“ביקורת למבוגרים בלבד
קראתי דיגיטלי. ספר קורע.
זו פעם ראשונה שאני ממש קוראת ספר דיגיטלי עד הסוף.
בהחלט לא רציתי לקרוא שום דבר דיגיטלית, אבל היה לי קופון של 15 ש"ח בחשבון שלי בעברית, ולא היה שווה לי להשתמש בו עבור מודפסים, לכן קניתי את הספר הזה שהיה ממש בזול בגלל מבצע כלשהו של עשרים וארבע שעות.

הנושאים המרכזיים בספר הזה בעיניי הם: פער גילאים, אהבה אסורה ורומנטיקה מצחיקה.

הספר מתחיל במשפט - "ג'ק איירונס צריך אישה."
זה בילבל אותי בהתחלה, כי מי זה ג'ק איירונס, והרי כתוב שהפרק הזה הוא מנקודת מבט של בחור שם אמט.
אז ג'ק איירונס הוא דמות ראשית בסדרת ספרים, רבי מכר, שאמט פורד כתב ועכשיו עובד על הספר השישי שלה.

אז אמט הוא סופר, ואני באופן אישי אוהבת ספרים שעוסקים בסופרים וכתיבה.
הכתיבה היא ללא ספק נושא כאן.
בין אירועי העלילה הראשית שלנו יש פרקים קצרים שבהם יש חלקים מספר המתח שאמט כותב וגם חלקים מהרומן הרומנטי שפיונה, הבחורה שהוא עומד לפגוש, כותבת.
אז כן, בקצרה, זה סיפור על שני כותבים ששואבים קצת יותר מדי השראה אחד מהשני.

חייבת לציין, שקראתי תגובות על הספר הזה באתר עברית, וגיליתי שיש אנשים שאשכרה דילגו על הסיפורים שהם כתבו והופיעו בין הפרקים - ונחרדתי מזה.
רציתי לנזוף בהן, כי כל פרק סיפור כזה היה אולי שני עמודים וחצי, אז למה לדלג?!

בכל אופן.
יש קטע קצת מוזר בכתיבת סיפורים שלהם, שפתאום אחרי שהם כתבו משהו, הדמויות שלהם ידברו איתם ויגידו להם מה הם חושבים על זה.
זה נשמע מוזר, אבל בתור כותבת, אני יכולה להבין את זה שלפעמים דמות יכולה להחליט לרדוף ולהעביר ביקורת על איך שכתבו את הסיפור שלה, כי לפעמים - מה לעשות - אנחנו לא עושים צדק עם הדמויות שלנו.

אז ג'ק איירונס יורד על אמט, ואומר שהוא לא מרוצה ממה שהוא כתב כרגע, ושאמט צריך להודות שיש לו מחסום כתיבה, ובייסקלי אומר לאמט ללכת להזדיין, ליטרלי, פשוט מעודד אותו לצאת אל רחובות מנהטן ולחפש לעצמו אישה.

לאמט הייתה ארוסה בשם סופי שנפטרה מלוקמיה, ואחרי שזה קרה הוא התחיל לכתוב את סדרת הספרים על ג'ק איירנוס, והיה רווק במשך הרבה שנים.
גם הדמות שלו איבדה את האישה שלו, ג'ק אלמן ואני לא בטוחה במה הוא עובד, אבל זה משהו שמשתלב בספרי מתח, אולי סוכן חשאי או צייד ראשים.
קיצר, עכשיו אמט מתחיל להרגיש שאי אפשר להמשיך ככה יותר, שאחרי חמישה ספרים מלאי מתח ואקשן, עכשיו ג'ק צריך אישה.
לא הכי קל לו עם זה, והוא שואל את עצמו מה דרוש כדי שג'ק יתאהב שוב.

"איך אני פאקינג אמור לדעת?
אני אפילו לא מאמין שזה יכול לקרות יותר מפעם אחת.
איך?
איך משהו שהוא עד כדי כך מדהים ונפלא יכול להיות לא חד-פעמי?"
-

הוא מנסה לכתוב, יוצא לו קטע שבו הוא נודד למחשבות על אישה… ואז ג'ק אומר לו לצאת אל העולם ולמצוא את הביצים שלו.
ג'ק ממש אכזרי, אני חייבת להודות.
נכון שהדיבור קצת קלישאתי ברעילות הגברית שבו, אבל אותי זה הצחיק, ודווקא אהבתי את המסר הכללי של ג'ק.

