1
רוס דה קורטני צעד לתוך הקפלה העתיקה, חמש דקות אחרי שהנחית את המסוק שלו על ראש צוק בחוף המערבי של אירלנד.
הקפלה הייתה בשטח האחוזה המרשימה של גיסו לעתיד הקרוב – והיום היא הייתה מקושטת באורות זוהרים ובפרחים ריחניים, ומלאה באנשים שלא הכיר.
בעתיד הקרוב, בתחת שלי.
כמה מהאורחים הביטו לכיוונו כשצעד במעבר אל עבר הזוג המאושר, שהיו באמצע אמירת נדריהם – החתן היה לבוש בחליפת מעצבים אפורה והכלה, אחותו המתוקה והתמימה של רוס, קייטי, לבושה בשמלה לבנה עשויה משי ותחרה.
קול צעדיו הדהד על רצפת האבן הישנה, אך הושתק על ידי חבטות ליבו ועל ידי הזעם שמחץ את ליבו.
קייטי ביקשה ממנו – בנימוס רב – בהודעה ששלחה לו אתמול, לא להגיע לטקס. זו הייתה הפעם הראשונה שהואילה בטובה להשיב לשיחות או להודעות שלו במשך חודשים. מתברר שהיו לה כמה 'דברים לספר לו' – דברים חשובים שהצריכו טקט ועדינות – על ארוסה הטרי, המיליארדר האירי קונאל או'רירדן, אותו פגש רוס בדיוק פעם אחת, לפני חמישה חודשים, באופרה בלונדון.
טקט ועדינות, בתחת שלי.
האיש היה בריון, בריון חסר רחמים ושתלטן, שבדיוק כמו הגבר הראשון לו נישאה קייטי – כשהייתה רק בת תשע-עשרה ולנער נותרו רק כמה שבועות לחיות – בהחלט לא היה טוב מספיק בשבילה.
אז, כשזה קרה, הוא עשה את הדבר הלא נכון. הוא התנגד להחלטה המטופשת של קייטי להינשא לטום והמתין שהיא תתעשת. וברור שזה לא קרה, כי קייטי הייתה רומנטיקנית. והיא התחתנה עם טום. טום מת, ורוס וקייטי לא דיברו חמש שנים, עד אותו לילה מקרי באופרה בדצמבר. כשהארוס האירי שלה – שרוס לא הכיר כלל – כמעט ותקף אותו.
טוב, הוא לא יעשה את אותה טעות פעמיים. הפעם, הוא סירב לראות את אחותו כובלת את עצמה לגבר אחר שעלול לפגוע בה.
אולי לא הייתה לו זכות להתערב בחייה. היא הייתה בת עשרים-וארבע, לא בת תשע-עשרה. והאמת היא שהוא מעולם לא היה לה אח... בעיקר משום שלא ידע על קיומה של אחותו למחצה עד שהיא הייתה בת ארבע-עשרה ואימהּ – אחת מהמאהבות הנטושות הרבות של אביו – מתה. הוא ניסה לעשות אז את הדבר הנכון ושילם עבור בתי ספר יקרים וכשגדלה, עבור הקולג'. הוא אף הכיר בפומבי בקשר שלה למשפחת דה קורטני. דבר שאביו, בדרכו האכזרית והאנוכית הרגילה, סירב לעשות בעודו בחיים.
אף שהם מעולם לא היו קרובים, הוא לא היה יכול להרשות לה להתחתן עם או'רירדן, בלי לפחות להבהיר את רגשותיו.
ראשים נוספים הסתובבו לעברו כשהוא התקרב אל המזבח, והוא בקושי הצליח לשמוע את מילות הטקס מעל לרעם באוזניו.
אם זה היה תלוי בו, הוא לא היה בוחר לעשות זאת היום, באמצע הטקס, כמו איזו סצנה שנלקחה היישר מתוך רומן גותי או סרט הוליוודי. אבל קייטי לא השאירה לו ברירה. היא לא ענתה להודעות ולמיילים ששלח לה, בניסיון לחדש את הקשר לאחר המפגש הנורא שלהם באופרה לפני חמישה חודשים. ההתעקשות שלה להמשיך בחתונה הזו, כי הייתה מאוהבת בטירוף באו'רירדן, לא הרגיעה אותו כלל.
