1
אני בחדר המנהל. שוב. במסדרון, מאחורי דלת הזכוכית, המנהל מֶריט חוטף שטיפה מאימא של אמילי גרנט. עם כל נפנופי הידיים הפראיים האלה, הייתם חושבים שעשיתי משהו הרבה יותר גרוע מלדחוף את הנסיכה הסנובית הקטנה שלה דחיפה קטנטנה. אמילי הייתה זאת שנכנסה לי בפרצוף, לא ההפך. לא אשמתי שהיא איבדה את שיווי המשקל ונפלה על התחת מול כולם.
אמילי עומדת מאחורי אימא שלה, מוקפת בכנופיה שלה. כולן מסתירות את הפה ומתלחשות, ומסתכלות עליי דרך הדלת כאילו הן מחכות כבר לתפוס אותי לבד. אני נשענת לאחור בכיסא כדי להסתתר מהן. הפעם באמת הסתבכת, אמארי.
אני מעיפה מבט למעלה אל התצלום של הנער עם העור החום שתלוי מאחורי השולחן של המנהל מריט, והפנים שלי קודרות. קווינטון מניף בגאווה את הפרס שזכה בו בתחרות מתמטיקה של כל המדינה. אי אפשר לראות את זה בתצלום, אבל מאמא ואני מעודדות אותו משולי הבמה.
עכשיו שום דבר כבר לא מעודד.
הדלת נפתחת בתנועה מהירה וגברת גרנט נכנסת בתקיפות ואמילי אחריה. הן לא יוצרות איתי קשר עין ומתיישבות בכיסאות הכי רחוקים ממני. הסלידה שלהן ממני ממלאת את כל החדר. אני מזעיפה פנים ומשלבת זרועות — התחושה הדדית.
ואז מאמא מגיעה בבגדי בית החולים הכחולים — שוב קראו לה מהעבודה בגללי. אני מזדקפת בכיסא ומתכוננת להגן על עצמי, אבל היא מעיפה בי מבט שעוצר לי את המילים בגרון.
המנהל מריט מתיישב אחרון, והעיניים העייפות שלו עוברות בינינו. "אני יודע שיש היסטוריה בין שתי הבנות. אבל מכיוון שזה היום האחרון ללימודים..."
"אני רוצה שהמלגה של הילדה הזאת תבוטל!" גברת גרנט מתפוצצת. "בהתחשב בשכר הלימוד שאני משלמת, לא ייתכן שהבת שלי תותקף במסדרונות!"
"תותקף?" אני מתחילה לומר, אבל מאמא מרימה יד להשתיק אותי.
"אמארי יודעת לא להרים יד על אחרים," מאמא אומרת, "אבל הדבר הזה מתבשל כבר הרבה זמן. הילדות האלה מטרידות את הבת שלי מהיום שכף רגלה דרכה בבית הספר הזה. ההודעות שהן השאירו בדפי הרשתות החברתיות שלה היו מכוערות כל כך ששקלנו למחוק את כל החשבונות שלה."
"וטיפלנו בעניין ברגע שהוא הובא לתשומת ליבנו," המנהל מריט אומר. "כל ארבע הבנות קיבלו אזהרות בכתב."
"מה עם כל מה שהן אמרו לי בפרצוף?" אני רוכנת קדימה בכיסא בפנים בוערות. "הן קוראות לי מקרה צדקה וארוחת חינם ומזכירות לי מתי שרק יוצא להן שילדים כמוני לא שייכים לפה."
"כי את באמת לא שייכת!" אמילי אומרת.
"שקט!" גברת גרנט מסננת ברוגז. אמילי מגלגלת עיניים.
גברת גרנט קמה ופונה אל מאמא. "אני אדבר עם הבת שלי על ההתנהגות שלה, אבל הבת שלך הרימה עליה יד — יכולתי לתבוע. תגידי תודה שאני לא לוקחת את זה רחוק יותר."
מאמא זועמת אבל לא אומרת כלום. אני תוהה אם היא שותקת כי אימא של אמילי צודקת לגבי התביעה. בערך כל בית הספר ראה אותנו.
