פתח דבר


הזאב מגיע.


לַנְדֶר מוֹרְטוֹן ידע זאת כיוון שהזמין את הזאב אל ביתו. שומר הראש שלו, שלדון, בא לומר לו שהזאב הגיע והלך להביא אותו. עכשיו שניהם חזרו, אבל לנדר שמע הדהוד צעדים של זוג רגליים אחד בלבד.


הוא שינה תנוחה בכיסא הגלגלים ולגם ארוכות מהבורבון. אש התגלגלה במורד גרונו. המעיים הזקנים שלו עוד יזכירו לו את זה, אבל לא היה לו אכפת. גברים מסוימים הם בני אדם, ואחרים הם זאבים בעור אדם. לצורך המשימה הזאת הוא זקוק לזאב אנושי, וזה מה שיהיה.


לראשונה זה שלושה ימים הוא הרגיש משהו שאינו צער נורא. הרגש החדש חדר מבעד לערפל הסמיך של הייאוש, והוא זיהה שמדובר בציפייה. לא, יותר מזה. זאת היתה תערובת מסחררת של המתנה נרגשת, חשש והתלהבות, עם שמץ של פחד. ככה הרגיש לפני שנים, כשהיה על סף סגירה של עסקת ענק. עשורים עברו מאז שחווה את פרץ האדרנלין הזה, ולרגע הוא הרגיש שוב צעיר.


שלדון הופיע בפתח חדר העבודה וזז הצידה כדי לאפשר לאיש האחר להיכנס. האורח פסע שלושה צעדים לתוך החדר ואז עצר והניח להם לראותו. הוא היה צעיר, כל כך צעיר, ונע בחן קליל שגרם ללנדר להרגיש עתיק. האורח היה חזק, גבוה ונאה, בעל תווים מזרח־תיכוניים, מעוצב בידי השמש והמלח והמים. יכול להיות שהילד של פיליקס ייראה ככה בבגרותו.


הכאב הצליף, ולנדר נאבק בו.


האורח שלו המתין.


לנדר בחן את פניו. ושם הוא ראה אותו, בתוך עיניו של האיש. הזאב השיב לו מבט. צונן. רעב.


הגיע הזמן באמת. לא, לא, אסור לו לומר דבר כזה. הוא חייב לנהוג בנימוס. אסור לו לדפוק את זה. "תודה רבה שבאת לפגוש אותי בהתראה קצרה כל כך."


שלדון נסוג אל המסדרון וסגר את הדלתות. הוא יחכה שם ויוודא שאיש לא יפריע להם.


"על לא דבר," אמר האורח. "תנחומיי."


לנדר החווה בראשו אל בקבוק הבלאד אות' פאקט שחיכה בפינת השולחן. "תשתה משהו?"


האורח נענע את ראשו. "אני לא שותה בזמן העבודה."


"חכם מצידך." לנדר מזג עוד מנת בורבון לכוסו. הוא לא הצליח להחליט אם הוא מטביע במשקה את יגונו או שואב ממנו אומץ. אם הוא לא יצליח להציג את הטיעון שלו והאיש ילך... לא, הוא לא יכול לאפשר לו ללכת.


"הכרתי את אבא שלך," אמר לנדר. "פגשתי אותו ואת אימא שלך כשביקרתי שם לחתימת עסקה על שיש קררה עבור מלון הטירה. יקר מאוד, אבל רציתי את הטוב ביותר."


האיש משך בכתפיו.


פאניקה התפתלה בגופו של לנדר. המילים נשפכו ממנו בחיפזון. "הם הרגו את הבן שלי. הם לקחו את הכסף שלו, השתמשו בידע ובקשרים שלו, ואז רצחו אותו, ואני לא יודע למה."


"אכפת לך למה?"


"כן, אבל בשביל זה כבר שכרתי מישהו."


"אז מה אתה רוצה ממני?"


"אהבתי את הבן שלי. הוא היה חכם, חריף, חריף יותר מכפי שהייתי אי־פעם, והגון. אותי אנשים שונאים, אבל אותו כולם חיבבו כי הוא היה אדם טוב. אשתו, סופיה, מתה לפני שלוש שנים, והוא טיפל בילדים בעצמו. בן ושתי בנות. הילד הוא הבכור, הוא בן ארבע־עשרה. עברתי שבץ, והסרטן אוכל אותי מבפנים, ועכשיו אני צריך להחזיק מעמד עוד ארבע שנים בלי להתפגר. אני חייב להחזיק מעמד עד שהילד יהיה מבוגר מספיק לתפוס את מקומי. אני רוצה שהחלאות האלה ימותו!"


לנדר הידק את אגרופיו. קולו הצטרד והיתה לו תחושה שהוא נשמע לא שפוי. אבל הכאב היה טרי מדי ודימם מתוכו.


"אני רוצה שהם יסבלו, ואני רוצה שהם ידעו למה. הם לקחו את הבן שלי ממני ומהילדים שלו. הם הרסו את הילד שלי, הילד היפה והחכם שלי. כל מה שבניתי, כל מה שהוא בנה, הם חושבים שהם יכולים פשוט לקרוע את זה ממני." קולו הצרוד דעך לכדי לחישה נוטפת כאב. "תהרוג אותם. תהרוג אותם בשבילי."


דממה מילאה את חדר העבודה. דאגה הציפה את לנדר. האם אמר יותר מדי? האם נשמע מטורף מדי?


"אימא שלי זוכרת שפגשה אותך," אמר האורח. "יש תמונה של שלושתכם ביאכטה. היא היתה בהיריון איתי. היא סיפרה שהיו לה בחילות בוקר נוראיות ושאמרת לה שג'ינג'ר אייל עוזר להרגיע את הבטן. לא היה להם ג'ינג'ר אייל אז שלחת מישהו שיביא ארגז ממילנו."


האורח ניגש לשולחן, מזג מנת בורבון לכוס נוספת והרים אותה. "לכבוד הבן שלך."


הוא רוקן את הכוס בלגימה אחת ולנדר ראה את הזאב שוב, לוטש בו מבט מתוך נשמתו של האיש.


"זה אומר שאתה מקבל את המשימה?"


"כן."


ההקלה כמעט הכריעה אותו. לנדר נשמט בכיסאו.


"עברתי על הפרטים לפני שבאתי," אמר האורח. "זה ידרוש זמן וכסף. זה יהיה מורכב, כי חייבים לעשות את זה כמו שצריך."


"כל מה שיידרש," אמר לנדר. הוא היה עייף כל כך. זהו, הוא עשה את זה. עכשיו הוא יוכל להסתכל על המצבה של פיליקס ולהבטיח לבן שלו שהנקמה בדרך.


"הוכחת האשמה שלהם חייבת להיות חותכת."


"אל תדאג," אמר לנדר. "אתה תקבל את ההוכחה שלך. אני שוכר רק את הטובים ביותר."


1


"משרד חקירות בית ביילור," צעקתי. "תורידו את כלי הנשק ותתרחקו מהקוֹפה!"


נקבת טמרין רעמתי זהוב, בערך בגודל של סנאי גדול, לטשה בי מבט מראש פנס הרחוב. היא נראתה כמו צללית על רקע השמיים הכחולים הבהירים של אחר הצהריים המאוחרים. שני הגברים והאישה שמתחת לפנס המשיכו להחזיק באקדחים שלהם.


