הלינקה


היא הייתה כה צעירה הלינקה שלי, אישה־נערה. אני זוכר את תלתליה, נעליה, עקב נמוך, שלושה שנצים, עיניים חמות, חיוך שובב. עוד לא אחזה בה האש, עוד לא בא השטן לאושביינצ'ים, פנינת דוכסות אופולה. כבר מלכה שם המדונה השחורה. שנים רבות שרר שם שלום וסטפליה – גרמנים ופולנים יחדיו, סלבים והונים, בין המלחמות, בין האש והחרב. לאחר שלושים שנה של מלחמות דת ושמונה מיליון הרוגים, ב־1648 מצאו האירופים את השער המוליך מן הכנסייה לריבונות מדינית, ופתחו עידן חדש כנגד כל המוסכמות, כל הסמכויות, ונגד המונופול של הכנסייה. בנהרות של דם פילסה לה המדונה דרך מירושלים לצ'נסטוחובה. אחים נוצרים בכמיהה לביאת משיחם, היו רודפים יהודים מעונים בכמיהה לביאת משיחם. בעיירות שרופות, בקהילות נכחדות, "בגלות המר הזה". חמש מאות שנים היו היהודים רוב במועצת העיר אושביינצ'ים – אלליי!


הלינקה צחקה הרבה, אולי על חבר, אולי על האוויר הצח בזקופנה, על פתותים ראשונים של שלג בהרים, אולי על מי האגם – קריניצה – צלול וקר, שקרקעיתו חלוקי אבן דוקרים כחצץ, כפות רגליי חוו, אולי על האדווה הקלה, על ציפור שצייצה והאור שזרק זהרורים ועם ערב האפיל, על העצים שרשרשו, זקופים־שחים. עוד הרוח עשתה בקסמיה בשמיים מכושפים, עוד הפרחים נתנו ריחם. היה קריר לא קר, היה ערב יפה, תמים, רק העבים ממעל היו קודרים, נמוכים, בעווית ברקים ורעמים, אותות ורמזים. התוכניות כבר נכתבו, הפקודות כבר נשלחו ליחידות. בחדרי המלחמה דלקו האורות כל הלילה. גודריאן סמך על הטנקים; רודנשטד תכנן רעב לאוכלוסייה בארצות הכבושות; וייגן סמך על קו מאז'ינו, בריטניה סמכה על הצי; פולין על חסדי שמיים. צרפת ובריטניה ערבו לשלומה של פולין. הרייכסטאג התפוצץ מנאומים; הפרלמנט הבריטי סער בדרכו העצורה. הייתה שעה אפלה. צ'רצ'יל עוד הזהיר, לשווא, מן הספסלים האחוריים; הרוזן שר החוץ האליפקס רצה משא ומתן, בתיווכו של מוסוליני, ריבנטרופ ומולוטוב כבר נועדו, כבר החליטו, כבר חילקו את פולין, זו הפעם הרביעית בתולדותיה. אוגוסט 1939. האימפריה עוד נמה, שלווה, מפויסת; רק בצמרת הפוליטית סערו הרוחות. ברחובות לונדון מוכרים ערמונים חמים, נקניקיות ו־fish and chips עטופים בגיליונות משומנים של ה־Daily Mail. המטוסים המעטים מדי שהצילו כה רבים עוד הגיחו לאט מפס הייצור, עוד לא ירקו אש, גם מטוסי הסופה איחרו לבוא, הצי האדיר שייט באון בכול נתיבי האימפריה, תותחי ספינות הקרב זקורים. בטרפלגר ילדים פיזרו זרעונים ליונים, האריות לא נעו. על ברכטסגדן שטו עננים. צ'מברלין חזר ולא הבין דבר. המלך עוד לא היה מוכן לנאומו.