"קומי," גברת גרנט אומרת לבת שלה, והן פונות אל הדלת. גברת גרנט עוצרת לפני שהן יוצאות ומסתכלת לאחור. "אני מצפה לקבל הודעה שהמלגה שלה מבוטלת. אחרת לוועד ההורים יהיה הרבה מאוד מה לומר בישיבה הבאה."
הדלת נטרקת מאחוריהן.
אני בקושי מסוגלת להמשיך לשבת מרוב כעס. זה כל כך לא הוגן. אנשים כמו אמילי וגברת גרנט לעולם לא יבינו מה זה כשאין כסף. הן יכולות לעשות מה שבא להן בלי שום השלכות, בזמן שאנחנו חייבים להיזהר בכל צעד.
"אתה באמת מתכוון לבטל את המלגה של אמארי?" מאמא שואלת בקול דקיק.
המנהל מריט משפיל מבט. "יש לנו מדיניות של אפס סובלנות כלפי אלימות גופנית. לפי חוקי בית הספר הייתי אמור לסלק אותה. ביטול המלגה זה העונש הכי קטן שאני יכול להציע."
"אני מבינה..." מאמא שוקעת בכיסא.
הכעס שלי מתמוסס לבושה. מאמא גם ככה עצובה בגלל קווינטון. אני לא צריכה להוסיף על הצרות שלה רק כי אני לא מצליחה להתמודד עם כמה בריוניות.
"אני יודע שהיה... קשה," המנהל מריט אומר לי, "מאז ההיעלמות של קווינטון. הוא היה ילד נהדר עם עתיד מזהיר שציפה לו. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין את הקשר בין התקרית ההיא ותחילת בעיות ההתנהגות שלך, אמארי. אני יכול לארגן לך שיחות עם יועץ, בחינם..."
"אני לא צריכה יועץ," אני קוטעת אותו.
המנהל מריט מסתכל עליי בפנים רציניות. "כדאי מאוד שתדברי עם מישהו על הכעס שלך."
"אתה רוצה לדעת למה דחפתי את אמילי? כי נורא הצחיק אותה להגיד לאנשים שאחי מת. אבל הוא לא מת. לא אכפת לי מה כולם אומרים. הוא נמצא איפשהו. וכשאני אמצא אותו אני אראה לכולכם!"
אני רועדת כולי, ודמעות זולגות על הפנים שלי. המנהל מריט שותק. מאמא קמה לאט ומחבקת אותי. "לכי למכונית, בייבי. אני אסגור את העניינים כאן."
אנחנו נוסעות הביתה בשתיקה. עברו כמעט שישה חודשים מאז שקווינטון נעלם, אבל יש הרגשה שעבר פחות זמן. נדמה שרק לפני כמה ימים הוא התקשר למאמא ואמר שהוא יחזור הביתה לחג המולד. זה היה סיפור גדול כי קווינטון היה עסוק כל כך מאז שסיים את התיכון והתקבל לעבודה החשובה שלו. עבודה כזאת שאי אפשר לגלות לאף אחד מה היא.
פעם הייתי משוכנעת שקווינטון הוא סוכן חשאי, כמו ג'יימס בונד. אבל הוא היה מגחך אליי גיחוך קטן ואומר, "את טועה, אבל לא לגמרי טועה." בכל פעם שניסיתי להוציא ממנו עוד מידע הוא היה צוחק ומבטיח שיספר לי כשאגדל.
תבינו, קווינטון לא סתם חכם, הוא ממש חכם. הוא סיים בהצטיינות את לימודי התיכון באקדמיית ג'פרסון וקיבל הצעות למלגה מלאה משתי אוניברסיטאות מובילות. הוא דחה את שתיהן כדי לעבוד אצל מי שזה לא יהיה. כשהוא נעלם, הייתי בטוחה שזה קשור איכשהו בעבודה הסודית שלו. או לפחות שמישהו שעובד איתו יודע אולי מה קרה לו. אבל כשסיפרנו לבלשים על העבודה שלו הם הסתכלו על מאמא ועליי כאילו יצאנו מדעתנו.
