פרק 1


סטלה


"סטלה!"
פעימות ליבי התחזקו. שום דבר לא הפעיל את דחף ה'הילחם או ברח' כמו קולה של מרדית'.
"כן?" עטיתי הבעת פנים ניטרלית כדי להסתיר את החרדה שעלתה בי.
"אני מניחה שתוכלי להחזיר את כל הפריטים בחזרה למשרד, בכוחות עצמך." היא לבשה מעיל והניחה את רצועת התיק שלה על כתפה. "הזמנתי מקום במסעדה ואני פשוט לא יכולה לאחר."
"ברו —"
היא נעלמה מבעד לדלת.
"ברור שאני יכולה," השלמתי את המשפט.
הצלם שלח אליי מבט אוהד ועניתי לו במשיכת כתפיים. לא הייתי העוזרת הראשונה שסבלה מבוסית רודנית, ולא אהיה האחרונה.
פעם, העבודה במגזין אופנה הייתה חלום. היום, אחרי ארבע שנים בדי־סי סטייל, המציאות עמעמה כל זוהר שהיה לה בעבר.
אחרי שסיימתי לארוז את כל פריטי יום הצילומים ולקחתי אותם אל המשרד, המצח שלי היה לח מזיעה, ושריריי היו קרובים להיהפך לג'לי.
השמש שקעה לפני חצי שעה, ותאורת הרחוב הציפה את המדרכות המושלגות באור כתום ומעורפל.
ההליכה ברגל הביתה הייתה מהירה יותר עבורי מאשר לנסוע במטרו, שהשתבש בכל פעם שירדו כמה סנטימטרים של שלג. קיבלנו אזהרה מפני סופת שלגים, אבל מזג האוויר הרע אמור להתחיל רק מאוחר יותר.
בהתחשב בעובדה שיורד שלג בכל שנה, ניתן לחשוב שהעיר תהיה ערוכה יותר, אבל לא — לא בוושינגטון די־סי.
עדיף היה שלא אתעסק בטלפון בזמן ההליכה, במיוחד לאור מזג האוויר, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי.
פתחתי את האימייל שקיבלתי אחר הצהריים ובהיתי בו, ממתינה שהמילים יסתדרו מחדש למשהו פחות מטריד, אבל זה לא קרה.
החל מה־1 באפריל, מחירו של חדר פרטי בבית הדיור המוגן גרינפילד יועלה ל־6,500 דולרים בחודש. אנחנו מתנצלים מראש על אי־הנוחות שעלולה להיגרם, אבל אנחנו בטוחים שהשינויים יביאו לטיפול איכותי יותר בדיירים שלנו...
השייק הירוק ששתיתי לארוחת הבוקר התערבל בקיבה שלי.
אי־נוחות. הם כתבו את זה כאילו הם לא מעלים את המחיר ביותר מעשרים אחוזים. כאילו בני אדם פגיעים, חיים ונושמים לא ייפגעו מהחמדנות של ההנהלה החדשה.
לשאוף, אחת, שתיים, שלוש. לנשוף, אחת, שתיים, שלוש.
ניסיתי לאפשר לנשימות העמוקות לשטוף את החרדה שהתעוררה בתוכי.
מאורה הייתה זו שגידלה אותי. היא האדם היחיד שתמיד היה שם בשבילי, גם אם עכשיו היא לא יודעת מי אני. אני לא יכולה להעביר אותה לדיור מוגן אחר. גרינפילד הוא הטוב ביותר מסוגו באזור, והפך להיות הבית שלה.
איש מחבריי ובני משפחתי לא יודע שאני משלמת עבורה, ואני לא מעוניינת להתמודד עם השאלות הצפויות שיגיעו אם אספר להם.
אצטרך למצוא דרך להמשיך לשלם. אולי אוכל לרקום שותפויות חדשות או לדרוש מחירים גבוהים יותר תמורת פרסומים בבלוג ובאינסטגרם שלי. בקרוב אסע לניו יורק כדי לקיים פגישת עבודה וארוחת ערב עם דלמונטה, והסוכן שלי אמר שזה יהיה ריאיון לתפקיד פרזנטורית המותג שלהם. אם אני —
"גברת אלונסו."