השלושה היו לבושים בסגנון יומיומי — הגברים במכנסי חאקי וחולצות טריקו, האישה במכנסי שלושת־רבעי לבנים וחולצה כחולה בהירה. הם נראו בכושר, וכולם הפנו את האקדחים שלהם כלפי מטה בזווית כמעט זהה, עדות לכך שמדובר במקצוענים שלא רוצים לירות בנו בטעות. נראה שהעובדה שאף אחד מאיתנו עוד לא שלף נשק עוררה בהם תחושה שידם על העליונה. לרוע מזלם הם טעו לחלוטין בהערכת ביטחונם האישי.


ליאון חשף שיניים לצידי. "קטלינה, אני ממש לא אוהב שאנשים מכוונים אליי כלי נשק."


גם אני לא השתגעתי על זה, אבל בניגוד לליאון, מאוד לא סביר שאירה בכל אחד מהם בעין שמאל "למען הסימטריה".


"מונטגומרי חקירות בינלאומיות," הכריז הגבר המבוגר יותר. "הגיע הזמן שתפסיקו לשחק בבלשים ותחזרו הביתה, ילדים."


האנשים של אוגוסטין לבשו בדרך כלל חליפות, אבל מרדף אחרי קופים בגיהינום יולי המהביל של יוסטון חִייב לבוש נוח יותר. גם ליאון ואני בחרנו בלבוש יומיומי. הפנים שלי היו מטונפות, שערי הכהה נערם על הראש בגולגול מבולגן והבגדים שלי לא הותירו רושם על איש. מבין שלושתנו רק קורניליוס נראה סביר, ואפילו הוא היה שטוף זיעה.


"אתם מפריעים למבצע השבה חוקי," הכרזתי. "זוזו הצידה."


הסוכנת צעדה קדימה. היא היתה בשנות השלושים לחייה, אתלטית, בעלת עור בגוון חום בהיר, ושערה הכהה המבריק היה אסוף בקוקו.


"את עושה רושם של בחורה נחמדה."


אין לך מושג.


היא המשיכה. "בואי נדבר בהיגיון לפני שהטסטוסטרון יתחיל להשפריץ. הקוֹפה הזאת היא הרכוש של בית תום. היא חלק מניסוי קליני חשוב. אני לא יודעת מה סיפרו לך, אבל יש לנו מסמך בעלות על הקופה. אני אשמח לתת לך לאמת אותו בעצמך. את עדיין צעירה אז אתן לך עצה קטנה, תמיד תארגני את הניירת כמו שצריך כדי להיות מכוסה."


"לא, היא לא אמרה את זה הרגע," מלמל ליאון בשקט.


בניגוד אליי, רוב בני ובנות העשרים ואחת למדו באוניברסיטה, עבדו עבור הבית שלהם או נהנו מסגנון חיים נהנתני וחסר דאגות בזכות הקסם רב־העוצמה של המשפחות שלהם. העובדה שהמעיטו בערכי שיחקה לטובתי. אבל חיפשנו את הקופה הזאת כבר כמה ימים. היה לי חם, הייתי עייפה ורעבה, והסבלנות שלי פקעה. וחוץ מזה, היא העליבה את כישורי ארגון הניירת שלי. ניירת היתה שמי האמצעי.


"הקופה הזאת היא קופה מסייעת, חיית שירות מיומנת ביותר שהוכשרה לסייע לאנשים עם פגיעה בחוט השדרה. היא נחטפה מהבעלים שלה בזמן ביקור אצל הרופא ונמכרה ללקוח שלכם באופן לא חוקי. יש לי את אילן היוחסין שלה, רישומי החיסונים, הרשומות הווטרינריות, תעודה מטעם עמותת פנים, כפות וזנבות שהכשירה אותה, תצהיר חתום של הבעלים שלה, עותק של התלונה שהוגשה למשטרה והפרופיל הגנטי שלה. ואני לא בחורה נחמדה. אני כן ראש הבית שלי, שמנהלת חקירה חוקית להשבת רכוש גנוב. אל תפריעי לי שוב."


קורניליוס, שעמד משמאלי, הזעיף פנים. "אנחנו יכולים להזדרז? רוזי לחוצה מאוד."


"שמעת את קוסם החיות," קרא ליאון. "כולנו רוצים בטובת הקופה הלחוצה, לא?"


הנמוך מבין הגברים הסתכל עלינו בצמצום עיניים. "ראש הבית, מה? איך את יודעת בכלל שזאת אותה קופה?"


כמה קופי טמרין רעמתי זהוב נראה לו שמתרוצצים בפארק אלינור טינסלי? "רוזי, שירי."


הקופה זקפה את ראשה החמוד, פתחה את פיה וסלסלה בקולה כמו ציפור קטנה.


שלושת הסוכנים של מח"ב בהו בה. קיוויתי שקול ההיגיון והשכל הישר יגברו.


"זה לא מוכיח שום דבר," הכריזה האישה.


כפי שקורה לעיתים קרובות כשמדובר במין האנושי, קול ההיגיון והשכל הישר ננטשים לטובת צורך עז להיות צודקים, ולעזאזל עם העובדות וההשלכות.


"ועכשיו?" שאל ליאון. "אני יכול להרוג אחד? רק אחד. בבקשה."


ליאון לא התייחס לירי בקלות ראש, אבל הסוכנים של מח"ב כיוונו נשק אליי ואל קורניליוס, ואינסטינקט ההגנה שלו נכנס לפעילות יתר. אם הם ירימו את כלי הנשק חמישה סנטימטרים נוספים, הם ימותו, ובן הדוד שלי התנהג כמו איזה צפע מחורפן כדי למנוע מזה לקרות.


ליאון הקפיץ את גבותיו לעברי.


"לא," אמרתי לו.


"ביקשתי יפה. אז אולי בברכיים? אם אני אירה להם בברכיים הם לא ימותו. הם לא יהיו מאושרים מזה, אבל גם לא ימותו."


"לא." הסתובבתי אל קורניליוס. "יש דרך לתפוס אותה בלי לפגוע בהם?"


הוא חייך ונשא מבט לשמיים.


קורניליוס מדוקס הריסון לא נראה מאיים במיוחד. הוא היה בן שלושים ואחת, לבן עור, בעל מבנה גוף ממוצע וגובה מתחת לממוצע. השיער הבלונדיני הכהה שלו היה מסופר ביד אומן בתספורת קצרה אבל מחמיאה. פניו היו נאות ומגולחות למשעי, והעיניים הכחולות שלו היו תמיד שקטות, שלוות ואולי טיפה מרוחקות. שלושת הסוכנים של מח"ב העיפו מבט אחד בפרצוף שלו ובתלבושת הקשוחה שכללה מכנסי חאקי בהירים וחולצת כפתורים לבנה ומופשלת שרוולים, והחליטו שאין להם שום סיבה לדאגה. ליאון כהה השיער, השזוף והרזה שעמד לצידו שידר איום ולא הפסיק לסנן משפטים מפחידים, ולכן העריכו שהוא מסוכן יותר.


"טוב, היה לנו כיף מאוד," אמר הסוכן המבוגר יותר. "אבל הגיע הזמן להפסיק עם המשחקים, אנחנו צריכים לעבוד."


עַקָב חום־אדמדם צלל מהשמיים, חטף את הקופה מהפנס, דאה מעל הסוכנים ושמט את רוזי לידו הממתינה של קורניליוס. הקופה מיהרה במעלה הזרוע של קורניליוס עד כתפו, חיבקה את הצוואר שלו ושרה באוזנו. העקב אדום־הזנב עופף לשמאלנו ונחת על ענף עץ מכוסה פריחה אדומה שצמח ליד המדרכה.


"טוב, שיט," אמרה האישה.


"תרגישו חופשיים לדווח על זה לאוגוסטין," אמרתי להם. "יש לו את המספר שלי."