"ממה אתה פוחד כל-כך?
מעוד לב שבור?
שטויות.
איך אתה בכלל מסוגל לכתוב דמות גברית וקשוחה כמוני, כשאתה פאקינג כוסית בעצמך?
תמצא את הביצים שלך.
צא. לעולם.
אם לא בשביל עצמך, אז בשבילי.
בשביל המעריצים שלי.
טוב, בסדר. בשביל המעריצים שלך.
תעשה את זה בשביל המיליון דולר מקדמה ההזויה שכבר קיבלת ובשביל ראיין גוסלינג והפוטנציאל לסרט נוסף ומצליח בסדרה.
תעשה את זה בשביל הזין שלך, כי הפעילות היחידה בסביבתך בשלושת השבועות האחרונים נרשמה באפליקציית המשלוחים ובמקלדת שלך - ועוד לא נתת לי עמוד ראשון נורמלי אפילו.
תחזור כשתמצא השראה ותרגיש ראוי לתואר סופר סדרת רבי המכר ג'ק איירונס - חתיכת קליפה מיובשת בת שלושים וחמש של הגבר שהיית פעם - ותביא לי אישה. תביא לי אישה שתעיף אותי תטלטל אותי ופאקינג תוריד אותי לברכיים. אתה שומע אותי, אמט פורד? אל תטרח להקליד אפילו מילה אחת נוספת עד שתמצא אותה.
קדימה.
פאקינג צא כבר לעולם."
-

ראיתם את הדרך של הסופרת לתת לנו מידע על הסיפור?
אני אשאיר את זה לשיפוטכם אם זאת דרך טובה או לא.
באופן אישי, אני חושבת שהיא פשוטה, קלה ומהירה, ושבז'אנר הזה זה יתרון.

ראיתם איך שהדמות של אמט מתקשרת איתו?
אז עם פיונה זה אותו דבר, וזה משהו שאני לא בטוחה שאני אוהבת בספר הזה, שבהתחלה אמט ופיונה נורא דומים מהבחינה הזאת.
שניהם כותבים ושניהם שומעים תלונות מהדמויות שלהם.
בתור דמויות בעלילה הזאת אני יכולה להפריד ביניהם בקלות, אבל ככותבים הם קצת דומים מדי לטעמי.
זה לא נוראי ומאוד בולט, אבל זה כן קצת חובבני.

שלא תבינו לא נכון, זה ספר נורא כיפי והוא כתוב מספיק טוב לדעתי, אבל קצת יותר מדי קל להבין את מה שהסופרת עושה כאן.
זה לא הכי מתוחכם, אבל היא מפצה על זה במשפטים שאותי אישית - קרעו מצחוק.

עכשיו נעבור לפיונה ווקר, בחורה בת עשרים וחמש מקליפורניה, שעובדת על רומן ויקטוריאני.
הכותרת הראשונה שאנחנו רואים ממנה לסיפור היא -"הדוכס שפיתה אותי", והדמות שלה נקראת ויליאם דקסטר.
זה היה קצת מגוחך לפעמים, אני לא אשקר, אבל אני חושבת שזה די הקטע, להראות את החרמנות של פיונה דרך הסיפורים שלה.
הנה קטע קצר מהפרולוג שהיא כתבה ודרכו אנחנו נחשפים אליה לראשונה:

"בגיל שש-עשרה נמאס לו להיות עלם יפה תואר אך ריק מתוכן. הרי לא יכול להיות שמעלתו הטובה ביותר הייתה הגלים העדינים אך המרהיבים בשערו החום שהשמש עיטרה בנשיקות זהובות, או גזרתו הגבוהה והשרירית, או החיוך המצודד שלו שכולו 'בואי הנה' לבבי וחם."

היא כותבת עוד קצת שטויות ואז אחרי שהיא מסיימת, כמו ג'ק, גם ויליאם פונה אליה:

"למגינת ליבו, הוא לא פגש אף אישה, בכל אנגליה, שהצליחה לעמוד בקסמיו. עכשיו, בגיל עשרים ושמונה, הוא נשבע להרפות עורף לכל הנשים.
כלומר, עד שיפגוש את היחידה שתוכל לעמוד בקסמיו.

