פתח דבר


"היא רדופה?"


אוי, בשם... "לא, ארבלה."


אחותי הסתכלה בעיניים מצומצמות על האחוזה המפלצתית, שהלכה והתקרבה בשעה שרכב השטח מיהר במעלה המדרון הקל של שביל הגישה. "תראו את כל המגדלים האלה. היא נראית רדופה."


"היא לא," אמר ברן.


"איך אתה יודע שלא?" שאל ליאון מהמושב האחורי.


כי אין דבר כזה רוחות רפאים. "כי טרודי נחמדה, אני מחבבת אותה, והיא לא היתה נותנת לנו לקנות בית רדוף."


"בסדר," אמרה ארבלה, "אבל שאלת אותה על זה?"


"כן, וטרודי אמרה שלא." המתווכת המסכנה שלנו ענתה בחודשיים האחרונים על יותר שאלות מוזרות מאשר בכל הקריירה שלה.


אחותי הקטנה שלפה את הטלפון שלה והרכינה את ראשה הבלונדיני מעליו.


כל משפחת ביילור ישבה במכונית. היחידים שלא הצטרפו היו סבתא פרידה, אחותי הגדולה וגיסי. הגענו כדי לקנות בית.


כשהייתי צעירה מאוד גרנו בבית טיפוסי לפרוורים, רק חמישתנו: אבא שלי, אימא שלי, אחותי הגדולה נבדה, אני ואחותי הצעירה ארבלה. ואז ברן וליאון, שני בני הדודים שלנו, עברו לגור איתנו כי אימא שלהם לא שווה כלום ואף אחד לא יודע מי האבות שלהם. ואז אבא חלה. מכרנו את הבית כדי לשלם על הטיפולים ועברנו למחסן עם סבתא פרידה, אימא של אימא. אבא מת. נבדה, שהיתה בת שבע־עשרה, תפסה פיקוד על משרד חקירות ביילור, העסק המשפחתי. היא וסבתא פרידה, שעבדה על טנקים וארטילריה ניידת עבור אליטת הקסם של טקסס, פרנסו את המשפחה.


בסופו של דבר נבדה גילתה את יכולות הקסם המלאות שלה והפכנו לבית — כך מכונות משפחות שיש בהן יותר משני עליונים, שזו הדרגה העליונה של שימוש בקסם. נבדה התאהבה ועזבה את הבית, ואני הפכתי בסופו של דבר לראש הבית. אחד ההישגים הראשונים שלי היה פיצוץ המחסן שבו גרנו כולנו. נכון שהפיצוץ המדובר היה תאונה, אבל העובדה הזאת לא דאגה לנו לקורת גג ולא צמצמה את תחושת האשמה שלי.


במשך כמה זמן הסתפקנו בבניין תעשייתי שהפכנו למקום שאפשר לגור בו, אבל כולנו שנאנו אותו. וחוץ מזה, הצרכים שלנו השתנו. כולנו, כולל אחותי הקטנה, כבר מבוגרים. רצינו להמשיך לגור יחד, גם מתוך אהבה וגם כי בית ביילור היה בית חדש, ובכל פעם שיצאנו מהבניין שלנו צמחו לנו מטרות על הגב. במקרה שלנו באמת היה עדיף שלא נגור לבד. אבל גם נזקקנו נואשות לפרטיות.


רצינו לגור יחד. רק לא יחד־יחד.


לקח נצח למצוא את הבית הנכון במחיר שיכולנו להרשות לעצמנו, אבל היו לי תקוות גדולות לגבי המקום הזה. הוא ממש מצא חן בעיניי.


"שמעתי שאם הבית רדוף המתווכים חייבים לומר את זה," אמר ליאון.


הסתכלתי על אימא שישבה מאחורי ההגה. היא חייכה אליי חיוך משועשע. היא לא תעזור לי.