ואם תהיה לו בעיה עם זה, אני כבר אטפל בעניין. בין אוגוסטין מונטגומרי לבין המשפחה שלנו שררה מערכת יחסים מורכבת. למדתי אותו באותה מסירות שבה למדתי משוואות מסובכות בימי בית הספר, כדי שאם אי־פעם הוא יהפוך לאיום, אדע כיצד לנטרל אותו.


הגבר המבוגר יותר נעץ בנו מבט עז. האקדח שלו טיפס שני סנטימטרים כלפי מעלה. "לאן נראה לכם שאתם הולכים?"


עטיתי את פרצוף העליונה שלי. "ליאון, אם הוא יכוון אלינו תפצע אותו."


השפתיים של ליאון נמשכו בחיוך רך וחולמני.


אנשים בעסקי האלימות לומדים מהר מאוד לזהות אנשי מקצוע אחרים. הסוכנים של מח"ב היו מיומנים ומנוסים, כי אוגוסטין אהב איכות. הם הסתכלו לבן הדוד שלי בעיניים וידעו שהוא מתכוון לזה ברצינות. לא היו שם פחד או חשש. הוא נהנה ממה שעשה, ואם יקבל רשות הוא לא יהסס.


ואז הם הסתכלו עליי. בששת החודשים האחרונים נעשיתי מומחית בגילום הדמות של ראש הבית. העיניים שלי לימדו אותם שהחיים שלהם וההישרדות שלהם לא מעניינים אותי. אם הם יהפכו את עצמם למכשול, אני אדאג להסיר אותם מדרכי. לא חשוב מה לבשתי, בת כמה הייתי או מה אמרתי. המבט הזה לימד אותם את כל מה שהיו צריכים לדעת.


הדממה המתוחה התארכה.


האישה שלפה את הטלפון הנייד שלה והסתובבה בגבה אלינו כדי לחייג מספר. שני הגברים הורידו את האקדחים.


אה, יופי. כולם יזכו לחזור הביתה.


האנשים של אוגוסטין צעדו בכיוון הנהר ופנו ימינה בעקבות הגבר הנמוך יותר אל מגרש החניה הקטן שבו החניתי את הקרנף, רכב השטח המשוריין שסבתא פרידה בנתה לי בהתאמה אישית. הם שמרו מרחק מאיתנו והנחנו להם להמשיך. לא היתה סיבה להיכנס לעימות נוסף במגרש החניה.


חיפשנו את רוזי במשך חמישה ימים רצופים, מאז שקורניליוס לקח על עצמו את התיק. הבעלים שלה, ילדה בת שתים־עשרה, קיבלה את הגניבה קשה כל כך עד שלא היתה ברירה אלא לתת לה תרופות הרגעה. איתור הקופה הקטנה קפץ לראש רשימת התיקים שלנו. הסכמנו לקבל את העבודה ללא תשלום כי חטיפת חיית שירות מילדה בכיסא גלגלים היא מעשה מתועב, ומישהו היה חייב להשיב דברים על תיקונם.


נדרש מאמץ ניכר כדי לסרוק את יוסטון בחום של ארבעים מעלות בחיפוש אחר קופה קטנטנה, ובארבעים ושמונה השעות האחרונות ישנתי חמש שעות לכל היותר, אבל כל טיפת זיעה תהיה שווה את זה אם בסופו של דבר אראה את מאיה מחבקת את הקופה שלה. יום שני התחיל להיראות לא רע.


קורניליוס חייך שוב. "אני כל כך אוהב סוף טוב."


"סוף טוב בשבילך, אולי," רטן ליאון. "לי לא יצא לירות באף אחד."


קודם כול ניקח את רוזי אל מאיה, ואז אני אסע הביתה, אתקלח ואשקע בתנומה ארוכה וטובה.


קורניליוס נענע את ראשו. "ההסתמכות שלך על אלימות מטרידה אותי. מה יקרה אם תיתקל במישהו יותר מהיר ממך?"


בן הדוד שלי הרהר בשאלה. "אני אמות וזה כבר לא ישנה?"


טופר התרומם פתאום בצווחה ודאה מעל נהר בִּיצת באפלו. ליאון וקורניליוס נעצרו בו־זמנית. קורניליוס קימט את מצחו ובחן את המים העכורים משמאלו של עץ גדול.


רצועה צרה של דשא מכוסח התמשכה לאורך המדרכה היישר מלפנינו. מעבר לדשא נטתה הקרקע בחדות והתמשכה תחת עשבים גבוהים עד הנהר, שזרם אל גשר ממוריאל פארקוויי שבמרחק.


הנהר היה שקט. אפילו אדווה לא עברה בפני המים.


העפתי מבט בליאון. לפני שנייה הידיים שלו היו ריקות. עכשיו הוא החזיק זיג P226 ביד אחת וגלוק 17 באחרת. יחד היו לו שלושים ושניים כדורי תשעה מילימטר. והוא צריך כדור אחד בלבד כדי להרוג.


"מה העניין?" שאלתי בשקט.


"אני לא יודע," אמר ליאון.


"העקב מפחד," אמר קורניליוס.


פני הנהר זהרו קלות ללא ניע והחזירו את אור השמש כמו מטבע ישן.


המרחק בעיניו של קורניליוס העמיק. "משהו מגיע," הוא לחש.


לא היתה שום סיבה לחכות שיגיע. "בואו נזוז."


הסתובבתי ימינה ורצתי בכיוון כלי הרכב שלנו. ליאון וקורניליוס רצו בעקבותיי.


לפניי, הסוכן הנמוך יותר כמעט הגיע למגרש החניה. האישה צעדה מאחוריו, והסוכן הגבוה הלך במאסף.


גוף ירוק פרץ מבין העשבים. אורכו היה שניים וחצי מטרים וגובהו יותר ממטר, והוא שעט קדימה על שתי רגליים שריריות שמאחוריהן נגרר זנב קשקשים ארוך מוקף סנפירים בצבע ארגמן. סנפיר נוסף — אדום כדם ומצויד בקוצים באורך שלושים סנטימטר — היתמר מגבו. הראש שלו הזכיר ראש דינוזאור ימי או תנין פרהיסטורי — מלתעות ענקיות שנפערו כמו מספריים עצומים והיו משובצות ניבים חרוטיים שנועדו לאחוז בטרף משתולל ולא להרפות ממנו בשעה שהיצור גורר אותו מתחת למים. שני זוגות של עיניים קטנות, שקועות עמוק בגולגולת, קרנו באור סגול.


זה לא נראה כמו משהו שנולד בעולם שלנו. זה היה ניסוי קסם שהשתבש, או זימון מממלכת הנסתר.


נצטרך כלי נשק גדולים יותר.


היצור דהר על פני הדשא. הסוכן הגבוה יותר היה היישר בדרכו.


"תברח!" צרחנו ליאון ואני בו־זמנית.


האיש הסתובב בבת אחת. לחצי שנייה מוטרפת הוא קפא במקומו, ואז הרים את האקדח וירה ביצור. הקליעים פגעו בו וניתזו מקשקשיו העבים.


שני הסוכנים האחרים של מח"ב הסתובבו אל היצור ופתחו גם הם באש. רצתי בשיא המהירות אל הקרנף, שם נמצא רובה הציד הטקטי, וליאון מיהר בעקבותיי וניסה למצוא זווית ירי טובה יותר על היצור. קורניליוס רץ אחרינו.


