“ריונוסוקה אקוטגווה (1892-1927), נחשב ביפן כסופר דגול, כתב סיפורים קצרים רבים, בניהם "רשומון" הקלאסי שעובד לסרט ע"י קורסאווה. הוא התאבד בגיל 35 בעזרת מנת יתר של כדורי שינה. אקוטגווה הוא קטגוריה בפני עצמה בספרות היפנית וגם המערבית. סיפוריו ברובם הם אוטוביוגרפיים בחלקם, הם מאוד מדכאים מכיוון שכל הסיפורים כאן מצביעים על נפשו המעורערת של כותבם, הוא עוסק ללא הרף במוות, דרכי התאבדות והמלנכוליה היא חוט השני לאורך כל סיפוריו.

די נדהמתי לקרוא באחרית הדבר המעניינת שסיפוריו נלמדים שנים רבות בבתי הספר ביפן. לא ברור לי מה הממשל רוצה להנחיל לתלמידים בקריאה בסיפוריו, מה גם שהם לא פשוטים לקריאה ובטח לא לתלמידי יסודי. הוא מרבה לצטט וכותב פסקאות שלמות ברוח קלאסיקות יפניות, סיניות ומערביות וללא הסברי המתרגמת היה חלק גדול מהתוכן הולך לאיבוד מתוך חוסר הבנה.

הסיפור הראשון הביא אותי כמעט לנטוש את הספר מספר פעמים, הוא בנוי מכ-50 פסקאות מחייו של המחבר הכתובות בסגנון יפני מסורתי והשפעת שירת ההייקו בולטת במיוחד. ברוב הפסקאות קשה בעצם להבין מה רצה המחבר לומר לנו. ידוע כי אקוטגווה לא אהב לכתוב פרוזה וגם לא סתם לספר סיפור, לדעתו כתיבה מטרתה לשרת את האמנות והטקסט חייב להיות אומנותי.
החל מהסיפור השני התחלתי להנות יותר מהסיפורים, אבל זה ממש דרש להיות פתוח לקרוא משהו אחר ממה שאנו רגילים ברומנים. קראתי הרבה ספרים של סופרים יפניים, גם מסורתיים ואני בא עם רקע בתרבות יפן ואף על פי כן הקריאה בספר זה הייתה משהו אחר וכאן חוזקו של הספר. מי שיקרא או שישנא או שלא יאהב את הסיפורים, אבל ירגיש שזה משהו מיוחד ואחר, אקוטגווה לא עושה חיים קלים לקורא.

ממליץ לקרוא ראשית את אחרית הדבר של המחברת ואז לגשת לקרוא את הסיפורים. אחרית הדבר מצויינת ונותנת רקע לסופר ולכתיבתו.”

“יש בתחומי האמנות השונים יוצרים, אשר לנצח יהיו מזוהים עם אחת מיצירותיהם החשובות והמוצלחות, ללא קשר כמה יצירות טובות נוספות הם תרמו לעולם. אחד כזה הוא הסופר היפני אקוטגווה ריונוסקה, הסופר שכתב את ראשומון, יצירה מופלאה בת 32 עמודים בסך הכל. אך סוד הצמצום והמינימליזם הוא אחד מעקרונות התרבות היפנית . קוראסאווה אשר לקח את ראשומון והפך אותו לסרט באורך מלא, הוא בעייני לא פחות מגאון קולנועי אך זה כבר ממש אוף טופיק. נחזור לספרות: לפני מספר חודשים כתבתי כאן על ספר בשם "הקעקוע" שהוא קובץ של 3 סיפורים, אחד מהם של אקוטגאווה ("הפרגוד עם ציור הגיהינום") ולדעתי גם המוצלח יותר מבין השלושה. עד השבוע זו היתה הכרותי עם יצירותיו וכשראיתי את "חייו של שוטה", היה ברור לי שאני חייב לקרוא אותו.

חייו של שוטה הוא ספר שונה לגמרי מראשומון. זהו קובץ סיפורים אך בכל זאת ש משהו משותף בינו לבין הפרגוד עם ציור הגיהנום וראשומון: העיסוק במוות. הדבר בא כאן לידי ביטוי בכמה וכמה סיפורים אשר המוות מהווה בהם את המוטיב המרכזי. נוגע ללב במיוחד הוא "ספר המתים" בו מספר לנו אקוטגאווה על הוריו שהלכו לעולמם בטרם עת כמו גם אחותו הגדולה ממנו. בסיפור זה הוא מזכיר גם את המשפחה שאמצה אותו:לאחר פטירתה של אמו, התקשה אביו לגדל אותו ומסר אותו למשפחה אחרת עליה מדבר אקוטגאווה במילים חמות.

עוד סיפור שנגע בי במיוחד הוא "מכתב לידיד ותיק" בו מספר אקוטגאווה על ההכנות שהוא עושה לקראת התאבדותו: הסופר שם קץ לחייו בגיל 35 והסיפור הזה ראה כמובן אור רק לאחר מותו.

כמו אצל רבים מהסופרים היפנים, הכתיבה של אקוטגאווה שונה והסיפורים מחולקים לפרקים קצרים, לעיתים קצרים מדי בעייני. כך למשל הסיפור הפותח את הספר וזה שנתן לו את שמו "חייו של שוטה".

זהו לא ספר קל לקריאה אך פותח צהר לחייו של מי שנחשב לאחד מחשובי הסופרים ביפן, גם קרוב ל-100 שנה לאחר שהסתלק מהעולם.

קראתי את הביקורת שכתב כאן סנטו ידידינו לפני מספר חודשים ואני שותף מלא לדעתו כי ניתן לקרוא את הספר הפוך, כלומר להתחיל עם אחרית דבר של המתרגמת, פרק השופך אור על התקופה בה חי הסופר ועל הרקע לכתיבתו.

אני יכול להמליץ בחום על הספר לכל מי שמחפש משהו שונה ולכל מי שהתרבות היפנית קרובה לליבו.”