"מתברר שרק ארבע מדינות מחייבות לחשוף פעילות על־טבעית," דיווחה ארבלה. "בתשע מדינות חובה ליידע את הקונה אם אירעו מקרי מוות בבית. בטקסס לא דורשים כלום."


"לא אירעו מקרי מוות בבית. אף אחד לא מת כאן אז הבית לא יכול להיות רדוף," אמרתי להם.


"איך את יודעת שאף אחד לא מת כאן?" שאל ליאון.


"כי בדקתי ברישומים," רעם קולו של ברן.


"זה לא אומר שום דבר," אמרה ארבלה.


אין ספק שהיו במכונית שתי קבוצות: קבוצת העוּבדות וקבוצת אל תבלבלו אותי עם העובדות.


"מה אם הסתירו את זה?" שאל ליאון.


ברן העיף מבט באחיו הצעיר. בכל הנוגע לגילוי עובדות מוסתרות, לא היו לברן מתחרים. אם קיים תיעוד של משהו, והתיעוד הזה הוזן מתישהו למחשב שמחובר לאינטרנט, ברן ימצא את זה.


שביל הגישה נגמר בראש גבעה נמוכה. אימא בחנה את החומה בגובה שלושה מטרים שהקיפה את שטחי הבית. ממש מולנו היתה קבועה בה מנהרה מקומרת קצרה שהובילה פנימה. את המעבר חסם שער מתכת כבד, אבל עכשיו הוא נפתח ונסוג שמאלה אל תוך החומה. מימין, בתוך החומה העבה, היתה עמדת שמירה.


"סידורי אבטחה רציניים," אמרה אימא.


"זה מוצא חן בעיניי," אמר ליאון. "אם הכופרים יחליטו להסתער על החומות נוכל להמטיר עליהם גשם של חיצים וזפת רותחת."


קורע.


אימא תמרנה את השברולט טאהו המשוריינת שלנו דרך הכניסה ופנתה ימינה אל מגרש החניה הקדמי. האלפא רומיאו הכסופה של אלסנדרו כבר חנתה במגרש.


כולם יצאו מהמכונית. שביל הגישה הפנימי, דרך סלולה רחבה שמשני עבריה עצי אלון עתיקים גדולים, התמשך מולנו והוביל דרומה אל הבניין הראשי. מימיננו היה ביתן גדול עשוי אבן וקורות עץ בעל חלונות ענקיים.


אימא הסתכלה עליו. "מה זה?"


"זה ביתן חתונות. עיצוב הקורות בפנים ממש יפה. חשבתי שאם נתקין בו בידוד טוב הוא יוכל להיות המשרד שלנו."


המצח של ליאון התקמט. "את מתכוונת למשרד נפרד? שאפשר לטפל בו במה שצריך אבל אז לצאת ממנו וכבר לא להיות בעבודה? יש לאנשים דברים כאלה?"


נאנחתי.


"ליאון," אמרה אימא. "כבר שבועיים היא ואלסנדרו מנסים לבדוק את כל מה שצריך בקשר למקום הזה. היא בקושי ישנה ובקושי אוכלת. עד כמה שזכור לי, ברן הוא היחיד שעזר לה. אז מה דעתך לשמור לעצמך את השנינות המושחזת הזאת ולנסות להיות פחות אתה למשך השעה הקרובה?"


"כן, גברתי." ליאון הזדקף ונראה רציני. זה לא יחזיק מעמד, אבל ניסיון יפה. בן דודי הצעיר בן עשרים, ולא נראה שיש לו כוונה כלשהי לשנות את דרכיו. אין לי בעיה עם זה. אני אוהבת את ליאון בדיוק כמו שהוא.


אימא בחנה בצמצום עיניים את הבניין המלבני בן שתי הקומות שמהצד האחר של שביל הגישה הראשי. "וזה?"


"'קסרקטין'," אמרתי. "לפי מסמכי הנכס."


היא הרימה גבות. "מגורי חיילים?"


