היה יכול לתלות חלק מההסכמה הזאת לקבל אותו, בשם של משפחתו. אביו היה בן לאריסטוקרטיה האנגלית – ברון פשוט שהתחתן עם בתו של ויקונט ונמלט לאוסטרליה כדי לחמוק מההתנשאות המתחסדת של קרובי המשפחה שלה. אבל הוריו של ג'ודה כבר הלכו לעולמם, בזה אחר זה, בששת החודשים האחרונים, וג'ודה הפך כעת להיות ה-בלייק, עם כל מה שנקשר במעמד הזה.
הוא היה יכול לתלות חלק מהיחס שהוא מקבל בעובדה שהוא התברך בתווי פנים נאים מאוד, גילו היה פחות משלושים, והוא לא נשוי. והוא היה עשיר – הון של דורי-דורות, אפילו אם אביו המנוח הצליח לבזבז את רובו. היו לו גם שלושים מיליארדי דולרים של הון חדש, פרי שתי השקעות במטבעות קריפטו, שהוא עשה בדיוק בזמן. הוא השתדל לשמור בפרטיות את המידע על הרווח החדש הזה, אבל בחוג המצומצם של האחוזון העליון תמיד יש מישהו שדואג לברר לאיזה כיוון הכסף זורם.
וזה, מעל לכול, היה ההסבר לכך שאנשים רבים כל כך בחרו להראות את פניהם כאן הערב. עם שלושים מיליארד דולר בכיסו האחורי, כנראה שבאמת היה לאנשים הללו – שהתעלמו ממנו לפני למעלה משבע שנים – קל לסלוח לו על פשעיו ולקבלו בחזרה אל חיק החברה שלהם.
מדהים כמה מהם כבר יצרו קשר בנוגע להשקעות אפשריות שיעניינו אותו. כולן בתחומים ראויים. כאלה שיסייעו לו לשקם את שמו המוכתם, לדבריהם, והוא חייך אליהם ואמר להם בלי שום היסוס שהוא ישמח לשוב ולדבר איתם בקרוב.
לא היה להם שום מושג איזה מין בן-אדם הוא הפך להיות. לו לא היה מושג איזה מין בן-אדם הוא יוכל להיות כעת, כשהוא משוחרר ועם הון כה רב שאין לו שום מושג מה לעשות איתו, ועם דלתות פתוחות רבות כל כך.
הוא רק ידע שהוא רוצה שהכול ישוב להיות כמו פעם. שהוריו ישובו לחיים. שנפשו תהיה עדיין נקיה מהלכלוך שדבק בה בתקופת מאסרו, אבל היה כבר מאוחר מדי לזה. וגם להשיב את הוריו לחיים לא היה סביר לחשוב שהוא יצליח.
אך להשיב לידיו את החלקים של תחנת ג'דה קריק שאביו מכר... זה היה משהו שהוא כן יכול להשיב על תיקונו. נכסי המשפחה שלו, הנחמה שלו. האדמה שלו, לא של בירדי סטאר.
"אל תעשה שום דבר נמהר אחרי השחרור," יעץ לו הפסיכיאטר המומחה, שביקר אותו זמן מה לפני צאתו מבית הכלא.
כאילו שג'ודה לא התאמן בשבע וקצת השנים האחרונות בשליטה על כל מחשבותיו ורגשותיו.
"כדאי להימנע מקבלת החלטות בן-רגע."
כנראה שהדוקטור המכובד לא חווה מעולם מצב שבו אסיר אחר קרב לכיוונו עם תער מאולתר, במהירות ובחשאי.
"תן לעצמך די זמן להתאקלם."
זאת דווקא נשמעה כמו עצה סבירה למדי.
"קריאת האנשים שלך תהיה לא אמינה. תן לאנשים ליהנות טיפה מהספק."
בשום פנים ואופן לא.
בירדי סטאר לקחה את הבעלות הזמנית על אדמה שהייתה שייכת לו, והפיתרון לזה היה פשוט מאוד – שום דבר נמהר לא היה בזה.
הוא רצה את אדמתו בחזרה.
1
"את כבר יודעת מה את מתכוונת ללבוש?"