הקול העמוק והעשיר חלף על עורי כמו קטיפה שחורה, גורם לי לעצור במקום. צמרמורת של עונג ושל איום חלפה בגופי.
זיהיתי את הקול.
שמעתי אותו רק שלוש פעמים בחיי, אבל זה הספיק. כמו האיש בעל הקול, הוא היה בלתי נשכח.
צמרמורת חלפה בגופי לפני שכבשתי אותה. הפניתי את ראשי ועיניי פגשו בצמיגי חורף עוצמתיים ובקווים החלקים והאופייניים למכונית המקלארן השחורה שנעצרה לידי, ואז בחלון שנפתח ובבעל הקול המדובר.
קצב ליבי האט לשבריר שנייה.
שיער כהה, עיניים בצבע ויסקי. פנים מפוסלות ביד אומן שיכול היה להיות מיכלאנג'לו עצמו.
כריסטיאן הארפר.
מנכ"ל חברת האבטחה היוקרתית, הבעלים של המיראז' — הבניין שבו התגוררתי — וכנראה הגבר היפה ביותר, והמסוכן ביותר, שפגשתי מימיי.
לגבי החלק המסוכן בו, לא היה לי דבר להתבסס עליו חוץ מאינסטינקט, אבל תחושות הבטן שלי מעולם לא הטעו אותי.
שאפתי שאיפה קלה. נשפתי. וחייכתי.
"מר הארפר." תשובתי המנומסת התקבלה במבט משועשע אך יבש.
נראה שרק לו מותר לפנות אל אנשים בשם המשפחה שלהם, כאילו כולנו נמצאים בחדר ישיבות ענק וצפוף.
עיניו של כריסטיאן חלפו על פתיתי השלג שנחתו על כתפיי, ואז פגשו שוב בעיניי.
ליבי האט לשבריר שנייה נוסף.
זרמי חשמל קלים התעוררו לחיים תחת משקל מבטו, ונזקקתי לכל גרם של כוח רצון כדי לא לסגת לאחור ולנער מעליי את התחושה המשונה.
"מזג אוויר נפלא לטיול רגלי." הבחנתו הייתה יבשה יותר ממבטו.
חום טיפס אל עורפי. "לא נורא כל כך."
רק אז שמתי לב לקצב המהיר שבו התעבה השלג. יכול להיות שתחזית סופת השלג הערב שגתה מעט בתזמון.
"הדירה שלי נמצאת במרחק עשרים דקות בלבד," הוספתי כדי... לא יודעת למה. אולי כדי להוכיח שאני לא טיפשה שמשוטטת בעיר בזמן סופת שלגים.
במבט לאחור, אולי כן הייתי צריכה לנסוע במטרו.
"הסופה כבר התחילה, ויש קרח על המדרכות." כריסטיאן השעין את זרועו על ההגה — פעולה שלא הייתה אמורה להיות מושכת כל כך. "אני אקפיץ אותך."
גם כריסטיאן גר במיראז', לכן ההצעה הייתה הגיונית. למעשה, הדירה שלו ממש מעל שלי.
ובכל זאת, הנדתי בראשי לשלילה.
הרעיון לשבת בחלל מצומצם עם כריסטיאן, אפילו רק למספר דקות, מילא אותי בתחושה מוזרה של פאניקה.
"זה בסדר. אני בטוחה שיש לך דברים חשובים יותר לעשות מאשר להסיע אותי, וההליכה היא זמן טוב בשבילי לנקות את הראש." המילים זרמו ממני במהירות. לא נהגתי לקשקש ללא שליטה לעיתים קרובות, אבל כשזה קרה, שום דבר חוץ מפיצוץ אטומי לא היה מצליח לעצור אותי. "זה טוב לכושר, ואני גם ככה צריכה לבדוק את מגפי השלג החדשים שלי. זו הפעם הראשונה שאני נועלת אותם העונה." תפסיקי לדבר. "אז, אפילו שאני מעריכה את ההצעה שלך, אני נאלצת לסרב."