כשחזרתי זכרתי את צבע נעליה. חיטטתי בערימות הנעליים שעות רבות. זוגות ויחידות נטושות, נעליים טרוטות מרוטות. נעליים שפיארו פעם רגלי בלרינות, נעלי גברים כבודים. לרגע היה נדמה לי שהנה־הנה, אבל לא! את שלה לא מצאתי, רק הריח נשאר, דביק, איננו מרפה. אפילו ברשימות יד ושם שמה לא הופיע. טרוף טורפה הלינקה. היה ריח מעולם אחר לערימות האלה. נעלמו הרגליים שנדדו בדרכים מירושלים לבבל ולספרד ולאשכנז, ועד לאמריקה הלטינית הרחיקו, שנשאו פליטים רדופים, מרוטים, בכל רחבי תבל, שעלו לרגל במעלות הר הבית, שחוללו בכרמים, שדרכו ענבים, שברחו, שעייפו, ששיחררה העבודה. אז, בזקופנה ילדים השתכשכו במים וברחו בבכי, אולי מקור ואולי מפני שכפות


רגליהם הרכות נדקרו בחצץ. ירד ערב, כבר היה קר. אימהות עטפו אותם היטב במגבת בדאגה ומחו את דמעותיהם. להלינקה לא יהיו ילדים. ידיים רכות וחמות היו לה ואצבעות ארוכות, מדגדגות. לא אצעדה, לא כתם לידה, לא סימן קעקע. אהבה אין סופית, ששקעה ימים רבים כל־כך עד שעלתה וצפה שנית. כשאני עוצם את עיניי אני רואה אותה, כולה צחוקים וחן. יד ביד היא לקחה אותי לראות את פלא הקתדרלה ואת המנזר על הר האור. היא דיברה פולנית רכה־רכה, מצייצת ואני פיטפטתי בעברית גרונית. את חרדותיה לא חלקה עימי. איך תספר לזאטוט בן חמש על הפחדים, על להט החרב האנדקית של פורעים ביריונים שהייתה מתהפכת מעל לעיר כמין דרקון מעופף ממעל, שבעונת הציד הוא יורק להבות, שורף ומפיל חללים. הם ארבו, הם הסיתו, הם היכו והרגו, הסכם המיעוטים שכפו המעצמות על פולין בוורסאי רק הצית את חמתם. "מה?", הם צווחו: "אינכם נותנים אמון בכבוד הפולני". מאז מותו של פילסודסקי עוד הגבירו חיילים, והמשטרה? כן, המשטרה הייתה מתערבת מפעם לפעם, עוצרת כמה פורעים וגם כמה יהודים, מכים ומוכים. גם הכמרים נחלקו מי בחמלה נוצרית להגן מפני הפורעים ומי בקנאות נוצרית להיפרע מן היהודים. לרוחלה אחותה של הלינקה – שחבריה בקן כינוה: רוז'קה, האדומה – שהייתה מאוד פעילה בשומר הצעיר, היו חברים גם במפלגה הקומוניסטית, שהיו חברים בה גם יהודים. הם העריצו את ברית המועצות כי היו קומוניסטים אבל שנאו את רוסיה כי היו פולנים. יחד עם המפלגה הציונית־סוציאליסטית ועם הבונד הם שיתפו פעולה בהגנה על הקהילה היהודית מפני הפוגרומים שחוללו האנדקים. האנדקים היו עולים לכנסייה, משתטחים אפיים ארצה לפני המדונה ומשם חדורי אמונה היו יוצאים לפרוע פרעות, הכמרים בראשם, דמות הצלוב נישאת מעל לתהלוכה ומין נהמה חנוקה באוויר. ההמון ברחוב היה לפעמים שותק, לפעמים מריע. רבים הצטלבו, אפילו כרעו ברך.


בחוות השומר הצעיר ב־ז'רקי היה בטוח יותר, אבל הדרך מהבית לחווה הייתה מסוכנת. מה עוד, ילדה יהודייה לבדה ברחוב. כל עוד אביה חי, הוא הצליח לפעמים לעצור בעדה. היא קצת פחדה אבל הסקרנות ושמחת ההרפתקה ובעיקר הדרך עם אחותה הגדולה, גברו על הפחדים. היא הייתה מגהצת במו ידיה את חולצתה השומרית האפורה ואמא פסיה שראתה בעין הנץ את כל סביבותיה, מיד ידעה:


"מה? את שוב בורחת, אני אספר לאבא".