האנשים של אוגוסטין רוקנו את המחסניות שלהם על היצור. הוא שעט ביניהם והעיף אותם הצידה. דם סגול הכתים את צידי גופו אבל הפצעים בקושי דיממו, כאילו הקליעים רק שברו חתיכות קטנות מהקשקשים שלו.


המבט של היצור ננעל עליי. הוא התעלם מהסוכנים והסתער לעברי על שתי כפותיו הענקיות, וטפריו האדומים חרצו את הקרקע.


ליאון ירה פרץ של שני כדורים מכל אקדח. ארבעה חורים מדממים נפערו במקומות שבהם היו עד כה העיניים הקטנות של היצור. הוא שאג, מעד והתרסק על הקרקע.


עצרתי במקומי. קורניליוס רץ מעבר לי אל מגרש החניה.


הסוכנת של מח"ב קמה לאט. חברה הגבוה לטש מבט בחתך אדום בירך החשופה שלו. המכנס השמאלי שלו נח בקרעים ספוגים בדם סביב הקרסול. הוא העביר משקל. דם נבע מהפצע וראיתי הבזק של עצם בפנים. הסוכן ההמום הסתכל על הפצע בעיניים קרועות לרווחה.


"אני לא מאמין," רטן הסוכן הנמוך יותר והכניס מחסנית חדשה לאקדח ה־HK45 שלו.


בקצה מגרש החניה הסתובב קורניליוס בבת אחת ונופף בזרועותיו לעבר הנהר. "אל תעצרו! יש עוד! הם באים!"


יצורים ירוקים הגיחו מבין העשבים — מסה של גופים מכוסים קשקשים, זנבות עם סנפירים ומלתעות מלאות שיניים. במרכז הלהקה, בין כל היצורים, היה קשר סבוך של קסם שפעם כמו משוּאה בלתי נראית. קסם קרן ממנו לכל עבר. הוא נגע בי והתנפץ סביב הכוח שלי, כמו גל על שובר גלים. ים של עיניים סגולות ננעץ בי.


הלהקה פנתה לעברי והסתערה.


הדבר שקרן קסם במרכז הלהקה שלט בה. אילו היתה לי שנייה לנשום הייתי נלחמת בו בקסם שלי, אבל היצורים היו צפופים מדי ומהירים מדי.


הסתובבתי ורצתי בשיא המהירות לעבר הקרנף. הקסם עקב אחריי. זיהיתי את נוכחותו כמו על מסך מכ"ם. גם בלי להציץ לאחור, ידעתי שהלהקה כולה רודפת אחריי.


קורניליוס היה מעט לפניי. הוא שלף מכיסו שלט רחוק של מכונית ואורות הב־מ־וו ההיברידית שלו הבהבו. הדלת האחורית נפתחה כלפי מעלה ויצור כחול ענקי פרץ החוצה. הוא נראה כמו טיגריס על סטרואידים, ופרוותו המבריקה בצבע כחול אינדיגו היתה מעוטרת רוזטות וכתמים בצבעי שחור וכחול בהיר.


זאוס נחת, חשף בשאגה ניבים בגודל סכיני סטייק ודהר לאורך מגרש החניה. ציצית הקנוקנות סביב צווארו נפרשה בבת אחת והתפתלה לכל עבר. חלפנו זה על פני זה, הוא רץ בכיוון היצורים ואני בכיוון ההפוך לעבר הקרנף.


יריות נשמעו מאחוריי כמו זיקוקים — ליאון מדלל את הלהקה. ייגמרו לו הכדורים לפני שלהם ייגמרו הגופים.


קפצתי אל תוך הקרנף, לחצתי בכוח על דוושת הבלמים ולחצתי על מתג ההצתה. המנוע התעורר לחיים בשאגה. קורניליוס פתח את הדלת בצד הנוסע וזינק פנימה. לחצתי בכוח על דוושת הגז. המנוע המשופצר של הקרנף נכנס להילוך. זינקנו קדימה וקפצנו מעל שולי המגרש אל העשב.


מולנו היה הדשא מכוסה ערבוביה גועשת של גופים מפלצתיים. שרשרת של גופות מכוסות קשקשים התמשכה משמאל, והסתיימה בערימה על שפת דרך אלן פארקוויי. מעבר לכביש, ליאון תקע ביצורים קליע אחר קליע בפרצים קצרים ושיטתיים, והשתמש במכוניות החולפות כמחסה. זאוס נהם לצידו. גופת יצור מכוסה קשקשים נחה בקרבת מקום וזאוס גלגל אותה בעזרת טפריו כדי להבהיר את כוונותיו.


מימיננו, הסוכנת ומנהיג הקבוצה תמכו בסוכן הפצוע וכשלו איתו לעבר מגרש החניה. גופו היה שמוט ורגלו המדממת נגררה מאחוריו. היצורים הראשונים משמאל חשפו שיניים באיום במרחק צעדים ספורים מאחוריהם.


היצורים האלה לא יפגעו היום באנשים נוספים. לא אם זה תלוי בי.


סטיתי ימינה בזווית חדה והפרדתי בין היצורים לסוכני מח"ב. המשקל העצום של הקרנף התנגש ביצור הקרוב ביותר בחבטה רטובה. הרכב המשוריין היטלטל מעל גופה. לאחר רגע פרצנו משולי הלהקה אל השטח הפתוח. לחצתי בכוח על דוושת הגז ודהרתי לאורך הדשא. הלהקה שמאחוריי התמעטה כשיצורים התנגשו זה בזה בניסיון להסתובב ולרדוף אחרינו. מקבץ הגופים התפזר לרגע. משהו הסתחרר במרכז, חפץ מתכתי עגול וזוהר. קשר הקסם המוזר.


"אתה רואה את זה?"


"אני רואה את זה." קורניליוס הוציא את רובה הציד הטקטי מחלל האחסון ברצפה ודרך אותו.


"אתה מסוגל לגעת בתודעה שלהם?"


"לא. הם עסוקים מדי."


אם אשאל אותו כרגע מה זה אומר, זה רק יסיח את דעתו. פניתי בחדות שמאלה אל תוך מאסף הלהקה, והעפתי את המזדנבים מדרכי.


"אני מוכן," אמר קורניליוס בקול רגוע.


לחצתי על הכפתור שפותח את החלון הקדמי וחתכתי היישר אל לב הלהקה בקו אלכסוני שמאלה. החפץ הגועש התגלגל במעגלים צפופים על הדשא מימיננו. קורניליוס הוציא את קנה הרובה מבעד לחלון וירה בחפץ המתכת.


בום.


האוזניים שלי הצטלצלו.


בום.


"עוד פעם," קורניליוס אמר. נשמע כאילו הוא מבקש עוד ספל תה.


חלפנו במהירות על פני הלהקה, התנגשנו ישירות באחד היצורים ואז סטיתי ימינה וזינקתי מעל השוליים בחזרה אל מגרש החניה. הרכב של מח"ב, ג'יפ גרנד צ'רוקי כסוף, דהר אל אלן פארקוויי בחריקת צמיגים. צחנת גומי חם מילאה את חלל הרכב.


"על לא דבר," קרא אחריהם קורניליוס וטען מחדש את הרובה.


סטיתי ימינה אל הכביש. להקת היצורים חלפה מימיננו.


בום.


בום.


"אני לא מצליח," אמר קורניליוס. "הקליעים ניתזים מהמתכת. יש משהו חי בתוך המעטפת המסתובבת."


"בעל חיים?"


"לא בדיוק."


אם זה משהו חי, אנחנו יכולים להרוג אותו.