סיימתי ללא אוויר את הנאום הקטן והכמעט לא מובן שלי.
השתפרתי באופן שבו סירבתי, אבל עדיין הסברתי את עצמי יותר מדי בכל פעם.
"זה נשמע הגיוני?" הוספתי כשכריסטיאן לא הגיב.
משב רוח קפוא בחר ברגע זה לחלוף על פניי. להעיף את כובע המעיל מעל ראשי, ולהיצמד לשכבות הבגדים שלי עד לעצמותיי, מה שהוביל לפרץ של רעידות בלתי רצוניות.
הזעתי מאוד בסטודיו, אבל עכשיו היה לי כל כך קר שאפילו זיכרון החמימות היה עטוי כפור כחול.
"כן," כריסטיאן אמר לבסוף, קולו וההבעה שעל פניו היו בלתי ניתנים לקריאה.
"יופי." המילה נפלטה מבין שיניי הנוקשות. "אז אניח לך —"
קול הנקישה הרך של דלת מכונית נפתחת קטע את דבריי.
"תיכנסי למכונית, סטלה."
עשיתי כדבריו. אמרתי לעצמי שזה מפני שהטמפרטורה ירדה בשש מעלות תוך חמש דקות, אבל ידעתי שזה שקר.
זה היה צליל שמי בקולו הסמכותי מלא השלווה, שגרם לגופי לציית לפני שהספקתי למחות.
בהתחשב בכך שבקושי הכרתי אותו, הייתה לו שליטה עליי יותר מכל אדם אחר כמעט.
כריסטיאן זז מהמדרכה וסובב כפתור על לוח המחוונים. אחרי שנייה, רוח חמה נשבה מהפתחים וחיממה את עורי הקפוא.
למכונית היה ניחוח כמו של עור ותבלינים יוקרתיים, והיא הייתה נקייה להחריד. לא היו עטיפות, ספלי קפה חצי ריקים, ואפילו לא גרגר אבק.
שקעתי עמוק יותר לתוך הכיסא והבטתי בגבר שלידי.
"אתה תמיד מקבל את מה שאתה רוצה, אה?" שאלתי בקלילות, מנסה לפוגג את המתח הלא מוסבר שבאוויר.
הוא שלח מבט מהיר לכיווני ואז חזר להתמקד בכביש. "לא תמיד."
במקום להתפוגג, המתח התעבה וחדר לתוך עורקיי. חם וחסר מנוחה, כמו גחל שמחכה למשב חמצן שיחזיר אותו לחיים.
המשימה נכשלה.
הפניתי את ראשי ובהיתי מבעד לחלון, מותשת מדי מאירועי היום מכדי לנסות ליזום שיחה נוספת. העצבנות, שעשתה את דרכה במעלה חזי ולתוך גרוני, לא סייעה.
הייתי אמורה להיות השקולה והרגועה, זו שרואה תמיד את חצי הכוס המלאה ושומרת על היגיון בכל מצב. כבת למשפחת אלונסו, זו הייתה התדמית שהצגתי רוב חיי כי זה מה שציפו ממני.
בני אלונסו לא סבלו מהתקפי חרדה ולא בילו לילות בדאגה לכל דבר קטן שעלול להשתבש למחרת.
בני אלונסו לא הלכו לטיפול ולא הציגו את הכביסה המלוכלכת שלהם בפני זרים.
בני אלונסו אמורים להיות מושלמים.
סובבתי את השרשרת שלי סביב אצבעי עד שעצרתי את זרם הדם.
ההורים שלי ודאי היו מתים על כריסטיאן. על הנייר לא היה מושלם ממנו.
עשיר. נאה. מנומס.
זה עורר בי התנגדות כמעט כמו הדרך שבה הוא שלט בחלל שסביבנו. נוכחותו חדרה לכל חרך וחריץ עד שהייתה הדבר היחיד שיכולתי להתרכז בו.
מיקדתי את מבטי על הכביש, אבל אפי התמלא בריח הבושם שלו ועורי עקצץ, מודע לדרך שבה נעו שריריו כשסובב את ההגה.
לא הייתי צריכה להיכנס למכונית.