היא הייתה מחייכת לה חיוך מתחטא ובורחת ונלווית אל אחותה הבכירה כשזו הסכימה לקחת אותה, ולא תמיד היא הסכימה. מה? קטנטונת קשקשנית. בשנת 1928 רוז'קה הייתה בת 20 והלינקה רק בת שמונה. ושתיהן היו הולכות בחבורה עם כמה צעירים, שאחד מהם שהיה חמוש באקדח, הרכיב את הלינקה על כתפיו כשעייפה. בחווה ששהו בה לפרקים כ־300 צעירים וצעירות הכשירו את הצעירים לעבודות חקלאות, אבל גם לימדו מקצועות כלליים ובסתר גם הכשירו אחדים לעמוד על נפשם ורכשו כמה אקדחים, בכסף מלא. כשהגיעה השעה הם לא תמיד פעלו, אם מפני שהיו פגומים מלכתחילה ואם מפני שחלשה דעתם של האוחזים באקדחים. מבין בוגרי החווה רבים היגרו לארה"ב. בודדים עלו לארץ, ולהם אני חב את חיי. אבי היה מן המקדימים. הוא עלה ארצה בהיותו בן 18, בשנת 1924. מי יודע מה היה בליבו של צעיר בן 18, שהחליט לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לקיבוץ, באזור מוכה קדחת. מבין אלה שלא היגרו ולא עלו ארצה, מיליונים נרצחו או מתו מיתות משונות.


בקן ברחוב קושיוצ'קו היה חם ונעים. זה הבית שתרם הנריק מרקוספלד לתנועת השומר הצעיר שהוקמה ב־1914, ממש שני צעדים מביתה של הלינקה. מן השיחות הקשות של הבוגרים היא קלטה רק את הדאגה, אבל לשומרים הצעירים סיפרו על ארץ ישראל ועל החיים בקיבוץ ודגל כחול־לבן היה נפרש על הקיר ונאסף עם תום הפעולה, מחשש עיניים רעות. שם הלינקה קלטה לראשונה את השם קרל מרקס ומן המעט שהבינה ומהסברים ששמעה בקן, ומדימיונה, היה נדמה לה שהיא מבינה איך מתנהל העולם. שם אפשר היה גם לגנוב מציצה מסיגריה, להשתעל ולהרגיש גדולה. רק שאחר כך היה צורך להפיג את הריח מן הפה ושוב לגנוב מארון התרופות של אחותה מין משקה מנטה מגעיל, ולפעמים גם לחטוף צעקות מאחותה:


"מה את מחטטת בארון שלי?!"


הלינקה, במרי נעורים סירבה ללכת לתיכון היהודי בו למדה אחותה. היא רצתה דווקא לגימנסיה המעורבת שלא הייתה מקום נעים. היהודים היו שם במיעוט. התלמידים הפולנים ברובם שנאו אותם והמורים לא כולם היו ידידותיים. הלינקה הייתה מוקסמת מן החגים הפולניים שבחלקם היו צבעוניים ועליזים ובחלקם דתיים, קודרים, עוטים הדרת כבוד. ביום השני של פסחא היו ילדים עליזים מציפים את הרחובות ומתיזים מים על עוברים ושבים, וגם הלינקה הצטרפה אליהם, אבל החג המוקדש למריה היה מסוכן. אלפי חוגגים היו מתאספים ביאסנה גורה ומתפללים בדבקות לכבודה של האם. הכמרים, רובם היו מלאי כוונות טובות וחמלה, אבל היו גם כמרים שהיזו ריר וקצף כשהזכירו את ענותה של האם שהיהודים צלבו את בנה, ושעל כן דמעתה נושרת בחג המולד, כדמעתה של המדונה על המזבח בקתדרלה שבצ'נסטוחובה, על הר האור.