הייתה להם החוצפה לומר לנו שככל הידוע להם קווינטון היה מובטל. שאין רישומי מס שמעידים שהוא עבד אי־פעם בעבודה כלשהי. אבל לא היה בזה שום היגיון — הוא בחיים לא היה משקר לגבי דבר כזה. כשמאמא אמרה להם שהוא שלח הביתה כסף לעזור לנו עם החשבונות, הבלשים אמרו שאולי קווינטון היה מעורב במשהו שלא רצה שנדע עליו. משהו לא חוקי. זה מה שתמיד חושבים על אנשים כמונו שגרים בפרויקט השיכון רוזווד למשפחות מעוטות הכנסה.
המכונית מקרקשת כשאנחנו עוברות מעל פסי הרכבת, וזה הסימן לכך שהגענו לשכונה שלנו. אני לא אשקר, זאת הרגשה אחרת לחזור לכאן מהצד השני של העיר. כאילו העולם בוהק יותר באזור של אקדמיית ג'פרסון וכל הבתים הגדולים והססגוניים שסביבה. לעומתם, השכונה שלי אפורה. אנחנו עוברות על פני חנויות משקאות ומשכון, ואני רואה כמה חברי כנופיה נשענים על שלטי רחוב בפרצופים נבזיים כאילו כל העולם שייך להם. ג'יידן, שהכרתי ביסודי, עומד עם חבורה של נערים מבוגרים יותר ועל הצוואר שלו יש שרשרת זהב גדולה. הוא מזהה את המכונית ומחייך אליי כשאנחנו עוברות.
אני מנסה לחייך בחזרה אבל לא יודעת אם זה נראה משכנע. לא דיברנו מאז שקווינטון נעלם. מאז שהוא התחיל להסתובב עם האנשים שהוא הבטיח לאחי שיתרחק מהם.
אנחנו עוצרות מול בניין הדירות שלנו, ומאמא קוברת את הפנים בידיים ובוכה.
"את... את בסדר?" אני שואלת.
"אני מרגישה שאני מאכזבת אותך, בייבי. אני עובדת במשמרות של שתים־עשרה שעות, חמישה ימים בשבוע. את צריכה שתהיה לידך מישהי שתוכלי לדבר איתה."
"אני בסדר גמור. אני יודעת שאין לך ברירה ואת חייבת לעבוד כל כך הרבה."
מאמא מנענעת בראש. "אני לא רוצה שתהיי חייבת להיאבק בחיים כמוני. המלגה הזאת לבית הספר הייתה הכרטיס שלך לאוניברסיטה טובה — לחיים טובים יותר. אלוהים יודע שאני לא יכולה לשלוח אותך למקום כזה מהמשכורת שלי. אני לא יודעת מה אנחנו אמורות לעשות עכשיו."
"אני מצטערת, אבל אף פעם לא השתלבתי כמו שצריך במקום ההוא." אני משלבת את הזרועות ומסתובבת להסתכל מהחלון. זה שאצל אחי זה נראה קל לא אומר שגם אני מסוגלת לזה. "אני לא קווינטון."
"אני לא מבקשת ממך להיות אחיך," מאמא אומרת. "אני רק מבקשת ממך להשתדל. בית הספר הזה היה הזדמנות שלך לראות שיש עולם גדול מחוץ לשכונה הזאת. הזדמנות להרחבת אופקים." היא נאנחת. "אני יודעת שזה לא הוגן, אבל האמת היא שכשאת ילדה שחורה ענייה מהשיכונים, אנשים מסוימים יחליטו מראש איזה מין אדם את. אסור לך לתת להם סיבות לחשוב שהם צדקו."
אני לא עונה. היא מתנהגת כאילו זאת הפעם הראשונה שהיא אומרת לי את זה, ולא הפעם המיליון.
"וכשאת לא עושה בעיות בבית ספר," מאמא אומרת, "את יושבת שעות מול המחשב. זה לא בריא, אמארי."
כאילו, אני יודעת שהיא צודקת. אבל קשה לי להתרכז בלימודים כשאני שומעת ילדים מתלחשים עליי. וכשאני מעלה תמונות של קווינטון לכמה שיותר אתרים יש לי הרגשה שאני עוזרת בחיפושים. אני יודעת שהסיכויים קלושים, אבל זה נותן לי תקווה.