"כן. בקומת הקרקע יש מטבח, חדר אוכל ונשקייה. בקומה העליונה יש מקום לעשר מיטות, וחדר אמבטיה עם ארבעה תאי שירותים ושלוש מקלחות."


"המממ."


בדרך כלל לא היה קשה לפרש את קולות ה"המממ" של אימא, אבל באותו רגע לא היה לי מושג מה עובר לה בראש.


צעדנו לאורך שביל הגישה. גדר חיה צפופה התמשכה בין האלונים משני צידי הדרך והסתירה את שאר שטחי הבית. ענפי העצים התמתחו אלה אל אלה מעל ראשינו ויצרו מעין מנהרה ירוקה.


"כניסה יפה," אמר ליאון.


"תיהנה מזה כל עוד אתה יכול," אמרתי לו. "זאת הדרך הישרה היחידה בכל המתחם."


"תזכירי לי מה גודל השטח," ביקשה אימא.


"תשעים וארבעה דונם נקודה שבע," אמר ברן שהלך לפנינו. "שישים וחמישה מתוכם מוקפים בחומה והשאר בגדר תיל."


"נצטרך להמשיך את החומה," אמרה אימא. "גדר תיל לא תספיק."


"שאלה!" ארבלה הרימה יד. "אם נקנה את המקום אני יכולה לקבל עגלת גולף?"


"את יכולה לקנות עגלת גולף בכסף שלך," אמרה אימא.


שביל הגישה הביא אותנו אל חצר קדמית גדולה בחזיתה של אחוזה ים־תיכונית בת שתי קומות.


"השטח של הבניין הראשי הוא ארבע מאות ושישים מטר רבוע," אמרתי. "קומת הקרקע מחולקת לשני אגפים. בכל אגף יש חדר שינה גדול. בקומה העליונה יש ארבעה חדרי שינה, כל אחד עם חדר אמבטיה משלו."


"ארבעה חדרי שינה?" שאלה ארבלה. "אז אימא וסבתא בחדרים למטה ואנחנו למעלה?"


אפשר לומר שהיא נשמעה חסרת התלהבות, אבל זאת תהיה לשון המעטה ברמה פלילית.


"אפשר," אמרתי, "או שנוכל לגור בבנייני החוץ."


ארבלה צמצמה עיניים. "איזה בנייני חוץ?"


הפניתי גב לאחוזה ופרשתי את הידיים לצדדים.


המשפחה הסתובבה. משני צידי שביל הגישה נפרש מבוך של צמחייה ובניינים, מחולק על ידי גדרות חיות. משמאל היה מגדל עגול שהיתמר לגובה שלוש קומות. מימין, מאחורי מסווה הגינון, היו שלושה קוטג'ים דו־קומתיים שכל אחד מהם בגודל מאה וחמישים מטר רבוע. הקומות העליונות של הקוטג'ים היו מחוברות במעברים מקורים. ביניהם לבינינו היו גנים, ספסלים, סככות נוי ומזרקות. שבילי אבן, פרי תכנונו של מלח שיכור, התפתלו בלב כל זה בניסיון כושל למדי לחבר בין הבניינים.


ליאון בחן את המגדל. העיניים שלו עטו הבעה חולמנית שמשמעותה בדרך כלל שהוא חושב על ספינות מעופפות, לווייתנים בעלי כנפיים ושודדי חלל. "שלי."


"הוא מצריך קצת עבודה," הזהרתי אותו.


"לא אכפת לי."


ברן התקדם צעד ואמר בקולו הרועם, "המקום הזה מוצא חן בעיניי." הוא חיכה רגע לתת לנו לעכל את דבריו, ואז פנה ימינה והתחיל לצעוד באחד משבילי האבן בכיוון שלושת הקוטג'ים.


"לאן אתה הולך?" קראה אימא.


"הביתה," הוא ענה בלי להסתובב.


היא הסתכלה עליי. "הקוטג'ים מוצאים חן בעיני רונה?"


הנהנתי.