יכולנו להמשיך להסתובב בקרנף עד שהלהקה תתעייף ותאט, ואז לאסוף את ליאון וזאוס ולנסוע משם, אבל היצורים האלה יתחילו להשתולל ברחבי יוסטון. קבוצת ילדים שיחקה בייסבול במרחק חצי קילומטר מכאן. חלפנו על פניהם ועל פני המבוגרים שהשגיחו עליהם כשהיינו בדרכנו אל רוזי.


רוזי!


"איפה הקופה?"


"מוגנת בב־מ־וו."


אה, מצוין. מצוין, מצוין, מצוין.


עשיתי פניית פרסה חדה ומיהרתי לאורך הכביש בחזרה אל מגרש החניה. היצורים הזדרזו בעקבותיי. הרווחים ביניהם התרחבו, וכעת יכולתי לראות בבירור את מקור הקסם. שתי טבעות מתכת שהסתחררו זו בתוך זו כמו גירוסקופ. במרכזן ריחף בוהק כחול קטן.


חלפנו על פני ליאון. הוא הצביע על החפץ הזוהר באקדח הזיג שלו וקירב את שני האקדחים שלו זה אל זה כמו לקראת התנגשות. תיכנסו בזה. תודה רבה קפטן אסטרטגיה, אני מטפלת בזה. הדבר הזה הצליח לשרוד בנהר. אם אתנגש בו יכול להיות שהוא רק יעוף הצידה, ואם הוא מממלכת הנסתר אין לדעת איזה נזק הוא יגרום לרכב. לא, נדרש כאן משהו מדויק.


"סיף?" ביקשתי.


"רק רגע." קורניליוס הסתובב ולחץ על המתג בלוח הבקרה של התיבה שבין המושבים שלנו. ברוב רכבי השטח יש שני מושבים קדמיים ומושב אחורי רחב לשלושה נוסעים. המושב האחורי של הקרנף היה מחולק לשניים באמצעות התיבה הזו, שחצתה את הרכב לאורכו. לוח הבקרה נפתח ומדף כלי נשק התרומם והעמיד לרשותי שתי חרבות ושני אקדחים, שהיו מהודקים למקומם בתופסני מתכת.


עשיתי פניית פרסה נוספת. משאית לבנה עצרה מולי בחריקת בלמים. הנהג צפר בקול, ואז ראה את היצורים ונסע לאחור במהירות מסחררת.


"הנה הוא." קורניליוס החזיק את הסיף שלי בידו.


כיוונתי את הקרנף אל הגירוסקופ. גופים נחבטו במכונית.


"זה לא חכם," יעץ לי קורניליוס. "מה יהיה אם החפץ יתפוצץ?"


"אני אמות וזה כבר לא ישנה," דקלמתי.


"לשאוב השראה מליאון זאת לא אסטרטגיית הישרדות מוצלחת."


לחצתי בכוח על הבלמים. הקרנף החליק על פני הדשא ועצר. חטפתי את הסיף מקורניליוס וקפצתי החוצה. החפץ המסתחרר נמצא חמישה־עשר מטר ממני. פרצתי בריצה לעברו.


יצור קפץ לעברי. עקפתי אותו בקפיצה הצידה והמשכתי לרוץ.


מאחוריי השמיע הקרנף קול רועם. קורניליוס העלה טורים כדי להסיח את דעתם של היצורים.


האוויר בריאות שלי הפך לאש. חמקתי מיצור אחד, מעוד אחד...


עשרה מטרים.


החפץ הזוהר שלח לעברי עוד פעימה של קסם.


חמישה מטרים.


שלושה.


הטבעות המתכתיות הסתחררו מולי. רוחבן היה כשלושים סנטימטר והן היו מכוסות נתזי רפש ואצות. במרכז זהר ניצן של פרח על סף פריחה, לוטוס בצבע כחול חשמלי עז עשוי קסם טהור.


הקסם המשפחתי שלי זרם בי והנחה את נעיצת הסיף. דקרתי את הניצן.


הוא התפקע בעננה של ניצוצות קורנים. בוהק הניצן כבה. הטבעות הסתחררו פעם אחת אחרונה ואז קרסו.


היצורים סביבי קפאו במקומם.


למשך רגע מייסר אחד, דבר לא זז.


היצורים בהו בי. בהיתי בהם בחזרה.


הלהקה הסתובבה ופרצה בדהרה לעבר הנהר.


הקרב נגמר.


הקלה הציפה אותי. נעשיתי ערה לקיומו של קול במקצב קבוע, וקלטתי שזה ליבי הדופק בכוח בחזה. ברכיי רעדו. טעם מתכתי מריר ציפה את לשוני. הגוף שלי לא הצליח להחליט אם חם או קר. היתה לי תחושה שמשהו לא בסדר בעולם, כאילו הורעלתי.


שרידי ההתקן נחו מולי. ניסיתי להתקרב צעד. רגלי התקפלה תחתיי, הקרקע החליטה לנטות ספונטנית הצידה וכמעט השתטחתי על מדשאה ישרה לגמרי. יותר מדי אדרנלין. אין מה לעשות, רק לחכות עד שזה יעבור. יש אנשים שממש נועדו לעצימות הקטלנית של הקרב. אני לא אחת מהם.


אחד הדברים שעוזרים לי בדרך כלל הוא להתמקד במשהו שיסיח את דעתי. השתופפתי ובחנתי את הטבעות. המתכת לא נראתה כמו פלדה. אולי זאת סגסוגת ברזל כלשהי. שרשרת של סמלים התמשכה בשולי כל טבעת.


שלפתי את הטלפון מהכיס וצילמתי תמונה.


הטבעות השתלבו זו בזו, והפנימית היתה קטנה בערך בעשרה סנטימטרים מהחיצונית. גבעול הפרח היה מחובר לתחתית הטבעת הפנימית. לא, לא מחובר. הוא צמח מתוך הטבעת הפנימית ובצבץ מתוך המתכת כאילו היו גוף אחד.


איך?


הרמתי את הטבעת ומשכתי בגבעול. הוא לא ניתק. העברתי אצבעות לאורך הצמח. החלק הקרוב לקצה הקטוע שאליו היה מחובר קודם לכן הניצן היה במרקם של צמח טיפוסי. אבל ככל שהתרחקתי כלפי מטה הפך המרקם למתכתי יותר. מיזוג ביו־מכני אמיתי. למיטב ידיעתי אף קוסם לא הצליח לעשות זאת עד היום.


הקרנף הגיע אליי וקורניליוס יצא ממנו בקפיצה. נתזי דם סגול בהיר הכתימו את המגן הקדמי המשוריין של הרכב. חלקי בשר חייזרי דבקו במתכת.


"את בסדר?" שאל קורניליוס.


לא. "כן. אני כל כך מצטערת," אמרתי לו. "אני יודעת שהיה לך קשה."


קוסמי חיות יוצרים קשר מיוחד עם כמה בעלי חיים נבחרים, אבל אכפת להם מכל היצורים החיים, ולפני שנייה דרסנו לפחות עשרה אם לא יותר.


קורניליוס הנהן. "תודה על הדאגה. הם לא היו בעלי חיים אמיתיים במובן המקומי של המילה. זה קצת עזר."


"זה זימון?" שאלתי.


קורניליוס נענע את ראשו. "לא נראה לי. התחושה מזכירה קצת את זאוס. כאילו הם לא מהעולם הזה אבל גם לא לגמרי ממחוזות הנסתר."


"אמרת קודם שהם 'עסוקים' מדי ואתה לא יכול לגעת בתודעה שלהם."


המצח של קורניליוס התקמט והוא החווה בראשו לעבר הטבעות והניצן שבתוכן. "החפץ הזה הקרין קסם."


