[ 1 ]
רבקה
"אינני יכול לקבוע את השעה, או את המקום, או את המבט, או את המילים שהיוו את היסוד. זה היה מזמן כל כך. הייתי באמצע לפני שידעתי שהתחלתי."
ג'יין אוסטן, גאווה ודעה קדומה
__________
2 באפריל, ברוקלין
האמת שנודעת לכול היא שיש בי משהו קשוח.
נתחיל מזה שאני מתגוררת בברוקלין, מקום שבו כל אחת יכולה, פחות או יותר, להסתדר בו. אני שותה קפה שחור ואני עובדת עם ספורטאים מקצועיים, מחזיקה מעמד במשרד מלא בכל כך הרבה טסטוסטרון, עד שהקפאין בכלל לא קשור לעניין.
אני יכולה לעשות עשרים וחמש שכיבות סמיכה בסט אחד. בשנה שעברה, שחקן הוקי התערב נגדי והפסיד מאה דולר. כך שעד לפני עשרים וארבע שעות חשבתי שאני די קשוחה, לעזאזל.
ואני חייבת להיות קשוחה. קבוצת ברוקלין ברוזרס מועמדת לראשונה זה שנים לפלייאוף של ליגת ההוקי הלאומית. ברגע שזה יקרה כמות מטורפת של משימות תמלא את סדר היום שלי: סידורי נסיעות, אירועי יח"צ, מכירת כרטיסים למשחקי חוץ. תפקידי כמנהלת המשרד הוא לתאם את כל הכאוס המשמח הזה.
אבל אתמול אחר הצהריים, ברגע של טיפשות מוחלטת, החלטתי לצעוד על הקרח המבריק של זירת האימונים כדי למסור הודעה לאחד מעמיתיי לעבודה.
עבדתי עם קבוצת ההוקי הזו במשך שנתיים ומעולם לא הנחתי את כף רגלי על הקרח, אבל אתמול חשבתי... למה לא? זה כמו לעבוד במסעדה איכותית ולא לטעום אף פעם את האוכל.
הלמה לא נעשה ברור כעבור שישים שניות כאשר הסניקרס השטוחות שלי, מבית צ'אק טיילור, החליקו על המשטח המלוטש. נפלתי מהר כל כך שאפילו לא הספקתי לעצור את עצמי באמצעות הידיים, אלא צנחתי על אחת מלחיי הישבן שלי ואז המשכתי להחליק! נפלתי הצידה כשזרועי וראשי הם האיברים הבאים שנחבטו בקרח. הראש שלי ממש קפץ מהמכה עד שלבסוף הייתי שרועה על המשטח הקר כל כך.
מייד עשיתי מה שכל בחורה שמכבדת את עצמה הייתה עושה אחרי מעידה רצינית — ניערתי מעליי את המבוכה ואמרתי לשני העמיתים שהיו עדים לנפילה המגוחכת הזו שאני בסדר גמור.
וחשבתי שאני באמת בסדר, אלא אם כן מביאים בחשבון את החבורה על הישבן שלי, שהייתה בערך בגודל של אזור שלוש המדינות.
זעזוע המוח שחטפתי לא הורגש בהתחלה. הנחתי שחוסר ההתמצאות שלי פשוט נובע מעצם המבוכה. הסומק והבלבול נראו הגיוניים לחלוטין באותו רגע.
הלכתי הביתה, אכלתי שאריות שנותרו במקרר שלי והלכתי לישון מוקדם. התעוררתי פתאום בשתיים לפנות בוקר. כאב הראש שלי החמיר והרגשתי קצת בחילה, אז קמתי וניגשתי למקלחת כדי לחפש אספירין. כאשר הדלקתי את האור, החדר הסתחרר סביבי. נאחזתי במוט המגבות חזק כל כך שהוא נעקר מהקיר.
ואז נפלתי על הישבן — בפעם השנייה באותו יום.
החבטה העירה את אחותי שישנה בחדר הסמוך. כשהיא מצאה אותי ממצמצת על הרצפה, היא נכנסה לפאניקה. כך מצאנו את עצמנו באמצע הלילה בחדר המיון של בית החולים 'ברוקלין מתודיסט'. אם אתחיל לחשוב על החשבון שישלחו לי בגלל הביקור, תהיה לי שוב בחילה בוודאות. הם דקרו ובדקו אותי בכל המקומות הרגילים, כיוונו לעיניים שלי אורות מהגיהינום ובמשך כל הזמן הזה התעקשתי שהם ישחררו אותי הביתה.