האם האיש הזה הטיל כישוף על אחותו, בכספו ובמראהו – או גרוע מכך, האם הוא היה גבר כמו אביהם, שהשליט טרור חסר רחמים על הנשים בחייו?
הטקס היה בשיאו כשאישה צעירה צדה את עינו. אישה שעמדה מימין לחתן ואחזה בידו הקטנה של ילד לבוש בחליפה מיניאטורית.
שערה האדום התוסס היה אסוף על ראשה והיה שזור בפרחי בר.
פרץ של חום, אדרנלין ותחושת זיהוי שטפו אותו, והיו כה עזים שצעדיו היססו – ולרגע נורא אחד, הוא נזכר בנשף הקיץ של ווסטמורלנד לפני ארבע שנים, כשרקד עם האישה היפהפייה הזו, שהקסימה והיפנטה אותו באותו לילה.
האם זו היא?
הוא לא היה יכול לראות את פניה, רק את גבה, את כתפיה החשופות, את הקו החינני של צווארה, את הקימור המפתה של שד אחד, את המותניים הצרות ואת הרגליים הארוכות. הוא משך בחזרה למעלה את מבטו, ושוב, הוא התמקד בעורפה, בעור החיוור שהודגש בתלתלים שנפלו על צווארה.
הוא נענע בראשו וניסה להתמקד, כשהחום שהיה ממשי כל כך, רוקן לרגע את מוחו.
אל תהיה מגוחך. זו לא יכולה להיות היא. זה רק הזיכרון שלך מתעתע בך כשאתה נסער כל כך, וזו בדיוק הסיבה שאתה נמנע מדרמות מסוג זה, ככל האפשר.
באותו לילה, הנערה, שאפילו לא ידע את שמה, שבתה אותו בקסמיה. שנינותה המהירה והחריפה, שנאמרה במבטא אירי מוזיקלי, ויופייה הזוהר והשמיימי – שיער אדום גולש, עור שקוף ועיניים כחולות נוקבות – הפכו אותו לטיפש נלהב וחמדן.
כשנזכר במה שקרה אחר כך באותו לילה, בגן האחוזה, חום היכה בו היישר במפשעה. האורות המנצנצים הטילו קסם על עורה הרך כשהוא התענג עליה. כשליטף את ליבתה החלקלקה, ניחוח גירויה האפיל על הניחוח העדין של פרחי היסמין ושל התפוחים הבשלים. יבבות העונג השבורות שלה הטריפו אותו כשצלל לבסוף לתוכה והביא את שניהם אל אקסטזה...
בסופו של דבר הם התעלסו – או ליתר דיוק, עשו סקס גולמי, מיוזע, חסר עכבות – מול עץ התפוח, פחות משלושים מטרים מהמסיבה.
אבל מה שנדמה היה כלוהט ואפילו רומנטי באופן מוזר – הפך לאובססיה מביכה... אחרי שהיא ברחה – ויצרה באופן מכוון סוג של פנטזיית סינדרלה נדושה ובנאלית, הבין אחר כך – והוא חיפש אותה כמו מטורף... ואז הכתה בו החומה הקרה והקשה של המציאות שלושה שבועות לאחר מכן, כשהיא יצרה איתו קשר ממספר חסום, מתוך אמונה שהיא יכולה לסחוט ממנו כסף בשקר מחושב, שהוא הכניס אותה להיריון.
וכך הסתיימה פנטזיית סינדרלה הלוהטת שלו.
אלא שזה לא ממש הסתיים, כי הוא עדיין חשב עליה יותר מדי. ולעזאזל, הוא עדיין הגיב אליה בתגובה היצרית הזו כשזיהה נשים אקראיות בהמון, נשים בצבעים דומים או שהטו את ראשן באופן דומה. זה היה מרגיז ומקומם, וממש לא נוח. כמה טיפוסי לו, להיות מושפע מהתגובה העזה הזו עכשיו, כשהיא עלולה לגרום לו לנזק מקסימלי.
"אם גבר או אישה יודעים על כל מניעה חוקית מדוע אין לאחד את השניים האלה בברית נישואים, שיאמר זאת עכשיו או ישתוק לנצח."