לפעמים בדרכה לבית הספר הייתה נתקלת בנער בן גילה שסילסל פיאות וכיפה לראשו. הוא שאל אותה אם היא מאמינה באלוהים והיא לא ידעה. ב־1916 הדיבר השני בין עשר דיברות השומר הצעיר היה: "השומר הוא נאמן לאלוהי ישראל, לארץ אבותיו ולעמו". אבל כשהלינקה הצטרפה לתנועה ב־1930 כבר שונתה הגירסה: "השומר הוא חלוץ התחייה של עמו, שפתו ומולדתו". היא סיפרה לו בהתרגשות על השיר החדש שלמדה באותו יום בקן ועל שיעורי הגיטרה והמורה יפה התואר. גם אמרה לו בגאווה, בעברית:


"אני חלוצה".


בקן השומר הצעיר בצ'נסטוחובה דיברו עברית, אבל הוא לא הבין עברית. היא יכלה כמובן לענות לו ביידיש, או בפולנית, אבל היא דווקא לא רצתה כי השומר הוא חלוץ עמו ושפתו. סיפוריה על שיר חדש ועל גיטרה לא עניינו אותו, אבל לסיפורים על ארץ ישראל הקשיב בעניין וגם שאל והיא השיבה גם על־פי דברים ששמעה וגם דברים שהמציאה מדימיונה. אפילו גלויה ששלחה לה אחותה מארץ ישראל הראתה לו, ואז עשתה תנועה כאילו היא עומדת לנשק ופרצה בצחוק מצלצל למראה הבהלה בפניו. היא הייתה גבוהה ממנו בראש ועוד סידרה את שערותיה כמגדל על ראשה ונראתה אפילו גבוהה יותר. הייתה יפה מאוד והוא היה נבוך מאוד ולכן לא היישיר את מבטו. הוא הסמיק, אפילו אוזניו האדימו, הוא מילמל משהו ספק אליה, ספק אל עצמו, הפטיר ששמו יואל והלך, אבל היה חוזר מדי פעם להיכוות בגיצי עיניה והיא בשחצנות נעורים הייתה מכלימה אותו אבל גם מחכה לשאלותיו כדי לספר לו על מה שריגש אותה כל־כך. לאחרונה התגלגל למגזין השומר הצעיר הימנון קיבוץ החלוץ מקלוסובה: "מה לנו, מי לנו, אין לנו מאום פה" אבל הסיפור לא עניין אותו. הוא שאל אותה אם שמעה על הפוגרום בפשיטיק. היא לא שמעה.


"ועל המשורר גבירטיק שמעת?". גם עליו לא שמעה, ואז כמתנבא, אמר לה:


"שמעי, זה השיר שכתב לאחר הפוגרום, בדמעות כתב, זה נדפס בעלון אגודת ישראל". והוא שר לה. קול ערב היה לו:


ס'ברענט! ברידערלעך, ס'ברענט


אוי, אונדזער ארעם שטעטל נעבעך ברענט.


והוא היה חוזר ובא לשמוע סיפורי ארץ־ישראל, ובעיקר לראות אותה, אפילו להסתכן בצחוקה וליגלוגה, גם לשבעה על סבא פנחס הגיע ונפעם לראות אישה אמיתית שבאה מארץ ישראל ושם ביתה. היו לו כל־כך הרבה שאלות, אבל הוא התבייש אפילו להיישיר מבט


אל עיניה. לאחר דברים שסיפרו בשבחו של המנוח, האורחים החלו להיפרד ולאחל בריאות טובה עד מאה ועשרים ושלא תדעו עוד צער, ושיבחו את הבנות על יופין ואת משה אחיה של הלינקה, על עסקיו הפורחים. יואל ניגש אל הלינקה בצעד לא בטוח וכמעט הושיט לה יד, אבל נרתע והלך. אחר־כך נעלם יואל לימים רבים. השמועה אמרה שהוא הוכה על־ידי ביריונים, שגזזו את פיאותיו ומאז נפלה רוחו ולא שבה. יולי 1939.