בסוף באמת אפשרו לי ללכת, אבל לא לפני שקיבלתי רשימה ארוכה של הנחיות על איך להתאושש מזעזוע מוח.
ועכשיו אני כאן, יושבת על קצה הספה הכי מכוערת בעולם, בדירה הקטנטונת והצפופה שלי ותוהה מה אעשה, לעזאזל. בינתיים, דמעות של תסכול זולגות במורד פניי.
ואני אף פעם לא בוכה. מה קורה כאן, לכל הרוחות?
טוב, זה כואב, אבל כאב הראש הוא לא מה שמרגיז אותי כל כך. הרופא במיון אמר שלא אוכל לחזור לעבודה למשך שבועיים. הוא אמר לי להישאר בבית ולהימנע ממסכים, מניירת, מלחץ ומכל מצב תובעני — פיזי או מנטלי.
דמעה נוספת זולגת במורד הפנים שלי בעודי מנסה להתמודד עם זה. שלחתי הודעת סמס ליו מייג'ורס, המנכ"ל של ברוקלין ברוזרס, וכתבתי לו שאני זקוקה לכמה ימי חופש. נאלצתי לכווץ את עיניי רק כדי שהמילים על המסך יפסיקו לרקד.
שבועיים? זה פשוט מגוחך. התזמון נורא ואיום ויו לא יהיה מרוצה. גם נייט קייטנברגר, הבעלים של הקבוצה, לא יהיה מרוצה.
אבל יותר מהכול — אני לא מרוצה. הבחורים שלי נמצאים על סף הפלייאוף בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לעבוד עם הקבוצה. אני חייבת להיות שם כדי לראות את זה. קבוצת ההוקי הזו הייתה כל החיים שלי במשך שנתיים. לשבת שבועיים על הספסל? בלתי אפשרי.
אני מכבה את הטלפון שלי ושואפת עוד נשימה קטועה. התנועות שלי קטנות ושקטות מפני שהאחיין שלי, שהוא בן ארבעה חודשים, ישן בעריסה לרגליי. אני לא יכולה להעיר אותו. אם הוא יתחיל לבכות עכשיו, כאב הראש שיש לי יתעצם פי כמה.
אני מתמקדת בפניו ונרגעת. הריסים הכהים של מת'יו מטילים צל על לחייו השמנמנות והשמיכה שלו מתרוממת קלות עם כל נשימה שקטה.
אתמול חשבתי שהבעיה הכי גדולה שלי היא שאני חולקת את הדירה הקטנה והצפופה שלי עם אחותי ועם המשפחה שלה. אה, וגם העובדה שלא עשיתי סקס אחד־עשר חודשים ושלושה ימים. בעבר הרגשתי שזו בעיה גדולה.
אבל עכשיו אני חכמה יותר.
ארבעה אנשים חיים בדירה הזו, אבל אני היחידה שעובדת במשרה מלאה. טוב, לא אכלול את מת'יו — אי אפשר להעסיק תינוקות, אבל גם שני מבוגרים תלויים בי. אחותי מנסה לסיים את לימודי התואר ועובדת כמה משמרות בשבוע בתור בריסטה. והאבא של התינוק שלה — הדייר הרביעי בדירה שלנו — עוסק בעבודות בנייה, כשהוא מצליח למצוא עבודה בתחום, אבל בדרך כלל הוא פשוט מטפל בתינוק.
מה שמשאיר אותי ואת תלוש המשכורת הקבוע שלי. אבל על אף שהבעלים של הקבוצה מכיר אותי כבר שבע שנים, בשנתיים האחרונות דאגתי לגבי הביטחון התעסוקתי שלי. ההיעדרות שלי היום לא תעזור לזה.
אז מה אעשה עכשיו, לכל הרוחות?
ככל הנראה, אמרתי את זה בקול כי האחיין שלי זז מתוך שינה.
מאז שמת'יו בא לגור איתי למדתי שלתינוקות יש כישרון מוזר לבחור את הרגע הכי גרוע כדי להתעורר. מחיתי את עיניי הדומעות בשורשי כפות ידיי ושאפתי נשימה עמוקה, מרגיעה.
מת'יו מתהפך ונאנח ברכות. הפה הקטן שלו זז כאילו הוא רוצה לינוק.
או־הו.