חוץ מהחום, היתרון היחיד היה שכך אגיע אל המקלחת ואל המיטה שלי מהר יותר. כבר לא יכולתי לחכות. "הצמחים נראים טוב."
המשפט נאמר במפתיע ובאגביות כזו שלקח לי כמה שניות לקלוט שאחת, מישהו שבר את השתיקה, ושתיים, המישהו הזה היה כריסטיאן ולא יציר דמיוני.
"סליחה?"
"הצמחים בדירה שלי..." הוא עצר ברמזור אדום. "הם נראים טוב."
למה הכוו... אה.
ההבנה נחתה עליי, בתוספת לזיק קליל של גאווה.
"אני שמחה." חייכתי אליו בהיסוס, עכשיו שהשיחה עברה לתחום בטוח וניטרלי. "הם זקוקים רק למעט אהבה ותשומת לב כדי לשגשג."
"ומים."
מצמצתי אל מול הצהרתו המובנת מאליה שנאמרה בפנים חתומות. "ומים."
המילים נתלו בינינו לרגע נוסף, ואז צחוק השתחרר מגרוני ופיו של כריסטיאן התעקל בחיוך קטנטן.
האווירה נרגעה מעט סוף־סוף, והגוש בחזי התרפה קלות.
כשהאור ברמזור התחלף לירוק, נהמתו העוצמתית של המנוע כמעט הטביעה את מילותיו הבאות. "יש לך מגע קסם."
לחיי התחממו, אבל הגבתי במשיכת כתפיים קלה. "אני אוהבת צמחים."
"אז את האדם המושלם לתפקיד."
הצמחים שלו היו במצב רע מאוד כשהסכמתי לטפל בהם, בתמורה לשמירה על שכר הדירה הנוכחי שלי.
אחרי שג'ולס, החברה שלי ושותפתי לדירה לשעבר, עזבה בחודש שעבר את הדירה שחלקנו כדי להתגורר עם החבר שלה, האפשרויות שעמדו בפניי היו למצוא שותפה חדשה לדירה או לעזוב את המיראז', כי לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם את שכר הדירה שלנו. נקשרתי למיראז', אבל הייתי מעדיפה לעבור לדירה זולה יותר מאשר לגור עם מישהי זרה. החרדה שלי לא הייתה עומדת בזה.
כריסטיאן כבר הפחית בגובה העלות החודשית כשבאנו לראות את הדירה ואמרנו שהסכום שדרש הוא מעל לתקציב שלנו, ולכן נדהמתי כשהציע את הסידור הנוכחי אחרי שהעליתי את האפשרות שאעזוב את הדירה.
זה היה מעט חשוד, אבל הוא היה חבר של בעלה של ברידג'ט, חברה טובה נוספת, וזה הקל על קבלת ההצעה. כבר חמישה שבועות שאני מטפלת בצמחים שלו ושום דבר נורא לא קרה. אני נכנסת לדירה, משקה את הצמחים ויוצאת — אפילו לא פוגשת אותו.
"איך ידעת שאוכל לעשות את זה?" הוא היה יכול להציע כל מיני תפקידים — לבצע שליחויות, לכבס עבורו, לנקות את הדירה (אם כי יש לו סוכנת בית במשרה מלאה). עניין הצמחים היה ספציפי במידה מוזרה.
"לא ידעתי." חוסר עניין ומשהו לא ברור נשמעו בקולו. "זה היה צירוף מקרים מוצלח."
"אתה לא נראה כמו מישהו שמאמין בצירופי מקרים."
היעדרה של רגשנות קרנה מכל דבר שעשה או לבש — הקווים החדים של החליפה שלו, הדיוק השָׁלֵו בדבריו, הריחוק הקריר של מבטו.
הם היו סימנים של אדם שהעריץ היגיון, כוח ומעשיוּת קרה ועוצמתית, לא משהו מעורפל כמו צירוף מקרים.
זה הצחיק את כריסטיאן מסיבה כלשהי. "אני מאמין בהם יותר מכפי שאת חושבת."
סקרנותי התעוררה בשל נימת הביטול העצמי בקולו.