בן דודי הגדול וחברתי הטובה ביותר התקדמו לאט לקראת נישואים. רונה והאחים שלה גרו איתנו, והיה קשה יותר ויותר להתעלם מרונה המתגנבת מהחדר של ברן אל השירותים שמעבר למסדרון בשעות הבוקר המוקדמות.


הבנתי אותם. אלסנדרו ואני ישנו באותה מיטה כל לילה, אבל שנינו הרגשנו לא בנוח שהוא יעבור רשמית לחדר שלי, כל אחד מסיבותיו שלו, והפשרה היתה שהוא יגור בבניין הצדדי ואני אשאיר את החלון שלי פתוח. מבחינתו היה עדיף פי אלף לצאת ולהיכנס דרך החלון ולא להתמודד עם המשפחה שלי רק כדי להגיע לדלת שלי.


"איפה אני אגור?" שאלה ארבלה. "באחד הקוטג'ים?"


"אני חושבת שהם כבר תפוסים," אמרה אימא, וצפתה בברן ההולך במהירות לאורך השביל. "ברן ורונה יגורו באחד, וילדי אטרסון יגורו באחד האחרים או בשניהם."


"יש צריף מאחורי הבניין הראשי," אמרתי לארבלה. "את יכולה לגור שם."


היא התחילה להקיף את הבית. אימא ואני הלכנו בעקבותיה בשביל צר שמשני עבריו עצי גופנן, שיחי דק־פרי שעדיין נשאו את אחרוני הפרחים הצהובים העזים שלהם, ומקבצים משתרעים של צמחי מגינית בעלי עלים ירוקים בשרניים.


"אז ברן וליאון יכולים לבחור, ואני מקבלת את השאריות," קראה ארבלה מעבר לכתפה.


"אה־הא," הנהנתי. "את הכי צעירה."


היא רטנה משהו בשקט. היה נפלא לענות אותה.


"מה אמרת שהיה כאן?" שאלה אימא.


"אתר נופש כושל. הבעלים הראשונים בנו את הבניין הראשי, את המגדל של ליאון ואת הקוטג' היותר גדול. ואז הם מכרו את האתר למישהו שהחליט להפוך אותו לבית מלון 'כפרי' מאובטח לעליונים ולרמים. באתר שלו זה נקרא 'חוויה כפרית לאליטה המקומית'."


ארבלה השמיעה נחרה.


"הוא היה הבעלים בערך שתים־עשרה שנה ובנה הרבה מהתוספות המטורפות האלה. העסק שלו קרס, ועכשיו הוא מנסה להיפטר מהנכס כדי לסגור חובות."


שום דבר כאן לא היה מבוסס על תוכנית מסודרת. ואם זה לא מספיק, הבעלים השני חשב שיש לו ידיים טובות ועשה הרבה מעבודות השיפוץ והתחזוקה בעצמו במקום לשכור אנשי מקצוע. לדברי מפקח הבנייה שלנו בהחלט היו לו ידיים, אבל הוא לא בטוח לגבי השאר.


"כמה הוא רוצה על המקום הזה?" שאלה ארבלה.


"עשרים מיליון."


"זה מעבר לתקציב שלנו," אמרה אימא.


"לא אם ניקח הלוואה," אמרתי. כבר הגשנו בקשה דרך חברת משכנתאות בבעלות קונור והיא אושרה בזמן שיא.


"אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לתת מקדמה של חצי," אמרה ארבלה. "אבל המקום הזה לא שווה עשרים מיליון. כאילו, אני אפילו לא מקבלת בית. אני מקבלת צריף..."


פנינו בשביל והצמחייה נשארה מאחורינו. לפנינו התפרש פאטיו עצום מרוצף אבן, ובמרכזו בריכה ענקית בסגנון רומאי. מעבר לבריכה המפנקת הפך הפאטיו לשביל אבן שהוביל אל שפת אגם של שישה־עשר דונם. בין הבריכה לאגם, מצד ימין, ניצב מגדל נוסף בן שלוש קומות.