אני רוכנת מעל לסלסילת הקש שהוא ישן בתוכה ושולפת את המוצץ הנטוש מתוך השמיכה. בתנועות שקטות וחשאיות אני מחליקה את המוצץ אל תוך פיו. אלה טריקים שבחיים לא חשבתי שאיאלץ ללמוד, אבל אז אחותי הצעירה נכנסה להיריון בגיל עשרים ושתיים. "אני אלד את התינוק," היא הודיעה מייד, "ורני יעבוד באסדת קידוח נפט במפרץ כדי לפרנס אותנו."
בטח.
כעבור כמה חודשים, אפשר לומר שדרגת ההפתעה שחוויתי שאפה לאפס כשמיסי איבדה את הדירה שלה בקווינס בגלל פיגור בתשלום שכר הדירה. הופתעתי מעט יותר מכך שרני החזיק מעמד רק כמה חודשים באסדת הקידוח.
הוא נכנס מבעד לדלת הדירה שלי לפני שבוע ונפל על ברכיו במחווה סופר־דרמטית. "פשוט לא הייתי מסוגל לסבול עוד יום בלי המשפחה שלי!" בכה האידיוט בן העשרים ואחת (כן, אחותי נמשכת לגברים צעירים. הייתי קוראת לו ילד־חתן, אבל הם אפילו לא נשואים).
ועכשיו אנחנו כולנו משפחה גדולה ומאושרת בדירה קטנטונת בברוקלין שבעבר חלקתי רק עם ג'ורג'יה, החברה הכי טובה שלי. אני אוהבת את אחותי, אבל הדירה לא מספיק גדולה בשביל כל כך הרבה מלודרמה.
לוהקתי לתפקיד הדודה הרווקה הזקנה. ברגע זה ממש, מאחורי הדלת הסגורה של החדר שאחותי ורני חולקים, אני יכולה לשמוע את האנחות החנוקות שלהם כשהם עושים אהבה, ואת הדפיקות הקצביות של ראש המיטה נחבט על הקיר.
הם חושבים שהם כל כך ערמומיים. מאז שרני חזר מטקסס, הם חומקים פעם ביום לחפוז כשהתינוק ישן. ממש בכל רגע הם יצאו סמוקים ומאושרים, עם עיניים נוצצות מאהבה וידיים שמשתהות זה על גופו של זה כאילו יכאב להם פיזית להתנתק זה מזה.
אחותי היא סוג של טמבלית. היא תמיד הייתה, ובכל זאת, היא מצאה גבר שבאמת אוהב אותה. בכל פעם שאני חושבת עליהם בא לי להקיא קצת. וזה עוד לפני שחטפתי זעזוע מוח.
בסמוך לרגליי, מת'יו התינוק מותח את זרועותיו הקצרות והקטנות מעל לראשו הקטן והקירח. עיניו עדיין עצומות היטב, אבל זה לא יימשך עוד הרבה. המוצץ נפל שוב לכן הוא משמיע תלונה מתנשפת קטנה ועיניו הכחולות נפקחות.
לא משנה עד כמה החיים שלי מחורבנים עכשיו, דבר אחד תמיד יישאר נכון ללא עוררין: האחיין שלי לגמרי מקסים.
"היי," אני אומרת ברכות ועיניו מוצאות אותי. "ישנת טוב?"
הוא שוקל את השאלה.
"רוצה לבוא לבלות איתי על הספה?" אני רוכנת, מניחה את כפות ידיי מתחת לחמימות הכבדה שלו, ומרימה אותו. וכשאני מתיישבת שוב, הראש שלי פועם בכאב חד כל כך שאני נושפת בשריקה מרוב הפתעה.
הצליל מפתיע את מת'יו והוא מתייפח.
"זה בסדר," אני אומרת ועוצמת את עיניי בגלל הכאב. "הכול יהיה בסדר גמור."
לא ברור את מי מאיתנו אני מנחמת.
מת'יו משמיע עוד כמה צלילים מעורפלים, מכין את עצמו לבכי של ממש. לשם שינוי, לא אכפת לי כי זה מסווה את הקרשנדו של הסקס מהחדר הסמוך, אבל השארתי את המוצץ בעריסה שעל הרצפה, לעזאזל. העובדה שאני מחזיקה את מת'יו מקשה עליי כפליים להתכופף, אבל אני מצליחה. בקושי.