"עוד לא החלטתי." בירדי סטאר הביטה בעוגמה בעוגת המרנג והלימון שגֶרט הכינה כמו בדרך פלא, ותהתה בליבה, לא בפעם הראשונה, איפה האישה הזאת למדה לבשל. לא כאן בסביבה, זה בהחלט היה ברור. כאן בסביבה הייתה ארץ הערוצים של מרכז אוסטרליה, והרחק-הרחק מכל סוג של המון. בירדי נולדה וגדלה בתחנת דוויל'ס קיס. גרט הגיעה מבארקוּ, כמה מאות קילומטרים דרומה יותר. אף אחד משני המקומות הללו לא נטה לגדל שפים מוצלחים במיוחד.
גרט נהגה להגיע אל בית החווה של בירדי לשלושה ימים מדי שבועיים ולמלא את המקום באור עם פוליש לרצפות העץ, צחוק, בישול בצוותא ושיחות, לפני שהמשיכה בדרכה אל תחנת ג'דה קריק, כדי להעניק שירות דומה גם למשפחת בלייק. בילוי של יומיים עם משפחת קונראד מצפון, ואז גרט נהגה לשוב לביתה ולהתארגן כדי לערוך את הסיבוב הזה שוב, מהתחלה.
גרט הייתה הדבק שחיבר בין האנשים כאן בסביבה.
"אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה ללכת לנשף של משפחת בלייק," התוודתה בירדי.
"קשה לי להגיד שזה מפתיע אותי."
ולמה שזה יהיה מפתיע? נטייתה של בירדי להסתגר בבית לא הייתה בדיוק בגדר סוד.
"אבל את צריכה ללכת," המשיכה האישה המבוגרת ואמרה בהחלטיות. "כולם יסתכלו לראות איך תנהגי כעת, עם שובו של ג'ודה. יהיה אכזרי, להתנהג כאילו שאת חוששת מפניו."
"אני לא מפחדת ממנו." והיא לא רצתה להיות אכזרית. "העניין הוא רק ש... למה הוא היה חייב לערוך פתאום נשף רשמי, מכל הדברים שבעולם? כאן, בסביבה הזאת?"
שפתיה הדקות של גרט נמתחו בחיוך. "היו ימים שנשפים רשמיים כאלה בתחנת ג'דה קריק היו שיא האופנה, את פשוט צעירה מכדי לזכור אותם. הם נהגו לערוך אותם לפחות פעם בשנה, וכל האנשים המגונדרים היו מגיעים. הדברים שאנחנו נהגנו לעשות..." האישה המבוגרת נשמעה ממש נוסטלגית. "אימא שלך מאוד אהבה את הנשפים האלה. היא ואבא שלך היו רוקדים במשך כל הלילה, והם היו ממש טובים בזה."
אימהּ של בירדי הסתלקה מהעולם זמן לא רב אחרי שבירדי הגיעה אליו. גרט הייתה הבן-אדם היחיד שנהג לדבר אודותיה בכלל, באיזו מידה של חופשיות.
אביה לא דיבר מעולם על אשתו.
אוקיי, אז אימא שלה אהבה נשפים וריקודים. אולי גם בירדי תוכל ללמוד לאהוב אותם. היא כבר אישרה את השתתפותה בנשף, ביחד עם אביה. בשום פנים הם לא עמדו להימנע מלהופיע, אחרי כל מה שג'ודה עשה למענה. והיא הייתה חייבת להיראות סביר, מה שלא היה אמור להיות קשה, כשלרשותה עומד ארון שלם מלא בבגדי מעצבים שכמעט לא נלבשו, שנתפרו כולם למידותיה. נכון, הם היו בני חצי עשור בערך, אבל אופנת עילית לעולם לא מתיישנת באמת. גילו של הבגד רק מראה לאנשים כמה זמן הלובש כבר עשיר להחריד.
בירדי לא חשבה את העושר שלה למחריד, אם כי פעם, בעבר, היא דיגמנה בגדים כאלה, ולפעמים נתנו לה לשמור אותם לעצמה. היא הייתה כוכב עולה, עם פנים של מלאך וגוף שהיה כמעט נשי. לא היה לה אז שום מושג איזה זאבים טורפים מסתובבים בעולם הנוצץ של דוגמניות העל.
זה התחוור לה בצורה מאוד כואבת.
"מה אנשים נהגו ללבוש לנשפים האלה? בגדי ערב ממש רשמיים?"
"בהחלט."
"עם מדליות על החזה ואבנטים וכאלה? כפפות עד המרפק אצל הנשים?"
"בלי מדליות ואבנטים, אבל עם כל תכשיטי המשפחה. כפפות הן אופציה," השיבה גרט. "אצולת בעלי האדמות, את יודעת. לפעמים זה מעודן, אבל זה עדיין ניכר."