בניגוד למגדל של ליאון, שנראה כמו משהו שנקטף מטירה נורמנית, המגדל הזה היה משתלב מצוין על חוף הים בפאלם ביץ'. המבנה הלבן והדק, עם המרפסות המקורות בשתי הקומות העליונות ומרפסת שמש על הגג, שידר אווירה ברורה של חופשה. מרפסת הקומה העליונה התחברה אל הבניין הראשי במעבר עילי צר. מכל הבניינים במתחם, זה היה החדש ביותר ונדרשה הכי פחות עבודה כדי שיהיה ראוי למגורים.


"הצריף שלך," אמרתי לארבלה.


ארבלה חצתה את הפאטיו בריצה.


אימא ואני שוטטנו בנחת מעבר לבריכה אל חוף האגם. הוא היה מוקף במסלול ריצה, וגגות של שלושה בניינים נוספים בצבצו מתוך הצמחייה בנקודות אקראיות סביב האגם.


"הכניסה הדרומית נמצאת שם." הצבעתי אל הקצה האחר של האגם. "המוסך של סבתא יכול להיות שם, עם הפנים אל הכביש." היא תצטרך עגלת גולף כדי להגיע לשם. סבתא פרידה נמרצת, אבל בכל זאת בת יותר משבעים.


"אנחנו באמת יכולים להרשות לעצמנו לקנות את המקום הזה?" שאלה אימא.


"כן. אם ניתן מקדמה של עשרים וחמישה אחוז יישאר לנו מספיק לשנה של הוצאות עסקיות וחצי מיליון לשיפוצים. נצטרך לבצע את השיפוצים בהדרגה ולרכוש חיות משק, כדי לקבל פטור חקלאי. כבר יש כאן פאנלים סולריים אז נחסוך קצת כסף, אבל נצטרך צוות תפעולי וככל הנראה שירותי ניקיון כלשהם."


אימא הגיבה בזעף. "בחיים לא העסקתי מנקה. מי שמבוגר מספיק למקום משלו מבוגר מספיק כדי לנקות אותו."


"אני מסכימה, אבל הבניין הראשי ענקי, ויהיו לנו גם מגורי חיילים ומשרד. כולנו הולכים להיות מאוד עסוקים. יהיה כאן גדוד של אנשים לפקח עליהם, החלטות שיפוץ שנצטרך לקבל, ובנוסף התיקים הרגילים וגם העניין האחר..."


הזמן שלי כבר לא היה שלי בלבד. חלק ממנו היה שייך למשפחה שלי ולניהול הבית, אבל חלק אחר, גדול במידה ניכרת, היה שייך למדינת טקסס ולסבך המורכב שיצרו משפחות הקסם שלה.


ארבלה פרצה החוצה אל מרפסת הקומה העליונה. "האם אני מחבבת אותו? לא. אני מתה עליו!"


אימא חייכה חיוך רחב. "טוב, את הקול שלה קיבלת. איפה את ואלסנדרו תגורו?"


"שם." הצבעתי שמאלה, אל בית בן שתי קומות על שפת האגם. "הוא בטח שם עכשיו. את צריכה שאעבור איתך על הבניין הראשי?"


אימא נופפה את ידה בביטול. "אני אסתדר. לכי תבדקי מה איתו."


חיבקתי אותה חיבוק זריז וירדתי במדרגות מהמרפסת אל השביל המוביל אל הבית בן שתי הקומות שאלסנדרו ואני בחרנו לעצמנו.


קיוויתי שאלסנדרו עדיין שם. שלחתי לו הודעה כשחנינו, אבל הוא לא ענה. אולי הוא נרדם.