כאשר אנחנו יושבים שוב על הספה, החדר חג סביבי בצורה שהוא לא אמור לעשות. נדמה כאילו הוורדים החומים והגדולים על הספה המכוערת — המפלצת, כפי שג'ורג'יה ואני קוראות לה — מרחפים מול עיניי.
טריפ של ממש.
מת'יו יונק את המוצץ לפיו בנואשות מסוימת. המוצץ לא יספיק לו לעוד הרבה זמן. הוא רעב. כעבור כמה רגעים ההתייפחות שלו הופכת ליבבה. אני מנענעת אותו בזרועותיי, אבל שתי דמעות שמנות זולגות מתוך זוויות עיניו. מתוך הזדהות, שתי דמעות זולגות גם מתוך העיניים שלי.
פתאום דלתות חדר השינה נפתחות בסערה. "אבא כאן!" מכריז רני. הוא חשוף חזה והכפתור העליון של הג'ינס שלו עדיין פתוח, אבל הוא רץ מסביב לספה ושולף את מת'יו מזרועותיי. "מאפין הדלעת שלי, הפאי המתוק שלי." הוא מרכין את פניו מלאות הזיפים אל לחיי הקטיפה של מת'יו ומתחיל לנשק אותו.
התינוק רעב ולרני אין את הצנרת הנדרשת אבל, כפי שמתברר, גם פסיכי עירום למחצה כמו רני יכול להיות מבדר מספיק כדי להסיח את דעתו של מת'יו מבטנו הריקה. התינוק מניח את כף ידו הקטנה, שמזכירה כוכב ים, על פניו של אביו והם נועצים עיניים זה בזה כמו נאהבים שנפרדו לפני זמן רב ומצאו זה את זה מחדש.
"מי מאפין הדלעת הכי מתוק בעולם?" ממלמל רני. הוא מתיישב בפינה השנייה של המפלצת כשאחותי נכנסת לחדר. היא נראית סמוקה ומסופקת מינית כמו שאף אימא טרייה לא אמורה להיראות. "אימאל'ה!" קורא רני, נשמע ממש כמו אידיוט. "אנחנו צריכים כאן את הציצים השופעים והחושניים שלך!"
"אתה יודע," אני נוהמת, אם כי בטוחה לחלוטין שאיש לא מקשיב, "בעוד כמה שנים הוא יחזור על כל מה שאתה אומר."
הם אפילו לא שומעים אותי. מיסי מתארגנת בצמוד לנער השעשועים שלה ומרימה את החולצה. רני מסדר את התינוק על הברכיים של שניהם כדי שמת'יו יוכל להגיע לציצי של אחותי. התינוק נצמד לשד והוריו צופים בו אוכל, לעיתים משמיעים הערה קטנה ומחליאה על כמה יפה הוא יונק.
אלה החיים שלי.
מעולם לא הרגשתי יותר כמו גלגל חמישי. או שישי. שיהיה. אבל זו הספה שלי ולא הייתי קמה ממנה גם אילו היה לי מקום אחר ללכת אליו. ואין לי, אז פשוט אשב כאן ואתבשל בסבל שלי, לבדי עם המחשבות המדאיגות שלי, גם אם איש לא שם לב.
צלצול האינטרקום של הדלת נשמע, והצליל נשמע כמו סכין שחודרת לגולגולת שלי, שגם ככה כואבת. "מישהו יכול לגשת?"
המשפחה הקטנה הכי מאושרת בברוקלין לא זזה.
אני קמה ועונה לצלצול בעצמי. "הלו?"
"רבקה," נשמע קול נמוך ונוקשה של גבר. "אני יכול לעלות?"
הוא אפילו לא טורח להזדהות. והוא באמת לא צריך. נייט קייטנברגר הוא מסוג האנשים שרגילים שמזהים אותם.
אבל מה שלא רגיל אצלו הוא לעצור בברוקלין בדירה של העוזרת שלו. אני עובדת עבור נייט כבר שבע שנים והוא מעולם לא הניח את כף רגלו בתוך הבית שלי.
אני עוצרת לרגע כדי לנער מעליי את ההפתעה, אבל אז מתעשתת ולוחצת על הכפתור שפותח את הדלת הקדמית.
אני מפנה את מבטי לעבר הסלון שלי. המקום נראה כמו אחרי הפצצה. "רני, לך תלבש חולצה! מיסי, כמה מכל הבלגן של התינוק אפשר לאסוף בחמש־עשרה השניות הבאות?"