בירדי הפריחה נשיפת תסכול בנסותה להפוך בדמיונה את ג'ודה השכן ללורד ג'ודה בלייק, חבר בית הלורדים, אריסטוקרט אנגלי של ממש. "טוב, בסדר, הגיע הזמן לבחור שמלה." היא העבירה יד בשפע הגלי של שערה שהיה בגוון חיטה בקיץ, עם תפזורת פסים חומים כהים יותר, ונשבעה לעצמה לסדר אותו כמו שצריך לפני הנשף.
"הוא התקשר הבוקר וביקש לדבר איתך."
"ג'ודה?" היא התחמקה מהשיחות שלו במשך כל השבוע.
"אז צלצלי אליו בחזרה."
היא הנהנה, בידיעה ברורה שלהתקשר אליו בחזרה דרש הרבה יותר אומץ מכפי שיש לה. לפחות בנשף, הם יהיו מוקפים בכל האנשים הללו, והשיחה לא תהפוך להיות אישית מדי מהר כל כך. להיכנס לזה לאט ובהדרגה, זה היה המוטו שלה.
"את לא עומדת להתקשר אליו בחזרה, נכון?" הכריזה גרט ללא שום הבעה.
"לא. אבל אני אהיה בנשף, לבושה מדהים, ואני אדבר איתו כשאברך אותו על שובו הביתה וארעיף עליו תודות ואעשה כל מה שיהיה עליי לעשות עוד. תאמיני לי, גרט, יש לי תוכנית."
"ילדה טובה," תמכה בה האישה המבוגרת. "קחי לך חתיכת עוגה."
משהו לא היה כרגיל. גרט אף פעם לא נתנה לאף אחד לטעום מעוגת המרנג לימון לפני שזאת הצטננה לחלוטין, אך היא חתכה לבירדי חתיכה, והסתכלה במיאוס שהוסתר רק בקושי, במילוי החם שנזל והתפשט על הצלחת.
"טוב." מבטה של האישה המבוגרת היה יכול לשפד חזיר בר ממרחק של מאה צעדים. "בואי נטפל בזה, מותק."
מותק... הו זה היה גרוע. נורא יותר מאז, כשבירדי החליטה להשתמש באגרטל הלימוז' הענקי בתור מטרה לפריזבי שלה... וגם פגעה בו בול.
"מה את הולכת ללבוש?"
ג'ודה התבונן מנקודת התצפית שלו בקצה אחד של מרפסת קומת הקרקע, כשהאורחים החלו להישפך החוצה מאולם הנשף הצפוף אל תוך הלילה, כדי לדבר בהתלהבות על יופי הנוף שמעליו הם טסו כדי להגיע הנה ועל יופיו של הבית הויקטוריאני בן שתי הקומות שניצב לו באמצע שום-מקום.
"תחנת ג'דה קריק, איזה מקום מרהיב."
"ג'ודה, אתה נראה כל כך טוב."
והאמיצים באמת שביניהם, "אני כל כך מתגעגע להוריך, ומשתתף בצערך."
אחיו היה בפנים, איפשהו, צעיר ממנו בעשר שנים, וזר כמעט מוחלט מבחינתו. ריד ניהל את תחנת ג'דה קריק ברווח בן ארבעת החודשים בין המוות של אביהם ובין שובו של ג'ודה הביתה, ועשה את זה ממש לא רע.
לנער – לגבר – הייתה רשת שלמה של חברים מבית הספר, שסיימו לאחרונה ללמוד, ורובם לקחו לעצמם שנת חופש, לפני שיכנסו למה שזה לא היה שמשפחותיהם תכננו בשבילם. רבים מחבריו של ריד היו פה הערב, והוא קיווה מאוד שהם מסוגלים להתמודד עם כל מה שהם שתו, כי הוא לא בדיוק השגיח עליהם. יכול להיות שהוא היה צריך לדבר עם צוות הבר היקר מאוד שמארגני הנשף התעקשו לשכור. להבהיר להם שההשגחה על כמויות האלכוהול שהם נותנים לאורחים, צעירים כזקנים, היא חלק מהתפקיד שלהם, לא שלו.
ואז ריד בא והתמקם לצידו, עיניו הכחולות בורקות ותוהות.
"היא עוד לא הגיעה. היא הבטיחה לי שהיא תבוא," אמר ריד במקום לומר שלום.
"מי?"
"בירדי."