אף על פי שהייתה לי גישה לדירה שלו, ידעתי עליו מעט מאוד. הפנטהאוז שלו היה דוגמה לעיצוב מושלם ולמותרות, אבל כמעט שלא היו בו חפצים אישיים.
"רוצה להסביר?" ניסיתי.
כריסטיאן נכנס אל החניון הפרטי של המיראז' וחנה במקום שמור ליד הכניסה האחורית.
אין תגובה.
מצד שני, לא ציפיתי שיגיב.
כריסטיאן הארפר היה גבר אפוף שמועות וצללים. אפילו ברידג'ט לא ידעה עליו הרבה מלבד המוניטין שלו.
לא דיברנו כשנכנסנו אל הלובי.
למרות גובהו — מטר תשעים, כריסטיאן היה גבוה ממני בשנים־עשר סנטימטרים — הצלחתי להדביק את צעדיו הארוכים.
צעדינו היו מתואמים על גבי רצפת השיש.
תמיד הייתי נבוכה בגלל הגובה שלי, אבל נוכחותו העוצמתית של כריסטיאן נכרכה סביבי כמו שמיכת ביטחון, והסבה את תשומת הלב ממבנה האמזונה שלי.
"די להליכות בסופות שלג, גברת אלונסו." עצרנו מול המעליות ופנינו זה אל זה. החיוך שלו חזר, כולו חן וביטחון עצמי. "אני לא יכול להרשות לעצמי שאחת מהדיירות שלי תמות מהיפותרמיה. זה יזיק לעסקים."
צחוק לא צפוי נוסף בקע מגרוני. "אני בטוחה שתמצא דייר חלופי ללא בעיה."
לא ידעתי אם קוצר הנשימה הקל שלי נגרם בגלל הקור שנותר בריאותיי, או בשל העובדה שאני עומדת קרוב אליו כל כך.
לא הייתי מעוניינת בכריסטיאן מבחינה רומנטית. לא הייתי מעוניינת באף אחד מהבחינה הזו. בין העבודה במגזין לבין הבלוג שלי, לא היה לי זמן אפילו לחשוב על דייטים, אבל זה לא אומר שהייתי מחוסנת בפני נוכחותו.
משהו התלקח בעיני הוויסקי שלו ואז דעך. "אני לא חושב כמוך."
קוצר הנשימה הקל הפך למשהו כבד יותר שחנק את קולי.
כל משפט שיצא מפיו היה קוד שלא הצלחתי לפענח, ספוג במשמעות נסתרת הידועה רק לו, ולי נותר לגשש באפלה.
דיברתי עם כריסטיאן שלוש פעמים בחיי — בפעם הראשונה כשחתמתי על החוזה, בפעם השנייה בחתונה של ברידג'ט, ובפעם השלישית כשדנו במצב השכירות שלי ללא ג'ולס.
בכל שלוש הפעמים נותרתי מעורערת יותר מאשר לפני כן.
על מה אנחנו מדברים בדיוק?
עברה פחות מדקה מאז התשובה של כריסטיאן, והדקה נמתחה באיטיות כזו שהייתה יכולה להימשך נצח.
"כריסטיאן."
קול עמוק בעל מבטא זר קל קרע את החוט שמתח את הרגע בינינו.
הזמן חזר לקצב הרגיל. נשיפת האוויר שלי נפלטה בחדוּת, והפניתי את הראש.
גבוה. שיער כהה. עור שחום.
הזר לא היה גבר נאה בצורה קלאסית כמו כריסטיאן, אבל הוא מילא את חליפת הדלמונטה שלבש בגבריות ברורה כל כך, עד שהיה קשה להתיק ממנו את המבט.
"אני מקווה שאני לא מפריע." חליפת דלמונטה שלח מבט לכיווני.
מעולם לא נמשכתי במיוחד אל גברים מבוגרים יותר, והוא היה באמצע או בסוף שנות השלושים שלו, אבל וואו.
"ממש לא. הגעת בדיוק בזמן." רמז קל לזעף הקשיח את קולו החלק בדרך כלל של כריסטיאן. הוא פסע קדימה והסתיר אותי מטווח הראייה של חליפת דלמונטה.