"כלום? אני מיניקה. למה?"
כי האיש הכי מצליח באזור שלוש המדינות עולה במדרגות ממש עכשיו! אבל אין לי אפילו זמן להיכנס לפאניקה. נייט קייטנברגר מקיש על הדלת כעבור פחות מדקה. הוא בטח רץ במעלה שני גרמי המדרגות. מכיוון שאין מרפא למבוכה שלי, אני פותחת את הדלת.
"את צריכה להיות במיטה." נייט אומר. הוא בהחלט לא טיפוס של שיחות חולין.
אני לא עונה במשך שנייה. המוח שלי איטי היום והוא נזקק ליותר זמן מהרגיל להתגבר על חוסר האמון שאני מרגישה כשהעיניים החומות והעוצמתיות שלו ננעלות על עיניי. נייט הוא אדם ממגנט בערך פי עשרה יותר מכל בחור רגיל. הייתם מתארים לעצמכם שאחרי שבע שנים אתרגל לזה. אבל לא.
"היי," אני עונה כעבור שנייה. "צלצלת בדלת שלי. אני לא יכולה לפתוח אותה ולישון בו־זמנית."
"זה הוגן, בקה. ישנת לפני שצלצלתי?"
אני מעדיפה לא לענות ופשוט מכניסה אותו פנימה. כשהוא נכנס, אני רואה שהוא מושך אחריו משהו לתוך הדירה שלי. זה סידור הוורדים הכי גדול שראיתי בחיי, כלומר, חוץ מאשר באולם לוויות.
"אלוהים. אני עדיין נושמת, אתה יודע." הבדיחה אמורה לחפות על המבוכה שאני חשה לנוכח הנדיבות שלו, אבל היא נשמעת נרגזת וכאשר אני מנסה לקחת מידיו את הפרחים, אני מבינה שהסל גדול כל כך שאני אפילו לא יודעת איפה לשים אותו.
"אולי הגזמתי קצת," הוא אומר בחיוך. "הנה. קחי את זה במקום." הוא מושיט לי שקית קניות מ'דין אנד דה־לוקה' מלאה באוכל גורמה. "אני יכול להניח את הפרחים על השולחן ליד החלון?"
"אם השולחן מספיק גדול בשבילם! תיזהר על ה..."
אני לא מספיקה לסיים את המשפט ונייט מועד על הנדנדה של התינוק. הוא כמעט נופל על הרצפה, אבל מצליח להישען על הקיר ולהציל את עצמו בזמן.
"אני כל כך מצטערת על זה," אומרת אחותי מהספה, אבל היא לא מתנצלת על החבר העירום למחצה שלה שמביט בעיניים פעורות במיליארדר הכי מפורסם בברוקלין.
אלוהים ישמור. אנחנו גרסת ברוקלין של פארק קרוואנים. וזה בהחלט לא מראה יפה.
"נייט," אני אומרת כאילו אני לא מתה מבפנים. "אתה זוכר את אחותי, מיסי." הם נפגשו לפני בערך חמש שנים, כשהזמנתי אותה לנשף צדקה באיזשהו מוזיאון. אני אפילו לא זוכרת את האירוע. "וזה החבר שלה, רני."
"מה שלומך?" שואל נייט את מיסי. קצות אוזניה מאדימים, רוב הסיכויים בגלל שהחולצה שלה מופשלת מעל לחזה שלה. "באת לכאן כדי לטפל ברבקה עד שהיא תחלים?"
"לא! אנחנו גרים כאן," אומר רני ומניף את רגליו על שולחן הקפה.
אני רק רוצה למות עכשיו. כל עוד זה יהיה ללא כאבים.
"רני," אני מנסה, "לא אמרת שאתה הולך לחנות? אמרת שתעשה את זה אחרי שהתינוק יתעורר." זה אפילו לא שקר. הוא באמת אמר שהוא צריך לקנות כמה דברים, אבל זה היה לפני שהוא הסיח את דעתו בכך שהוא קפץ על אחותי.
"בטח," הוא משפשף את פניו הלא מגולחות. "אני יכול לעשות את זה."
"אני אבוא איתך," אומרת אחותי, שתבורך. "ניקח את מת'יו במנשא. הוא יסיים לאכול בתוך דקה."
תודה לאל.