"הרגשתי אותו."


"קסם דחוס כל כך שהוא הפריע להם לשמוע. הם לא יכלו להרגיש את הנוכחות שלי. ניסיתי ליצור קשר עם החפץ עצמו, אבל הרכיב הביולוגי שלו כל כך פרימיטיבי שזה היה כמו לנסות לתקשר עם מלפפון ים."


תרחיש המעבדה של אחד הבתים נראה יותר ויותר סביר. אם מקור הדגם התניני הזה היה בממלכת הנסתר, היינו רואים מזַמן ושער. די קשה לפספס חורים ענקיים במרקם המציאות.


ליינוס ימות על זה.


שלפתי את הטלפון וחייגתי אליו. צלצול אחד, שניים, שלושה...


ליאון חצה בריצה את הכביש, וזאוס בעקבותיו.


הטלפון המשיך לצלצל. רשמית, ליינוס דנקן יצא לפנסיה. בפועל הוא המשיך לשרת את מדינת טקסס בתפקיד חדש ומפחיד יותר, ואני הייתי הסגנית שלו. הוא תמיד ענה לשיחות שלי.


צלצול. עוד צלצול.


הקול של ליינוס עלה על הקו. "כן?"


"עברתי התקפה של מפלצות קסם בפארק אלינור טינסלי. שלט בהן התקן ביו־מכני מוּנע בקסם."


ליאון הגיע בריצה ועצר לצידי.


"אז זקוקה לעזרה?" שאל ליינוס.


"כבר לא."


"תראי לי."


עברתי לשיחת וידיאו, הפעלתי את המצלמה האחורית והזזתי את הטלפון על פני ההתקן, הפגרים והיצורים הנמלטים. ליינוס נראה על המסך, נועץ מבט בטלפון. הוא היה כבר בשנות השישים לחייו ועדיין בכושר טוב. שערו המאפיר היה מלא ועורו התהדר בשיזוף טקסני כמו תמיד. תווי פניו היו נאים ועזים — לסת רבועה ממוסגרת בזקן קצר, אף בעל נוכחות, גבות כהות עבותות ועיניים כהות שנראו לפעמים ירקרקות ולפעמים חומות, תלוי באור. הוא הִרבה לחייך, ומי שזכה בתשומת ליבו תמיד הרגיש מיוחד. אם היו מבקשים מעשרה אנשים שזה עתה פגשו את ליינוס לתאר אותו, כולם היו משתמשים באותה מילה — מקסים.


האיש שהסתכל עליי ממסך הטלפון היה ליינוס דנקן האמיתי — עליון, הדובר לשעבר של אסיפת הבתים של טקסס, אדם חריף וממוקד בעל עיניים חסרות רחמים. הוא נראה כמו טיגריס זקן שהבחין בפולש בשטחו ומשחיז ציפורניים לקראת ההרג. מבעד לטלפון נשמע קול יבש ומהיר, טאח־טאח־טאח קצוב, ולאחריו קול יבבה מכנית. צריחי הירי של ליינוס. הוא נמצא תחת התקפה.


מי יעז לתקוף את ליינוס דנקן בביתו? הוא קוסם הֶפַייסְטוֹס. הוא מסוגל ליצור כלי נשק קטלניים מאטבים ונייר דבק, וביתו היה מצויד בכוח אש בכמות שמסוגלת למחוק גדוד של לוחמי עילית בתוך דקות.


הם תקפו אותי ואת ליינוס במקביל. המחשבה צרבה בי שובל של אש, כמו כוכב שביט. האם מישהו שם למטרה את משרד הנוטר?


"נתקי מגע," אמר ליינוס. "לכי ישירות אל מח"ב ותשתלטי על תיק מורטון. תשתמשי בתג שלך. חזרי אחריי."


"ללכת ישירות אל מח"ב, להראות את התג, להשתלט על תיק מורטון."


בדרך כלל ליינוס צירף אותי לפעילות רק אחרי שענייני הסמכוּת הוסדרו. בששת החודשים האחרונים השתמשתי בתג שלי בדיוק פעם אחת, כדי להשתלט על חקירה של האף־בי־איי. אין מספיק מילים כדי לתאר עד כמה הם לא אהבו את זה.


"אני אשלח לך את הקבצים." ליינוס ניתק.


"זאת היתה אש מצריחי ירי," אמר ליאון.


"אתה צודק מאוד."


בן הדוד שלי חייך חיוך רחב. אין ספק שציפה לקרב נוסף. "מה עושים?"


"אתה מסיע אותי אל מח"ב."


"אני אסע אחריכם." קורניליוס רץ אל מגרש החניה, וזאוס קיפץ בעקבותיו כמו חתלתול נלהב מדי.


הרמתי את ההתקן. טבעות המתכת היו חלקלקות מבוץ ורפש. הלכתי לקרנף, זרקתי את ההתקן לפח שמאחור והתיישבתי במושב הנוסע.


במרחק ייללו סירנות משטרה בקול הולך ומתחזק.


ליאון דהר אל הכביש. במראה הפנימית ראיתי את הב־מ־וו של קורניליוס גולשת ממגרש החניה. סביר להניח שבקרוב נאבד אותו. המהירות המרבית של קורניליוס נשארה בדרך כלל חמישה קמ"ש מעל המהירות המותרת. המשרדים של מח"ב נמצאו במרחק כשלושים דקות נסיעה מאיתנו, אבל מהיכרותי עם ליאון נגיע לשם מהר יותר אם הפקקים יאפשרו זאת.


"להתקשר אל ברן," הוריתי לטלפון.


בן הדוד שלי ענה בצלצול השני. הטלפון הסתנכרן עם לוח הבקרה של הרכב וקולו של ברן בקע מהרמקולים של הקרנף.


"הרגע התקיפו אותי מפלצות קסם. גם ליינוס הותקף."


"הוא היה איתך?"


"לא. הוא היה באחוזה שלו. תנעל את המתחם, בבקשה."


"סגור. את צריכה עזרה?"


"לא. הכול בסדר שם?"


"הכול בסדר גמור."


"גם אני בסדר גמור, ברן!" צעק ליאון.


"אפשר להתווכח על זה," אמר אחיו הגדול.


"אני אתקשר עוד מעט," אמרתי לו וניתקתי.


הטלפון השמיע צליל שבישר על אימייל חדש. עברתי לתיבת הדואר הנכנס. זאת היתה הודעה מליינוס, וצורף אליה קובץ וידיאו. הקובץ היה ענקי. ליינוס לא כיווץ אותו. לחצתי עליו כדי להתחיל בהורדה. זה ייקח זמן.


"בואי נראה אם הבנתי. ליינוס הותקף. את לא שואלת אותו אם הוא צריך עזרה. את רק עוזבת הכול ורצה אל מח"ב להשתלט על איזה תיק שבחיים לא שמעת עליו." ליאון נענע את ראשו.


"כן. אם ליינוס היה צריך את עזרתי הוא היה אומר לי." תיק מורטון היה כנראה קשור איכשהו להתקפות האלה.


"יום אחד תצטרכי לספר לי מה את עושה בשביל ליינוס דנקן," אמר ליאון.


"אבל אז אני אצטרך להרוג אותך, וכמו שאתה מזכיר לי לעיתים קרובות, אתה בן הדוד האהוב עליי."


ליאון השמיע נחרה.