הייתה רק בירדי אחת בעולמו של ג'ודה, והוא השתדל לקבוע איתה פגישה במשך מספר ימים. עד עתה, היא אפילו לא טרחה להחזיר לו טלפון. "אולי היה לה משהו דחוף לעשות באיזשהו מקום אחר."
"לא לבירדי. היא כמעט לא יוצאת מהבית. היא סירבה לעזוב את תחנת דוויל'ס קיס במשך שנים אחרי מה שקרה, ואפילו עכשיו היא צריכה להכריח את עצמה לצאת."
"אז אולי היא עדיין מנסה להכריח את עצמה." המחשבה על בירדי שלא הפיקה את המירב מהחופש שלה לא מצאה חן בעיניו. עבותות עיקשים של כעס ניעורו לחיים בתוכו. הוא הקריב את החופש שלו למענה. לפחות היא הייתה יכולה להפיק את המירב מהאפשרויות אשר היו לה.
"אני יודע שהיא חששה מאיך שכולם ירכלו, אולי, עליה ועליך," המשיך ריד ואמר. "לחלק הזה, היא בטח לא חיכתה בקוצר רוח."
הלב נשבר.
"היא צלמת, בימינו," אמר אז ריד.
הוא ידע.
"צילומי נוף בעיקר, מהסביבה שלנו. לקחתי אותה במסוק איסוף צאן, לפני איזה חודש. בסופו של דבר, פירקנו את הדלת וסידרנו לה רתמה, כך שהיא יכלה לרכון החוצה ולצלם תמונות מהאוויר. עדיין לא ראיתי אותן, אבל היא אמרה שהן יצאו ממש טובות."
זה היה נכון.
טינה התערבלה ורחשה במעמקי קרביו, ובגלל מה? כי אחיו בן הטיפש-עשרה הוא מה? חבר של בירדי סטאר? איש הסוד שלה?
למה היא לא ענתה לאף אחת משיחות הטלפון שלו?
בירדי הייתה באמצע, בינו ובין ריד, מבחינת הגיל. בת עשרים ושלוש כעת, כבר לא ילדה חסרת מושג. האם הוא בכלל יזהה אותה? מכל התמונות שהיא שלחה לו בשבע השנים האחרונות, אף אחת לא הייתה תמונה שלה.
"תדאג שחבריך הטובים לא ישתו יותר מדי הערב. הדבר האחרון שנחוץ לנו הוא איזו תקרית."
"אני יודע. הם יודעים. לא תהיה פה שום תקרית."
איך הנער הצעיר הזה יכול להיות כל כך בטוח?
ריד כאילו קרא את המחשבות שלו, חיוך מהיר ופראי התפשט על פניו, והיה טיפה מוכר. "המוניטין שלך הולך לפניך, בן-אדם. הם יתנהגו יפה."
"הוא גורם לך לבעיות, המוניטין שלי?"
ריד משך בכתפיו. "לא כאן, בבית."
"ומה בנוגע לתקופת הלימודים שלך בבית הספר?"
עוד משיכת כתף. "זה חוסך את המאמץ של להתחבר עם כל האנשים הצבועים האלה, זה מה שאבא נהג להגיד." הוא מצמץ בעיניו לכיוון מזרח. "יכול להיות שזה הם. לא יודע למה ציפיתי מהם להגיע מסביב, בדרך הארוכה, כשהרבה יותר מהיר לחצות בקו ישיר."
ג'ודה המתין בזמן שענן האבק המסתחרר גווע אט-אט, והטנדר, הלבן לשעבר, נגלה לעיניהם. קשה היה לדעת מה הוא מרגיש בדיוק, מאחר ורגשותיו היו נעולים עמוק כל כך, אבל זה לא היה הרגע המתאים לשחרר את השליטה העצמית שהוא עמל לפתח במשך שנים כה ארוכות.
אז מה אם הסקרנות ממש הרגה אותו?
אז מה אם המחשבה על הסתגרותה מפני כל העולם פשוט הרתיחה אותו?
הוא היה יכול עדיין להשתמש במידע ההוא נגדה, אם היא לא תתכופף לרצונו ותמכור לו בחזרה את האדמות שלו. ולמה שהיא לא תמכור? היא לא עשתה דבר עם כל האדמות שיש לה. הן פשוט שוכבות שם, ממתינות שמישהו יתבע אותן לעצמו בחזרה.
הוא, למשל.
הרי בכל זאת, היא חייבת לו.
המשך הפרק בספר המלא