רני קם ומשפשף את החזה העירום שלו. "היי, הספרייה פתוחה? סיימתי את הספר הנהדר ההוא, — עם היקום המקביל? אבל הוא נגמר בשיא המתח. אני צריך את ההמשך."
תזדרז, רני! אני יכולה לראות את החולצה שלו מבעד לפתח דלת חדר השינה של מיסי ומעודדת אותו באמצעות כוח המחשבה שייגש אליה. החולצה, רני. קח את החולצה.
"אין על יקומים מקבילים!" הוא תועה בכיוון הכללי של החולצה. "כאילו, יש יקום מקביל שבו אני הקוורטרבק של הג'יאנטס ויש יקום מקביל שבו את מלכת צרפת."
"אין מונרכיה בצרפת," אני מציינת. תלבש את החולצה.
אחותי מנערת את השדיים שלה ואז מחזירה אותם לחזייה.
"אבל זה העניין!" צועק רני מהחדר. סוף־סוף לבוש, הוא מקפץ לעבר הבן שלו ומרים אותו מזרועותיה של מיסי. "הכול יכול לקרות ביקום מקביל. האיש הקטן שלי יכול לעוף. וויי!" הוא תומך בראשו של התינוק בכפות ידיו ומסובב אותו באוויר.
"זה לא יגרום לו לפלוט?" אני שואלת ומתכוננת לגרוע ביותר.
מיסי לוקחת את התינוק בחזרה מהחבר הטיפש שלה. "בוא נזוז. היה נעים לראות אותך, נייט. אל תהיה קשוח עם אחותי. היא התחרפנה כל הבוקר מזה שהיא תיעדר מהעבודה, אבל היא לא אמורה לגעת במחשב עד..."
"מיסי," אני מזהירה אותה.
"טוב, את באמת לא אמורה!" ובחוכמה רבה, היא פותחת את הדלת ונעלמת בחוץ.
רני לוקח את המנשא של התינוק ואחר כך גם שמיכה. למרות שהוא די אידיוט, הוא בעצם אבא טוב. "ביי, נייט קייטנברגר ובקה!"
צליל הדלת שנסגרת מאחוריו הוא הצליל הטוב ביותר ששמעתי במשך כל היום. רמת המבוכה שלי יורדת ממאה, טוב, אממ, לתשעים ושבע.
"וואו," אומר נייט.
"הם קצת מעצבנים," אני ממלמלת.
"לא..." הוא נועץ מבט בוורדי הקטיפה החומים והענקיים שעל המפלצת. "הספה שלך באמת די..."
"זוועתית?"
הוא צוחק.
"היית מאמין שלמרות הכיעור היא סופר־נוחה? ג'ורג'יה ואני חשבנו לרפד אותה מחדש, אבל לא היינו בטוחות שהיא תעבור דרך הדלת של הדירה." אני צונחת באחת הפינות. "שב. נסה אותה בעצמך."
נייט צונח בפינה השנייה. הוא מרים את ידיו מעל לראשו ומתמתח לאחור. "כן, אוקיי."
"היא ממש נוחה, וכשיושבים עליה לא צריך להסתכל עליה."
נייט צוחק שוב ואני בוחנת את הפרופיל שלו כפי שעשיתי אלפי פעמים בעבר. הוא נאה, בעצם, הוא יותר מנאה. הוא הורס. היום הוא לובש את הסווטשירט השחור שהפך לסימן ההיכר שלו, וג'ינס בשווי ארבע מאות דולר.
בימים אלה הוא לובש חליפות לעבודה במגדל המשרדים שלו במנהטן. אבל פעם הסווטשירט היה הפריט הקבוע שלו. אם כי הוא לא לבש באותה תקופה ג'ינס יקרים או סניקרס של מעצבים. וגם לא היה לו מגדל משרדים.
כשהצטרפתי לחברה היו בה שבעה־עשר עובדים. כיום יש יותר מאלפיים.
במשך חמש שנים עבדתי לצידו של נייט בתור העוזרת האישית שלו. לפני שנתיים, הוא קנה את קבוצת ההוקי 'הברוקלין ברוזרס' וביקש ממני לעזוב את 'קייטנברגר טק' ולנהל במקום זאת את המשרד של הקבוצה. אישה אחרת — לורן מלכת הקרח — קיבלה את התפקיד שלי כעוזרת שלו במנהטן.