מאמא ממשיכה, "כשתיכנסי הביתה, אני רוצה שתעבירי את המחשב הנייד מתחת לדלת שלי ותשאירי אותו שם."
"אבל מאמא..."
היא מנופפת ביד. "אני לא רוצה לשמוע. עד שתחליטי להתייחס לעתיד שלך יותר ברצינות, המחשב נשאר אצלי. נמשיך לדבר על זה מחר. אני חייבת לחזור לבית החולים."
אני יוצאת מהמכונית בטריקת דלת והולכת לבניין שלנו ברקיעת רגליים. אני לא מסתכלת לאחור. מה אני אמורה לעשות עכשיו?
אני נכנסת לדירה, קורסת על הספה וקוברת את הראש בכריות. זה היה יום מזעזע.
בסופו של דבר אני נאנקת, גוררת את עצמי לישיבה ומוציאה מהתיק את המחשב הנייד הישן והחבוט שלי. קווינטון קיבל אותו מזמן כפרס, כשזכה במקום שני באיזה יריד מדע בינלאומי. הוא נתן לי אותו כעבור שנה, כשזכה במחשב יותר טוב.
אני פותחת את המחשב ולא מופתעת כשהמסך לא נדלק.
אני פותחת וסוגרת אותו כמה פעמים, אבל הוא עדיין לא נדלק. מכיוון שבבירור שוב יש לו מצב רוח, אני שמה אותו בצד והולכת למטבח לאכול משהו.
אבל גם אחרי שהרגעתי את הבטן המקרקרת שלי, המחשב הנייד עדיין לא נדלק. אני עוצמת עיניים ומקרבת אותו למצח. "מאמא אומרת שאני חייבת לוותר עליך, ואני לא יודעת מתי היא תחזיר לי אותך. בבקשה תעבוד."
הפעם הוא נדלק מייד. תודה לאל.
הוויי־פיי השכונתי החינמי איטי מאוד, אבל אני מצליחה להעתיק ולהדביק את כרזת הנעדר של קווינטון ביותר מעשרה אתרים.
בדרך כלל בשלב הזה הייתי בודקת את תיבת האימייל שלו (ניחשתי את הסיסמה שלו לפני חודשים — "אמארי־המדהימה" — שם גיבורת־העל שהמצאתי לעצמי מזמן), אבל אני לא עומדת בסקרנות ונכנסת לדף האינסטגרם של אמילי גרנט לראות אם היא כתבה משהו על מה שקרה היום. ומה אני מוצאת? תצלום שלי עם הכיתוב:
חופשת הקיץ! ותנחשו מה קרה?
סוף־סוף הורדנו את הזבל בג'פרסון. סולקה!
לפוסט יש המון תגובות מתלמידים אחרים. אני מתחילה לקרוא אותן, ומהר מאוד טורקת את המחשב. בכלל לא רצינו אותה כאן... שמעתי שהיא הייתה גונבת מארוניות... היה צריך רק שאחיה המטומטם יתפגר...
לא סילקו אותי, ואחי לא מת. אני חושקת שיניים ופותחת שוב את המחשב שלי לכתוב תגובה שתשתיק את כולם. אבל בראש המסך מופיעה הודעה, וכל הגוף שלי נדרך. קווינטון קיבל אימייל.
1 הודעה חדשה מאת: "משלוחים חשאיים"
זה אולי לא נשמע מרשים, אבל קווינטון אף פעם לא מקבל אימיילים. אף פעם לא. אני בודקת מאז שגיליתי מה הסיסמה שלו.
אני פותחת את ההודעה:
החבילה נמסרה.
הודעה נפרדת תימסר לאחר שאמארי פיטרס תחתום כנדרש.
תודה שהשתמשתם בשירותי "משלוחים חשאיים": הם מקבלים מה שמגיע להם אם הם יודעים את זה ואם לא!
ההודעה הזאת תושמד בעוד 3... 2... 1...
ההודעה נעלמת.
אני קופצת בהפתעה. ההודעה הזאת באמת...
ועל מה אני אמורה לחתום?
דפיקה נשמעת מבחוץ. "משלוח!"