האיש השני זקר גבה, ואז מסכת האדישות שלו נסדקה בגיחוך.
הוא עקף את כריסטיאן בצורה כל כך מכוונת שנראה כאילו הוא מתגרה בו, והושיט לי את ידו. "דנטה רוסו."
"סטלה אלונסו."
ציפיתי שילחץ את ידי, אבל להפתעתי הוא הרים אותה והעביר את שפתיו על מפרקי האצבעות.
אם מישהו אחר היה עושה את זה, הייתי נגעלת, אבל דקירה של הנאה חלפה בתוכי.
אולי זה היה המבטא. הייתה לי חולשה לכל דבר איטלקי.
"דנטה." להב חד התחבא תחת הקול הרגוע והקר של כריסטיאן, עד כדי כך שהיה יכול לחתוך עצם. "אנחנו מאחרים לפגישה שלנו."
דנטה לא נראה מודאג. ידו השתהתה על ידי לשנייה נוספת לפני ששחרר אותה.
"היה נעים להכיר אותך, סטלה. אני בטוח שנתראה שוב." בדבריו האיטיים ניכר רמז לצחוק.
חשדתי שהשעשוע שלו לא מכוון כלפיי, אלא אל האיש שהביט בנו במבט של קרח.
"תודה, היה נעים להכיר גם אותך." כמעט חייכתי אל דנטה, אבל משהו אמר לי שזה לא יהיה צעד חכם. "שיהיה לך ערב נעים."
שלחתי מבט אל כריסטיאן. "ערב טוב, מר הארפר. תודה על הטרמפ."
דיברתי בנימה מבודחת, מקווה שהרמז לפורמליות הקודמת והמגוחכת שלנו תסדוק את הבעתו המאובנת, אבל זה לא עורר אפילו הבהוב קל. הוא הטה את ראשו ואמר, "ערב טוב, גברת אלונסו."
שיהיה.
עזבתי את כריסטיאן ודנטה בלובי, שם הם משכו יותר מכמה מבטי הערכה מצד עוברים ושבים, ועליתי במעלית אל הדירה שלי.
לא הבנתי מה גרם לשינוי הפתאומי במצב רוחו של כריסטיאן, אבל היו לי מספיק דאגות משלי.
פשפשתי בתיק בין האיפור, הקבלות וגומיות השיער, בניסיון למצוא את המפתחות. הייתי זקוקה לדרך טובה יותר לסידור התיק.
כעבור דקה או שתיים של חיפושים, ידי נסגרה על המפתח המתכתי.
בקושי הכנסתי אותו לחור המנעול, כשצמרמורת מוכרת חלפה על עורי וגרמה לשיער בעורפי לסמור.
ראשי זינק לצדדים.
לא היה כל סימן חיים במסדרון, אבל הזמזום השקט של מערכת החימום נשמע מאיים לפתע.
זיכרונות של פתקים מודפסים ותמונות שצולמו בסתר גרמו לנשימתי להיחלש, ומצמצתי כדי לגרש אותם.
תפסיקי להיות פרנואידית.
אני כבר לא גרה בבית ישן ולא מוגן ליד הקמפוס. אני מתגוררת במיראז' — אחד מהבניינים המוגנים ביותר בדי־סי — ולא שמעתי ממנו כבר שנתיים. הסיכוי שהוא יופיע כאן, מכל המקומות, הוא קלוש עד אפסי.
למרות זאת, החרדה הפרה את הקיפאון שמנע ממני לזוז. פתחתי את הדלת במהירות וסגרתי אותה מאחוריי. האורות נדלקו כשנעלתי את הדלת.
רק אחרי שבדקתי כל חדר בדירה ווידאתי שאין פורץ שאורב בחדר הארונות או מתחת למיטה, הצלחתי להירגע.
הכול בסדר. הוא לא כאן. אני מוגנת.
אבל למרות ההרגעה העצמית, חלק קטן בראשי לא הצליח להתנער מההרגשה שתחושת הבטן שלי אכן נכונה, ומישהו עקב אחריי במסדרון.