נייט אמר שזו לא הורדה בדרגה ואכן השכר שלי לא ירד. למעשה, הרווחתי כמה הטבות מפני שקבוצת ההוקי היא תאגיד נפרד עם מבנה שונה במקצת. ואני עדיין פוגשת את נייט כמה פעמים בשבוע, לפחות במשך עונת ההוקי.
אבל המעבר הזה עדיין מטריד אותי. אני תוהה מה עשיתי כדי שנייט לא ירצה אותי לצידו.
פתאום אני מבינה שאני נועצת בו עיניים. אבל גם הוא נועץ בי עיניים. "את באמת בסדר?" הוא שואל, הבעת פניו בלתי ניתנת לפענוח. נייט ידוע בסטואיות שלו. בכתבות הפרופיל שמתפרסמות עליו במגזינים אוהבים להשתמש בביטוי "קשה לרדת לעומקו". למען האמת, הוא בעצם קצת מגושם מבחינה חברתית.
"אני אהיה בסדר." אני מכחכחת בגרוני. "אלוהים, זו הייתה הנפילה הכי דבילית אי פעם. אני לא חושבת שאפילו נפגעתי בראש חזק במיוחד. אבוא למשרד מחר בבוקר, בסדר? לא אעבוד קשה ביום־יומיים הראשונים..."
הוא מניד בראשו. "אין מצב. כדי להחלים מזעזוע מוח צריך לפחות שבועיים."
"שבועיים?" אני צווחת. "אבל אני לא צריכה לשחק הוקי, נייט. זו עבודה משרדית."
"זה לא משנה," הוא משלב ידיים כמו המנכ"ל שהוא ואז מטיל את הפצצה. "בשבועיים הקרובים לורן תעזוב את התפקיד שלה במנהטן כדי להחליף אותך במשרד של הברוזרס, לפחות עד שתחזרי לעמוד על הרגליים. זה כבר הוחלט."
הלב שלי פועם בחוזקה. "זה באמת לא הכרחי."
לא לורן! איזה דז'ה וו! "בכל אופן, לורן שונאת הוקי." היא אמרה לי את זה בעצמה המון פעמים.
נייט פשוט מחייך חיוך עקום. רוב הגברים לא יכולים לשלוף חיוך כזה, אבל רוב הגברים הם לא נייט קייטנברגר. אם אתה חכם ומושך כמו הבחור הזה, אתה יכול לעשות כמעט הכול. "לורן פשוט תצטרך להתמודד עם זה."
"אין דרך לשכנע אותך לוותר על זה? אני פשוט אשב בדירה הקטנה הזו, משועממת."
"את על הספסל, בק. זה קורה. גם השחקנים מתלוננים כשהם מושבתים. אנחנו צריכים את המוח שלך, בסדר? אנחנו לא מזלזלים בזעזועי מוח."
אני לא מציינת את ההבדל הברור מאליו — שחקני ההוקי של נייט נפצעים בראשם כשהם עושים דברים נפלאים עבור הקבוצה. אני נפצעתי כי התנהגתי כמו אידיוטית.
כל הכבוד לי.
"תודה על הפרחים, נייט." הקול שלי נמוך כל כך שאני לא בטוחה שהוא שמע אותו.
העיניים שלנו נפגשות והשנים שעברו נעלמות להן. אני רואה את הבחור בן העשרים ומשהו שהכרתי, זה שהיה לו משרד מבולגן וחלום גדול. בתקופה ההיא עבדנו עד מאוחר, אכלנו שאריות של אוכל סיני ליד שולחנות העבודה, והתחרינו מי יצליח לזרוק את המפיות שגלגלנו לכדורים אל תוך הפח שנמצא בקצה השני של החדר. הוא היה הבחור עם החיוך הנבון והמוח הגדול ואני טיפלתי בדברים הקטנים כדי שיהיה לו זמן להמציא מחדש את האופן שבו הטלפון הנייד שלכם יתחבר לאינטרנט.
נייט מחייך אליי, חושף את גומות החן שלו. הגומות לא תואמות את שאר חלקי החבילה שמרכיבה את נייט קייטנברגר. הן ילדותיות מדי עבור פניו הרציניות. הן מרככות אותו. אני מחייכת אליו בחזרה באופן אינסטינקטיבי, ולעת עתה הכול בסדר.
מצחיק להיות מקורבת כל כך אל האיש העוצמתי הזה ובכל זאת להיות מודעת לכך שהוא מחזיק את כל החיים שלי בכף ידו. אני סומכת עליו, אבל אני ממש לא יכולה להרשות לעצמי לאכזב אותו.