בעולם שלנו, לעליונים כמוני יש כוח רב. וגם משתמשי קסם ממוצעים מסוגלים לגרום הרס ניכר, בעיקר אם הקסם שלהם קרבי. אף אחד לא מעוניין במהומה המוחלטת שתשתרר אם קוסמים יורשו להתרוצץ ללא פיקוח. החוק הכללי חל על כולם, אבל בכל הנוגע למשתמשים בקסם — השאירו הרשויות האזרחיות את אכיפת החוק בידי קהילת הקסם עצמה. על המשתמשים בקסם של כל מדינה בארצות הברית שולטת האסיפה המקומית, שבעצמה כפופה לאסיפה הלאומית.


האסיפה הלאומית אחראית למַנות לכל מדינה נוטר, נציג יחיד של החוק שזהותו נשמרת בסוד מסיבות ברורות. הנוטרים חוקרים פשעים שביצעה אליטת הקסם, ולפעמים חורצים דין. הנוטר שלנו היה ליינוס דנקן, אני שימשתי כסגנית הנוטר ואלסנדרו היה הזקיף שלנו. עבור הנוטרים, הזקיפים הם כמו פקידי בית המשפט עבור שופטים. בזמן שהנוטרים עורכים חקירות, הזקיפים שומרים עליהם ומשתמשים בכוח כשהדבר דרוש. בדיוק כמוני גם אלסנדרו נמצא תמיד בכוננות, וליינוס הקפיץ אותו לעיתים קרובות.


ואם זה לא מספיק, לתפיסתו של אלסנדרו הוא לא תרם לקשר בינינו דבר מלבד עצמו והכישורים שלו, ולכן הוא הסתער על עסקי המשפחה שלנו בניסיון לתרום את חלקו. הוא היה יעיל וחכם, והעלה את ההכנסות שלנו בשלושים אחוז, עובדה שמילאה תפקיד בהצלחתנו לאסוף מספיק כסף למקדמה על הבית במהירות כזאת. רק ליאון הרוויח יותר ממנו.


אבל יש מספר מוגבל של שעות ביממה. אלסנדרו לא היה יכול לצמצם את מספר שעות העבודה שלו כזקיף, ולא רצה לצמצם את מספר שעות העבודה שלו עבור בית ביילור, אז במקום זה הוא צמצם את שעות המנוחה שלו ולכן נרדם במקומות אקראיים. לפני שבוע, כשמצאתי אותו ישן על המדרגות עם פהיטה חצי־גמורה על הצלחת שלו, אמרתי לו שאם הוא לא יפסיק עם זה אני לא אתן לו יותר להיכנס לחדר שלי. הוא נשבע לי שיתחיל לישון לפחות שבע שעות בלילה.


הגעתי לבית, שהיה מבנה חמוד בן שתי קומות, מקסים ומושלם עבור שנינו. המדשאה בחזית היתה ירוקה ויפה למרות החורף. ההבנה של יוסטון בענייני חורף מוגבלת למדי. שאדו, הכלבה השחורה הקטנה שלי, תמות על המדשאה הזאת. עד כה המרחב החיצוני שלה כלל מגרש חניה מכוסה אספלט ורצועת דשא צרה. אם נקנה את המתחם הזה שאדו תהיה המלכה של הכול.


דלת הבית היתה פתוחה. עליתי במדרגות אל המרפסת המקורה ונכנסתי למבואה. כל הווילונות הוסרו מהחלונות והבית היה מלא אור. הצעדים שלי הדהדו לאורך אריחי האבן.


הרצפה עלתה כנראה הון, והכסף בבירור נלקח מהמטבח, שהיה זקוק נואשות לעזרה. נכנסתי לשם ועצרתי בבת אחת. תריסר ורדים אדומים כדם גדשו אגרטל זכוכית פשוט על אי המטבח הגדול במידה מצערת, שאחליף ברגע שאגייס לזה מספיק כסף. בקבוק רוזה של ג'וליו פרארי ושתי כוסות יין חיכו על השיש ליד המקרר.


אלסנדרו הביא לי ורדים ויין.


חיוך רחב עלה על פניי.