לרוב בני המשפחה שלי אין בעיה עם חשאיוּת. סבתא פרידה ואימא שירתו בצבא, ברן נוטה להסתגר באופן טבעי ונבדה דורשת־אמת. היא יכולה למלא את האחוזה שלה ושל רוגן בסודות של אנשים אחרים בלי לגלות כלום לאף אחד. אבל ליאון וארבלה חיים על רכילות. הם ידעו שאני עושה משהו מסווג עבור ליינוס דנקן, והעובדה שלא היה להם מושג מה בדיוק חרפנה את שניהם.


חייגתי למספר הישיר של אוגוסטין. השיחה הועברה לתא קולי. לא קל להיפגש עם ראש מח"ב בהתראה קצרה כל כך. הוא אדם עסוק. אבל כמו ליאון וארבלה, גם הוא אוהב לאגור מידע — ורצוי כמה שיותר בלעדִי. אני אצטרך לשלשל מולו פיתיון, קצת מחוץ להישג יד.


"מדברת קטלינה ביילור. יש לי מידע קריטי בנוגע לתיק מורטון. אני חייבת להיפגש איתך פנים אל פנים. אני מגיעה למשרד שלך בעוד עשרים דקות."


ניתקתי.


"מי זה מורטון?" שאל ליאון. הרכב פנה במהירות גדולה מדי.


"אני מניחה שזה לנדר מורטון. גֵאוֹקינֶט עליון, זקן מאוד, עשיר מאוד, אחד היזמים המובילים במדינה."


"איך את יודעת את זה?"


ידעתי את זה כי עשיתי שיעורי בית. לליינוס דנקן היתה קריירה ארוכה ועשירה, והוא לא התאמץ להסתיר את הקשר הקרוב בין הבתים שלנו. לא ידעתי אם נירש את החברים שלו, אבל היה לי ברור שנירש את האויבים שלו, ולכן בניתי מסד נתונים ביוגרפיים מקיף שעוסק בו, כולל תרשימים שמפרטים את הקשרים שלו עם בתים שונים.


"אחרי שליינוס פרש מהצבא, הוא נכנס לפוליטיקה. לנדר מורטון היה יריב פוליטי שלו. ההצעה הראשונה שליינוס הביא להכרעה באסיפה היתה קשורה למגבלות אזוריות שיוטלו על בתים שונים. לנדר מורטון התנגד. הרבה אנשים היו חייבים לו טובות, והוא גבה אותן כדי לחסל את ההצעה. זה היה מאבק מכוער. מורטון התראיין ליוסטון כרוניקל ואמר שיסמוך על ליינוס בענייני ממשל ברגע שהוא, ואני מצטטת, 'יוציא את הציצי של אימא שלו מהפה.'"


ליאון השתנק. "בן כמה ליינוס היה בדיוק?"


"ארבעים ושתיים."


"והוא עבר על זה בשתיקה?"


"הוא החזיר למורטון כעבור שלוש שנים. שניהם ניסו לקנות את אותו בניין, וליינוס ניצח. ברגע שהדיו התייבשה על המסמכים, ליינוס קנה ביטוח נגד רעידות אדמה."


והוא קיבל אותו מאוד בזול. רעידת האדמה הטבעית האחרונה התרחשה ביוסטון ב־1910, באזור המפסטד. היא היתה כל כך חלשה שבכלל לא הרגישו בה בעיר.


"חודשיים אחרי שליינוס העביר לשם את החברה שלו, הבניין נחרב ברעידת אדמה מוגבלת מאוד בשטח אבל חזקה במידה מפתיעה. אף אחד לא נהרג. האסיפה וחברת הביטוח חקרו את העניין, ומורטון חטף קנס עצום ונאסר עליו להצביע באסיפה למשך שלוש שנים. מה שהוא איבד באמת היה כוח פוליטי."


ליאון קימט את המצח. "אז ליינוס מנסה לסגור חשבון ישן?"


"קשה לי להאמין."


זה לא היה בלתי אפשרי, אבל מאוד לא סביר. ליינוס הקדיש את עצמו לשירות הציבור, תחילה בצבא ואז באזרחות. שימוש בתפקיד הרשמי שלו בסכסוך פוליטי קטנוני היה מנוגד לכל מה שידעתי עליו.


הסרטון ירד סוף־סוף. פתחתי אותו.


מישהו הטיס רחפן מעל ביצה. על פני המים צפו איי אצות בצבעים עזים של ירוק אזמרגד, כחול חשמלי וכתום זרחני. פה ושם הזדקרה מהביצה מעטפת נטושה של בניין חרב, עטוף קיסוסים ומכוסה טחב. שושנות מים פרחו על המים הכהים, אבל במקום הגוון הלבן או הוורוד הרגיל, בהקו פרחים אדומים כדם. עצים משונים פרשו מעל הבוץ ענפים מעוותים ומסוקסים.


איפה זה? זה נראה כמו עולם חייזרי.


הרחפן צלל מתחת לענפי עץ מעוטרים בחוטים ארוכים של טחב משונה, והגיח בקרחת יער. ארבעה גשרי עץ רעועים נפגשו על אי קטן אשר שיכן את שרידיו של מה שפעם היה כנראה בניין משרדים. מישהו מתח לשם חוטי חשמל, והכבלים הארוכים התחברו כולם אל עמוד חשמל קטן בראש המבנה. על אחד הכבלים היתה תלויה גופה.


היא נתלתה מעל המים, וצווארה היה נתון בלולאת הכבל שהתמשך מהבניין הסמוך. הרחפן הסתובב כדי לצלם את הגופה טוב יותר. זה היה גבר לבן וכהה שיער בשנות השלושים המאוחרות לחייו, לבוש מכנסיים של חליפת עסקים וחולצת כפתורים כחולה קרועה, ולרגליו נעליים שחורות.


המצלמה של הרחפן צללה, התקרבה וסרקה את הגופה מלמטה עד למעלה.


לא, הוא לא נעל נעליים. כפות הרגליים שלו היו מפוחמות. קרעים משוננים ומוכתמים בדם נפערו במכנסיים מעל הברכיים. חתיכה בגודל מלון חסרה בצד גופו הימני, והפצע האדום הפעור נטף דם שנקווה בחלל הגוף. עקצוצים לוהטים התפשטו בגבי. האיש סבל לפני שמת.


תנשמי. זאת העבודה שלך. תעשי את העבודה שלך.


הפנים שלו היו ערבוביה נוראה של דם ועצמות שבורות. העין השמאלית היתה עצומה מנפיחות. גשר האף נטה הצידה. פיו היה פעור וזרזיף ירוק חלקלק נדף מבין שפתיו הפצועות והכתים את חזית חולצתו.


האכזריות המוחלטת של המחזה היתה מעוררת בחילה. רציתי לכסות את עיניי כדי שלא אצטרך להסתכל עליו.


איך מישהו יכול לעשות דבר כזה לאדם אחר?


"קטלינה?" שאל ליאון בקול מודאג. "את בסדר? מה זה?"


"זה לא לנדר מורטון." לנדר היה בן שמונים ושלוש. לאיש המת היו מבנה גוף ושיער כהה של גבר צעיר בהרבה.


מה זה? איפה זה?


אלפא רומיאו ספיידר כסופה חלפה בשעטה על פנינו.


אלסנדרו.


המחשבה שיספה אותי, לוהטת וחדה. גררתי את עצמי ממנה בכוח. אלסנדרו עזב לפני חצי שנה. הוא לא יחזור.


"זה לא הוא," אמר ליאון. "במכונית."


"אני יודעת."


"אם זה היה הוא, כבר הייתי יורה בחרא הזה." הקול שלו היה צונן ומדוד. הוא התכוון לזה ברצינות.


"למה שתרצה לירות בו?"