"תאוריית היקומים החלופיים באמת קיימת," הוא אומר פתאום.
"מ...מה?" כמו תמיד, אני כמה צעדים מאחורי נייט, גם כאשר אין לי זעזוע מוח.
"יקומים חלופיים. ריבוי היקומים. זו תאוריה אמיתית בפיזיקה."
""כן, בטח. רני פשוט קורא ספרי מדע בדיוני."
עיניו של נייט מאירות. "כי מדע בדיוני זה מדהים. תאוריית ריבוי היקומים מניחה שהאינסוף גדול מספיק כדי להכיל כל סיכוי מקביל. כל בחירה שלא נעשתה. כל אפשרות."
"טוב, זה פשוט מפחיד! רק אל תשלח אותי לפלנטה שבה הגיס שלי מנהל את החברה שלך."
נייט מחייך.
"אבל מוצא חן בעיניי הרעיון שקיים יקום שבו לא דרכתי אתמול על הקרח ולא החרבתי את זרימת העבודה של סוף העונה."
החיוך שלו נעלם. "יהיה בסדר, בק. מה זה כבר עוד קצת כאוס בין חברים?"
"נכון?" אני שואלת, אבל נמאס לי מכל הכאוס. אני פשוט פתאום כל כך... עייפה.
"היי," קולו נשמע רך. הוא מושיט יד מעבר לוורדים החומים והמכוערים שעל הספה ולוחץ את כף ידי. "היית אומרת לי אילו לא היית בסדר?"
"כן." לא. סביר להניח שלא. "בעוד כמה ימים בטח ארגיש נהדר."
"אני מקווה. חוץ מזה, הקבוצה עדיין צריכה להוביל אותנו לשם. המודל שלי מנבא שהקבוצה תבטיח את המקום שלנו בפלייאוף בתוך שבוע מהערב."
"ביקום הזה, כן?" אני מתגרה בו.
"תקשיבי, מנוולת," הוא אומר.
ואז שנינו מתפוצצים מצחוק, כי הביטוי "תקשיבי, מנוולת" לקוח מסרט סוג ב' שראינו פעם במטוס בדרך ל...בריסל? לונדון? אני כבר לא זוכרת. הטיסה התעכבה ומצאנו את עצמנו צופים בשני חייזרים שהלכו מכות, ואז הסגול אמר לירוק "תקשיב, מנוול!"
מאז, זה היה חלק מאוצר המילים המשותף שלנו. זה ופלינדרומים1. לנייט ולי יש בעיקר הומור חנוני.
"מבטיחים מקום בפלייאוף בשבוע הבא, אה?" אני דוקרת את כף רגלו עם הבוהן שלי. "עדיף שאקרר את השמפניה."
"זה כבר יותר מתאים." המבט שלו מסייר בסלון הצר והקטן שלי. עיניו נתקלות בשקית ענקית של טיטולים תקועה מתחת לשולחן הקפה ושלושה מוצצים זרוקים על הרצפה. "יהיו לך את השקט והשלווה שאת צריכה כדי להחלים?"
"אני אהיה בסדר," אני מתעקשת. "אנחנו בדרך כלל לא בבית באותם הזמנים." זו האמת, אבל רק כי אני נמצאת בדרך כלל בעבודה.
נייט קם. "תתקשרי אליי אם תצטרכי משהו?"
"ברור," אני משקרת וקמה על רגליי. להתלונן בפני נייט זה לא הסגנון שלי. לא הייתי רוצה להרוס את המוניטין של הבחורה הקשוחה. וכרגע יש לו מספיק דברים לדאוג להם.
הוא מסתכל עליי במשך רגע ארוך ואני מנסה לחייך. הבנאדם
חד־הבחנה בטירוף ואני לא רוצה שהוא ידע עד כמה אני מבועתת.
"תרגישי טוב, בק. תשתדלי לא לעשות יותר מדי דברים עד שהרופאים יגידו שזה בסדר."
"טוב. אני מבטיחה."
הוא נותן לי את החיבוק הכי מביך בעולם, ואז נעלם אל אחר הצהריים של ברוקלין.
1. פלינדרום, טקסט (משפט, מילה, מספר וכו'. למשל המילים "היה", "סוס", "דוד") שאינו משתנה אם קוראים אותו קדימה ואחורה, שנשמע אותו דבר אם נקרא ישר והפוך.