קולו של הכומר הדהד ושלף את רוס מהזיכרונות והחזירו למציאות.
הוא משך את מבטו הרחק מצווארה של השושבינה וכפה על החום במפשעתו להירגע.
הוא עמד שם לרגע, קפוא, כועס על עצמו שנאלץ להיות חלק מסצנה פומבית זו, אבל בו בזמן, ידע שהוא לא יכל לתת לרגע הזה – ככל שהיה קלשיאתי – לחלוף. קייטי לא השאירה לו ברירה.
"אני מתנגד," הוא אמר, וראה את קייטי ואת הגבר האירי הכועס מסתובבים לאחור.
קולות של חוסר אמון הדהדו בקהל. עיניה של קייטי התרחבו. "רוס? מה אתה עושה כאן?"
גבותיו של החתן צללו בזעף זועם. זעף שרוס זיהה מלפני חמישה חודשים ארוכים, באופרה, בפעם הראשונה שהאיש פגש אותו. הדאגה לרווחתה של אחותו, שגרמה למתח בבטנו בשבע שעות הטיסה מעל לאוקיינוס האטלנטי, הפכה לאבן.
אתה חושב שאכפת לי שאתה כועס, חבר? אין מצב שאתן לך להתחתן איתה עד שאדע בוודאות שלא תפגע בה.
"מה אני עושה כאן?" הוא אמר, רגוע ככל שיכל, כשחשש וזעם החלו להציף אותו. "אני מפסיק את החתונה הזו, עד שאהיה בטוח שזה מה שאת באמת רוצה, קייטי," הוא אמר, ושמח שהבהירות שבה למחשבותיו, אחרי התכסיס הקטן והמרושע שזיכרונו תעתע בו.
אך אז קרה הדבר המוזר ביותר: במקום להגיד משהו, קייטי והחתן האירי שלה פנו לשמאלם – התעלמו ממנו.
"כרמל, אני כל כך מצטערת," אמרה אחותו.
"מל, קחי את מאק מכאן." אמר המנוול, בטון שלא השאיר מקום לוויכוח.
אבל אז גם רוס הסתכל להיכן שהוא הסתכל, והבין שההערות הופנו לאישה הצעירה בה הבחין כמה שניות קודם לכן.
ההכרה הכתה בו כמו רכבת משא.
עיניה הכחולות והעזות נצצו כמו אבני ספיר – בתדהמה. השיער האדום הבוהק רק הדגיש את הסומק ששטף את פניה החיוורות... ודקר אותו חזק בחזה. החום שב במהירות, ואחריו – גל של הלם. הדאגה שנבנתה בתוכו כבר שעות, מאז קיבל את ההחלטה לטוס מעבר לאוקיינוס האטלנטי ולקחת מסוק לאחוזה שכוחת-האל הזו באמצע שום מקום כדי להגן על אחותו, הפכה לתחושה גולמית וכואבת.
זו הייתה היא.
"אימא, מי האיש הזה?"
מבטו של רוס ירד אל הילד הקטן שעמד לידה. הקול הילדותי, שמבטא קל של ארץ מולדתו התנגן בו, נשמע מעל לסערת האנשים שהתאספה סביבם.
ההלם התפתל בבטנו ודפיקות ליבו הואטו, והרגשות שעלו בחזהו הפכו עכורים באופן מוזר – כמעט כאילו נכנס לענן ערפל ולא מצא את דרכו החוצה. הוא ראה את עיניו הכחולות-ירוקות המדהימות של הילד, פעורות בסקרנות, את תווי פניו הקטנים והמושלמים, והתלתלים הבלונדיניים הקצרים שהסתלסלו סביב ראשו, אבל כל מה שהיה יכול לראות היה את עצמו, כשהיה בן ארבע, בתמונה היחידה שראה את עצמו כילד עם אימו. לפני ששערו התכהה. ולפני שהיא מתה. תמונה שאביו נהנה מאוד להעלות באש מולו, כשנשלח לפנימייה.
"תפסיק להתבכיין, ילד. אימא שלך הייתה חלשה. אתה לא רוצה להיות חלש כמוה, נכון?"