אדם שלא ראיתי בחיים הופיע במסדרון משמאלי וידיו קרנו באור ארגמני. בשבריר השנייה שלקח לי לשלוח לעבר הפולש פרץ קסם, אלסנדרו היתמר מאחוריו כמו רוח רפאים נקמנית, סתם את הפה של האיש בידו ונעץ לו סכין בצד הגוף. זאת היתה דקירה זריזה ומדויקת, מהירה כל כך שהייתי מפספסת אותה אלמלא הסתכלתי ישירות עליהם.


אלסנדרו סובב את הסכין. הפנים שלו היו שלוות ורגועות, ועיניו ממוקדות — אבל לא בצורה מפחידה. העיניים של האיש התגלגלו לאחור והוא נשמט קלות כנגד אלסנדרו. אהוב ליבי הרים את הקורבן כאילו היה פעוט והניח אותו בקפידה על אי המטבח בלי לשלוף את הסכין מבין צלעותיו. האגרטל החליק ותפסתי אותו אפילו בלי לחשוב.


אדם מת לנגד עיניי בלי להשמיע קול. זה היה יפהפה ומצמרר בו־זמנית.


"של ארקן?" שאלתי.


אלסנדרו הנהן.


ארקן היה המפלצת בארון שלנו, השד שמסתתר מתחת למיטה. סוכן ממשלתי לשעבר של האימפריה הרוסית שהשתקע בקנדה והקיף את עצמו בגדוד של מתנקשים. הוא זמם ורצח, ובחש בפוליטיקה המקומית בכל רחבי העולם, אבל בעיקר בצפון אמריקה. הוא היה כל כך מסוכן, שבמסד הנתונים של הנוטרים היה לו תיוג שחור, תיוג שנשמר בדרך כלל לדיקטטורים של מדינות קטנות ולראשי ארגוני טרור בינלאומיים.


ליינוס דנקן רצה להרוג אותו כי ארקן גנב מארצות הברית דגימה של נסיוב אוסיריס. הגילוי של נסיוב אוסיריס לפני מאה וחמישים שנה הוביל להופעתם של כישרונות קסם תורשתיים שעיצבו את דמות עולמנו. השימוש בנסיוב נאסר באמנה בינלאומית, וההגנה עליו נמצאה בעדיפות עליונה של הנוטרים. אלסנדרו רצה להרוג את ארקן כי ארקן רצח את אבא שלו. אני רציתי להרוג אותו כדי להגן על שלומו של אלסנדרו. פעמיים הגענו לעימות, ובשתיהן ארקן איבד סוכנים ובעלי ברית, אבל האיש עצמו נשאר מחוץ לטווח ידינו ולתחום השיפוט שלנו.


המתנקש שכב חסר תנועה על אי המטבח שלנו. ארקן לא שלח את הטוב באנשיו. הוא שלח מישהו שהיה טוב מספיק כדי להפתיע אותי, ולא ציפה שהאיש ישרוד. הוא בזבז חיים רק כדי לטפוח לנו על הכתף ולומר, "בית מקסים. לא שכחתי מכם."


אלסנדרו לקח את האגרטל מידיי והידק אותי אליו בחיבוק. "קטלינה, שזה לא ידאיג אותך." הקול שלו היה אינטימי וחם. "זה קטן עלינו. זה שום דבר."


השענתי ראש על חזהו. היינו חייבים לטפל בארקן. לא נוכל להיות מאושרים עד שהאיום הזה יחוסל.


הוא לעולם לא ירפה מאיתנו. בשנה שעברה, ממש אחרי שהשמדנו את ההרכּב בבור, ארקן, שהיה קשור לכל הסיפור, שלח את טלקינט־המחמד שלו חַוויֵיר סֵקָדָה להזהיר אותנו שלא נתערב. אמרנו לו לאן הוא יכול לדחוף את ההצעה שלו.