ברוניסלב הוברמן – ילד הפלא מצ'נסטוחובה – כשהיה בן תשע ניגן את הקונצ'רטו אופוס 77 של ברהמס בנוכחות הקומפוזיטור, וקיבל כינור סטרדיוואריוּס מתנה מן הרוזן ולדיסלב זמויסקי. הכנר הנריק וייניאבסקי טען שהיצירה איננה ניתנת לנגינה. "זו מוסיקה אנטי־כינור" הוא התבטא. צ'נסטוחובה מלאה צלילים נהדרים, נודדים ברחבי העולם, חמים באירופה הקרה, שובי לב בתזמורת הפילהרמונית בתל־אביב, אותה ייסד הוברמן בשנת 1936. באותה שנה, כשהיה הוברמן במסע לגיוס תרומות בארה"ב, נגנב הכינור היקר. ארבעים שנה לאחר מכן גנב קטן גילה שהוא זה שגנב את הכינור. אבל בצ'נסטוחובה שלטו האנדקים, כמו במקומות רבים ברחבי פולין. הם הכינו היטב את הרקע לכיבוש, בשנאה, בהסתה בחקיקה עירונית נגד שחיטה כשרה, נגד חנויות יהודיות נגד הקצבות רשמיות לתרבות יהודית. 'הו! תמימות טמאה'. את היהודים רצחו בשל היותם יהודים ואת האנדקים מפני שנקטר הרוע הוא הדם.


בבית היה מבוער התנור, לידו ההבילו סירים מפויחים מעט, ולידם ריקדו מכסים על קדירות תפוחות שפלטו אדים בשוליהן. עשן היתמר וריח חמין ובשר שנחרך, לא נמוג. הכינור שהיה תלוי על הקיר דמם על מיתריו, עמוס מנגינות תתנ"ו, ת"ח ות"ט, צופן תווים לעתיד. מנגד תמונתו של סבא פנחס, זקן עבות ומגבעת. חייה של הלינקה כבר התנהלו מחוץ לבית, אבל האבל על מותו של אביה היה כבד והוא חזר וקירב אותה אל אימה ואל אחיה. השכנים באו וישבו איתם שבעה, גם הביאו דברי מאפה. לפני תום ימי השבעה הגיעה רוז'קה מארץ ישראל. היו חיבוקים ונשיקות שהפיגו מעט את תחושת האבל והלינקה נפנתה כולה לטפל בי. היא ידעה מעט עברית ואת החסר מילאו עיניה החמות וידיה המלטפות והזרוּת התפוגגה מהר. עוד לפני הנסיעה הבהולה והמולת האריזה החפוזה והפרידה והדמעות כבר יכולנו להחליף כמה מילים גם בפולנית. סוף אוגוסט 1939.


הוריה פנחס ופסיה ואחיה – משה, היו מתפללים בבית והולכים לבית הכנסת, אבל אחותה לא נלוותה אליהם, ולכן גם היא לא הלכה. לפעמים הייתה נלווית אל אחיה בדרכו אל בית החרושת לכפפות של הדוד אברם. גם על משה עברה הכוס על כל מוראותיה. לאחר החתונה הצנועה ב'גטו הגדול' ב־1940 הוא ואשתו הצעירה – מלבינה – ניסו לברוח מזרחה אל עבר הגבול הרוסי. היא חסונה ובריאה, אבל הוא כוחו לא עמד לו והם נאלצו לחזור. באקציה הגדולה היא נשלחה לאושביינצ'ים והוא למאטהאוזן. מאטהאוזן לא היה מחנה רצח משוכלל על־פי מיטב הטכנולוגיה הגרמנית. לא היו שם תאי גז ומשרפות. שם סתם ירו באנשים במקלעים וסתם השליכו לבורות שהנרצחים עצמם כרו ומילאו בסיד מאכֵּל. יהלום שהחביא בכנף בגדו הציל את חייו. הוא נתן אותו למקלען הגרמני והלה חס על חייו ולא ירה בו, כשעבר על פניו במרוצה. כשנשלח המקלען לחזית המזרחית הגיע היהלום עד סטאלינגרד ושם אבד. באושביינצ'ים שרדה מלבינה מפני שהיו לה ידיים טובות. היא ידעה לסרוג עטיף משרידי לא כלום שליקטה פה ושם; וכפפות מחוטים שעפו ברוח. את אלה מכרה תמורת עוד פת לחם. משה ואישתו ניצלו על־ידי ברנאדוט וחזרו ונפגשו בשוודיה ולבסוף הגיעו עם בתם שנולדה שם אל המפלט האחד, בית הוריי בתל־אביב, שם התאחדו האח והאחות, שם ראיתי לראשונה את המספר החקוק על הזרוע, שם ביכו את הנרצחים, בדממה, בשפתיים חשוקות, בלי דמעות. אז לא זכרתי את הלינקה והם לא הזכירו. נזכרתי בה כשכבר היה מאוחר ולא נותר איש לשאול אותו.