"מה...?" המילה יצאה מגרונו החנוק, ובקושי נשמעה כשמבטו חזר אל פניה של האישה, ואימה שטפה אותו. "איך...?"
לא. לא. לא.
זה לא יכול להיות. זה לא יכול לקרות. זה חלום. לא חלום, סיוט.
הוא הצמיד את אצבעותיו לרקותיו, ומבטו נע בינה לבין הילד.
הפעוט הזה לא יכול להיות שלו... צרח מוחו בהכחשה. הוא נקט באמצעי הזהירות האולטימטיביים כדי למנוע את האפשרות הזו. הוא לא מאמין לזה.
היא כרכה את זרועה סביב כתפיו של הילד, ומשכה אותו מאחוריה להגן עליו מעיניו של רוס.
"זה בסדר, מאק," היא אמרה, ובקול המעושן שזיהה היה כעת כעס, אבל לא היה פחות מפתה – ועמידתה מתריסה ואמיצה כשהזדקפה, כמו ולקירית צעירה המגינה על צאצאיה. "האיש הזה הוא אף אחד."
הוא צעד לעברה, נחוש לעשות... משהו!
על מי, לעזאזל, הוא עובד?
לא היה לו מושג מה לעשות! ההלם הדהד בתוכו בעוצמה כזו, שתחושת הזמן והמקום, והשליטה המחושלת הרגילה שלו, נטשו אותו לחלוטין.
יד חזקה על כתפו משכה אותו צעד לאחור. "התרחק מאחותי, ממזר שכמוך."
הוא זיהה את קולו של האיש המנוול, ואחריו את קולה של קייטי, מתחנן בפני שניהם שירגעו, אבל כל מה שיכול היה לעשות הוא לעמוד ולבהות, כשסינדרלה היפה שלו הרימה את הילד לזרועותיה ופנתה לחדר סמוך.
היא שוב בורחת ממני.
לרגע, הוא חזר לפרדס, כשנאבק עדיין להתמודד עם האורגזמה שטלטלה את גופו, והביט בדמותה המבוהלת נעלמת לאור הירח.
אך במקום להתאמץ להתעשת מהתחושה המסממת תוך שהוא רוכס את מכנסיו כדי לרוץ אחריה, הפעם, הוא עמד קפוא במקומו. מבטו של הילד פגש את מבטו כשהוא נצמד לצווארה של אימו. הצוואר שהטריף אותו כל השנים האלה... ושוב, רק לפני כמה רגעים.
"כדאי שתלך." החתן משך אותו משם. "לא הוזמנת ואיש לא רוצה אותך כאן."
"תוריד את הידיים שלך ממני," הוא הצליח להגיד, תוך שהוא מושך את ידו מהאיש. הוא התנדנד לאחור. הוא היה צריך ללכת אחריה ואחרי הילד, אבל תנועותיו היו נוקשות ומכניות. ליבו הדוהר הכה בדופן חזהו, ושריד החום שנותר – שהיה תמיד שם כשהוא חשב עליה – רק הפריע לו יותר.
או'רירדן אחז בזרועו הפעם. "חזור הנה, חתיכת בן..."
רוס הסתובב, באגרוף קפוץ, מוכן לחבוט בממזר, אבל הוא לא הצליח לחשוב בצורה קוהרנטית, או לשלוט בתנועותיו כמו שצריך, כך כשכיוון לראשו של האיש, הוא החטיא.
המכה שקיבל בתגובה, נורתה לעברו מהר כל כך, שלא היה לו סיכוי להתחמק ממנה. כאב התנפץ בלסתו וראשו עף לאחור.
הערפל החשיך מעליו.
"זו הייתה מכת אגרוף מרשימה," הוא מלמל והחזיק את פניו הבוערות, וטעם מתכתי מילא את פיו כשהתנודד לאחור.
זעקותיהם של האורחים ופניה מלאות הדמעות של קייטי היו הדברים האחרונים שהיה מודע אליהם כשהתמוטט לשכחה מבורכת באופן מוזר. אבל כשצנח לתהום החשכה, מחשבה קוהרנטית אחרונה עינתה אותו.
איך היא יכלה ללדת את הילד שלי... כשלעולם לא אוכל להיות אביו של אף אחד?