חווייר שנא את בית ביילור — ואותי אישית — בלהט של עשרת אלפים שמשות. הוא היה פעם חלק מהמשפחה המורחבת של קונור מהצד של אימא של קונור, אבל אחרי שחשפתי שהוא ניסה, הלכה למעשה, לחבל בחתונה של קונור ונבדה, הוא נבעט מהמשפחה. ציפיתי שחווייר ינקום אחרי הבור. זה לא קרה. במקום זה הוא טס לספרד ותקף את המשפחה שלו לשעבר. אבל המטרה לא היתה המבוגרים. הו לא, חווייר ניסה לפגוע במִיָה רוֹסָה בת העשר כי היא היתה עליונה־לעתיד וגאוות המשפחה.


אם היא היתה קצת פחות מיומנת, או אם הכוח שלו היה קצת יותר יציב, הוא היה הורג אותה. היא שרדה, אבל היתה מאושפזת במשך חודשים. אפשר לומר שקונור רצה לשים יד על חווייר, אבל זאת תהיה גרסה מרוככת מאוד של המציאות. וארקן, שתחת חסותו נעשה כל הסיפור, שלח לה פרחים לבית החולים, ובכרטיס הברכה נכתב, "נתראה בקרוב."


זה היריב שהתמודדנו איתו. מי שעמד בינינו לבין האושר.


"דברים כאלה לא יקרו אחרי שנעבור לכאן," אמר אלסנדרו.


"אני יודעת." השומרים שלנו היו הטובים ביותר, וראש צוות האבטחה שלנו היתה מדהימה.


אני לא אתן לארקן להכתים את המקום הזה. לא, זה יהיה הבית שלנו ואני אדאג שהוא יהיה חמים ומוגן.


"רוצה קצת יין?" שאל אלסנדרו.


"לא."


הפנים של אלסנדרו קדרו. "זה לא בדיוק איך שתכננתי את זה."


"מה זאת אומרת?"


אלסנדרו הסתכל על המתנקש המת. "מצד שני, אולי יותר טוב ככה. זה יותר אמיתי."


אלסנדרו נסוג צעד לאחור. קופסה קטנה הופיעה בין אצבעותיו כמו בקסם.


יין, פרחים, בית חדש, קופסת תכשיטים. המוח שלי חיבר את חלקי הפאזל בהבזק מהיר כברק. הוא התחיל לכרוע ברך ותפסתי בזרועו כדי שימשיך לעמוד. "בלי לכרוע ברך. בבקשה."


הוא פתח את הקופסה. טבעת זהב משובצת אבן אודם אובלית נחה על מצע קטיפה שחורה.


"זאת לא טבעת שקיבלתי בירושה," אמר אלסנדרו בכנות קודרת. "לא לקחתי אותה מהמשפחה שלי. עיצבתי אותה והזמנתי אותה בשבילך. אף אחת אחרת לא ענדה אותה מעולם, ואם תגידי לי לא — אף אחת לא תענוד אותה לעולם."


האבן מרובת הפאות נצצה בינינו כמו כוכב לכוד בטיפת דם.


"אני אוהב אותך בכל ליבי," הוא אמר. "אני לא יכול להבטיח לך חיים שלווים, אבל אני מבטיח לך שאעשה כל מה שאני יכול כדי שתהיי מאושרת. תתחתני איתי?"


הוא השתתק, וראיתי את חוסר הוודאות בעיניו. למרות כל מה שעברנו, הוא לא ידע מה תהיה התשובה שלי. זה היה צומת הדרכים שבו הנתיבים של שנינו יתמזגו או ייפרדו. מילה אחת, מילה קטנטנה אחת, וחיינו ישתנו באופן בלתי הפיך. האינטימיות העמוקה של הרגע היתה כמעט מכאיבה.


התרוממתי על קצות האצבעות, חיבקתי את הצוואר שלו והסתכלתי עמוק לתוך עיניו.


הוא חיכה לתשובה שלי.


נישקתי אותו ולחשתי, "כן. התשובה שלי היא כן."