1 בספטמבר. ההונים שועטים. קרקוב עדיין עיר־מלך. ורשה כבר הופצצה. הדרכים מלאו פליטים. עגלות עמוסות רהיטים וכל הבא ביד מבתים שנשברו. המטוסים צלפו מן האוויר, נוצות מן הכסתות התעופפו ברוח, ילדים מתים נצמדו אל אימהות מתות בצד הדרך, אל שד שעוד נותרה בו חמימות. הדרך כל־כך ארוכה – המתים רבים מספור. בחזית דהרו הפרשים מול הטנקים, דרגונים, אולאנים והוסארים, בשלל צבעים, בעוז רוח מן האגדות. פולין הקטנה, המחולקת, האמיצה, לחמה בגבורה, גם הפילה חללים עד שגברו כוחות האופל. במהרה, גם ברית המועצות עטה על השלל. בצ'נסטוחובה השתוללו נכדיהם של גתה ובטהובן. 4 בספטמבר "דער בלוטיגער מאנטאג". 500 יהודים נרצחו ברחובות עם אחיהם הפולנים. לגוויות אין שם. במקום בו נרצחו, שם נקברו, עד שיבוא ההיסטוריון וימיין וינסה לזהות. אחר־כך יבואו ימים קהים. קרונות ייסעו ויבואו לטרבלינקה מכאן ולאושביינצ'ים מכאן.


ביאסנה גורה בוכה המדונה השחורה, בקתדרלה, לא רחוק מרחוב גריבלדי, (שם אצרו הגרמנים את הרכוש שגנבו), לא רחוק מרחוב תדיאוש קושצ'יושקו, בית אבי ובית אמי. הדרך להר האור עולה, רחבה, בינות מלאכים שכנפיהם קפאו באבן ובחורי עיניהם, שנישאו לשמיים, קיננו עורבים. בבתים הישנים ההם, שעוד כמוס בהם ריח זר, ריח משפחתי, ניחוחה של הלינקה, דרות משפחות שלא ראו דבר ולא ידעו דבר. עוללים בחיקן וחיים מעולם אחר. המדונה השחורה בכנסייה מזילה כול שנה דמעה על הצלוב, היהודי הקדוש מנצרת, אבל אין לה אנחה עבור הלינקה שלי, שחייתה כה קרובה אליה, ומתה רחוקה כל־כך.


דודה הלינקה שלי. מה היא חשבה בצחוקה, על מה חלמה? ב־3 בספטמבר בצ'נסטוחובה מת הצחוק. המלתעות נחשקו, הברברים הגיעו. המנגנונים עוד חורקים מעט, אבל מחודש לחודש, מיום ליום, מגטו לגטו, מאקציה אחת לאחרת, נמסך הרעל. בתחילה רק מאות הרוגים ברחוב, ככה סתם עדיין ללא שיטה, אבל במנות נגדשות של רוע, לאחר מכן משלוחים... טרבלינקה, אושביינצ'ים... הימים כבר לא נמדדים בפרחים, בצחוקם של ילדים, בפכים קטנים של יום־יום. מודדים דקות עד שיבואו, שיפרצו את הדלתות שישליכו אנשים מן המרפסת, עד שיירו, עד המשלוח הבא.