"הוא שבר לך את הלב. היית אומללה שבועות."


"אני שברתי לעצמי את הלב, ליאון. הוא היה בסך הכול הפטיש שעזר לי לעשות את זה."


ליאון הרים גבות. "עמוק מאוד, קטלינה. יש רק בעיה קטנה. אני הייתי שם. הוא ניצל את הרגשות שלך כדי שתעזרי לו, ואז התחפף. היית בדיכאון חודשים. מכירה את המשפט הזה, 'אני אגרום לו להצטער שהוא נולד'? אם הוא יראה את הפרצוף שלו שוב, אני באמת אעשה את זה."


על הפנים של ליאון היתה הבעה רגועה וממוקדת, כמו בכל פעם שננעל על מטרה.


כשאני מסתכלת מבחוץ על מה שקרה בין אלסנדרו לביני, זה היה הגיוני לגמרי. מאז שנולדתי הייתי מבודדת בגלל הקסם שלי. אם חיבבתי מישהו או רציתי שהוא ישים לב אליי, הוא התאהב בי אהבה מלאה ומוחלטת. מהר מאוד האהבה המתודלקת בקסם הפכה לאובססיה, ונעשתה אלימה. למדתי בבית עד התיכון כי בכל פעם שחשבתי שאני שולטת בקסם שלי ונרשמתי לבית ספר ציבורי, קרה אסון כלשהו.


הניסיונות שלי ליצור קשר היו מהוססים ותמיד נגמרו רע. ילד אחד בחטיבת הביניים אסף את פיסות הטישו המשומשות ואת העפרונות הלעוסים שלי ובנה מהם מזבח בחדר שלו. הוא חתך את הוורידים כדי שההורים שלו לא יחרימו לו אותו. המשפחה שלו עזבה את המדינה כדי להימלט מהאובססיה שלו ואני נאלצתי לחזור ללמוד בבית. פעם יצאתי עם איזה כוכב פוטבול מהתיכון. בכלל לא הכרנו, ובסוף הדייט הנחמד להפליא שלנו הוא נכנס לפאניקה כי עמדתי לעזוב, תפס בשיער שלי וניסה לגרור אותי למכונית שלו. והיו עוד. חלקם יצאו מזה יחסית בלי פגע, אבל לא כולם. עד לפני כמה חודשים לא היו לי חברים אמיתיים מחוץ למשפחה. בשלב הזה למדתי לשלוט בכוחות שלי, אבל חייתי בפחד תמידי שאעשה טעות שתהרוס למישהו את החיים ותסכן את החיים שלי.


בתקופה מסוימת בחיי, בין גיל חמש־עשרה לעשרים, ממש רציתי חברים. רציתי חבר, מישהו מדהים וחתיך וחכם שיוכל לנהל איתי שיחה ויבין את הבדיחות שלי. מישהו שיוריד את הז'קט שלו ויניח אותו על כתפיי אם יתחיל פתאום גשם. רציתי להרגיש חיבור, תחושה אנושית פשוטה שיש עם מי לחלוק כל מיני דברים. מאחר שנסיכים חתיכים ושנונים הם מצרך נדיר, רקמתי לי דמות בהשראת ספרים וחלומות קטנים ותמימים. ואז, יום אחד נתקלתי במקרה בחשבון האינסטגרם של אלסנדרו סגרדו.


הוא היה כל מה שדמיינתי שהנסיך שלי יהיה. חכם, חתיך, מקסים. הוא חי באיטליה, הוא היה עליון, יורש של משפחת אצולה עתיקה, והוא הפליג בים התיכון ורכב על סוסים בספרד. הרשיתי לעצמי לחלום עליו כי היה ברור שלעולם לא ניפגש, וכך עשיתי.


ואז, כשהייתי בת שמונה־עשרה, המשפחה שלנו היתה חייבת להפוך לבית, ואני נאלצתי להתמודד מול אלסנדרו במבחנים כדי להוכיח שאני עליונה. הוא היה כל מה שחשבון האינסטגרם שלו הבטיח, והוא הבחין בי. כל כך חששתי שטיגנתי אותו בקסם שלי, שכאשר הוא בא להזמין אותי לדייט עשיתי הכול כדי להדוף אותו והזמנתי משטרה כדי להגן עליו מפניי.


לפני חצי שנה הוא שוב פרץ בסערה אל חיי. התברר שנער השעשועים חסר הדאגות הוא רק סיפור כיסוי. אלסנדרו היה רוצח קטלני חסר רחמים. הוא ניסה להגן עליי, הוא פלרטט איתי, הוא אכל ארוחת ערב עם המשפחה שלי. הוא היה חסין לקסם שלי, וכשהוא אמר שהוא משוגע עליי הוא התכוון לזה במובן הרגיל. מצאתי חן בעיניו בזכות מי שאני.


גודל המאורע העיף לעזאזל את מעט השכל הישר שנשאר לי. לא היה לי שום סיכוי מולו. רציתי להציל אותו מחיים של רוצח שכיר ולהוציא אותו לחופשי. רציתי שהוא יהיה מאושר.


ואז החקירה הסתיימה, ואיתה העניין שלו בי. באתי להתוודות בפניו על אהבתי ומצאתי אותו אורז. הוא עבר למטרה הבאה ברשימת החיסולים שלו. כששאלתי אותו אם יחזור אי־פעם, הוא אמר שהוא לא רוצה לשקר. הרגשתי כאילו דחפו אותי מראש בניין גבוה, והתרסקתי על הקרקע.


ההתרסקות הזאת היתה קריאת השכמה עבורי. היתה סיבה לכך שבחר בחיים שבחר, ולא היתה לו שום כוונה לוותר עליהם. ואני לא יודעת מה הוא הרגיש כלפיי, אבל זאת לא היתה אהבה. מי שאוהב, לא עוזב. מי שאוהב נשאר ועושה הכול כדי שזה יצליח. אני הייתי הסחת דעת כיפית בדרכו למקום אחר.


האובססיה שלי נגמרה. זה כאב, אבל לדברי סמל הארט, שפיקח על ההכשרה שלי באומנויות לחימה, כאב הוא המורה הטוב ביותר. המשימה של אלסנדרו היתה להרוג אנשים, והמשימה שלי היתה לנהל את הבית ולהשתלט על תיקים של מח"ב. ליאון צודק. הייתי בדיכאון במשך חודשים, ממש התאבלתי. אבל לא על אלסנדרו שנטש אותי. התאבלתי על האני הישנה שלי. כדי שהאני החדשה תוכל לצמוח, האני הישנה היתה חייבת להיעלם, ולהרוג אותה היה תהליך כואב.


אלסנדרו היה הזרז של השינוי הזה. בסופו של דבר אצליח לגייס קצת הכרת תודה על השיעור הזה. לא חשוב כמה מייסר היה השינוי שחל בי, הוא היה הכרחי. האני הישנה היתה מביאה למותם של רבים מאיתנו. נכון לעכשיו נאלצתי להסתפק בנחישות. לעולם לא אניח לעצמי לשקוע עמוק כל כך. ולא אאפשר לבני הדודים שלי להיפגע בגללי.


"ליאון, אם תירה באלסנדרו הוא יֵדע שהוא הכאיב לי. אני לא רוצה שהוא ידע את זה."


ליאון העיף בי מבט.


הסתכלתי לו בעיניים.


"יש בזה משהו," הוא אמר ונכנס למגרש החניה.


מולנו היתמר בניין המשרדים של מח"ב, להב משולש עשוי זכוכית קובלט ופלדה. הגיע הזמן להרוויח את המשכורת שלי.