נראה לך?
פאק, דרלינג. את לא ממש במיטבך היום, אה? אין אותי. אין אותך. אז מה... יכול להיות שדעתך מוסחת מהבחור מסתכל עלייך מאז שהוא נכנס לכאן בצעדי מר דארסי? לכי על זה. תסתכלי עליו בחזרה. נו, אל תתביישי. את יודעת שאת רוצה. שנינו יודעים שהתוכנית שלך לסגור את רגלייך היפות עד שתכתבי עשרים עמודים לא תביא אותנו לשום מקום, נכון? לא בקצב הזה. אז בואי נשחרר את ציפור הלב הצעירה והרכה שלך מהכלוב לחופש.
וגם - העולם באמת צריך עוד ספר על פאקינג דוכס?
בואי לא נעשה שום דבר מאולץ רק כי זה נשמע חמוד בשם. מה לגבי רוזן? ויקונט, אפילו? עשי כרצונך, מלכתי.
רק שם את זה פה.
ואם כבר מדברים - בא לך לכתוב אותי קצת פחות מושלם, אולי? תני לי פגם או שניים, זה פאקינג סקסי בטירוף."
-

נראה לי שזה או שמתחברים לזה או שלא. אני אישית אוהבת כתיבה שמודעת לעצמה.
באיזשהו שלב הם מתחילים לשלוח אחד לשנייה מכתבים סודיים, כי הוא המרצה שלה וזה.
זה לא ספוילר, כי התקציר עצמו הוא המכתב שאמט שולח לפיונה והתשובה שלה.
כמו שקיבלנו הרבה פרטים על אמט דרך ג'ק, אנחנו גם מקבלים הרבה פרטים על הסיפור דרך המכתבים שמופיעים בתקציר.
שוב, לא בטוחה מה אני חושבת על הסגנון הזה באופן כללי, אבל בז'אנר הזה, זה פשוט עושה את החיים קלים.

רומן רומנטי יכול להיות אחד הדברים הכי כיפיים שיש, כשקוראים על שתי דמויות שאומרות דברים שאפשר לומר רק ברומן רומנטי.
ואני לא חושבת שאנשים לא אומרים את הדברים האלה ברגיל, כמו למשל, כשאמט אומר לפיונה שהיא צריכה פליק בתחת, בקטע סקסי ולא קומי. (אני בטוחה שמישהו איפשהו, ללא ספק אומר את זה למישהי.)

אני מניחה שזה פשוט כיף בגלל שזה מפתיע, וקצת מכניס לשוק של- "אני לא מאמינה שהוא אמר את זה הרגע!", שלי אישית גורם לצווח מהנאה.
אמט ופיונה גם לא באמת צריכים להגיד את הדברים האלה, כי המחשבות שלהם בהחלט חושפות את החשקים המיניים שלהם, ללא שום סינון, וזה מצחיק לאללה.
כמו למשל:

"אני מסדרת קצת את החולצה כדי שחתיך-זועף לא יראה שהפטמות שלי מנסות לקרוע את הבד כדי להגיע אליו."
-
"אני מרגישה שהוא בונה קיר זקוף ובלתי נראה בינינו, וכבר ברור לי שזה הדבר היחיד שיזדקף בינינו בגלגול הזה."
-

אני לא יודעת מה אנשים אחרים חושבים על זה, אבל עבורי זה בידור.
בעיניי הספר נכתב למטרות בידור, ואני חושבת שהוא עושה עבודה טובה בזה, ושמי שמבין את הקטע יוכל ליהנות ממנו מאוד, כי כמובן שיש בספר הזה גם מעבר לאהבה אסורה וחרמנות.
היית מסבירה למה בעיניי זה לא ממש אהבה אסורה, כי גם אם הדמויות הרגישו שאסור להן להיות ביחד לי בתור קוראת זה לא הרגיש ככה, אבל זה יכול להיחשב ספוילר.

הספר אולי כתוב בצורה קצת חובבנית, אבל הוא ממש לא סתמי.
יש בו משהו, איזשהו קסם שקשה להסביר שבעיניי עובד חזק בחצי הראשון שלנו, שבו הדמויות שלנו נפגשות והכימיה פורחת.
יש משהו קצת אנמי ברומן רומנטי שלעיתים קרובות יכול להיות ממוקד כולו בשתי הדמויות הראשיות, ללא עלילת משנה - אבל כשאוהבים את הזוג, זה פשוט שווה את זה.
ואהבתי את הזוג הזה.

יש כאן סצנות מפתיעות מאוד, דיבור משעשע, ושגעונות של כותבים - אמט ופיונה נהדרים ביחד.
אבל אנחנו חייבים לדבר על זה.
המכתבים הסודיים, שמהר מאוד הפכו ארוטיים, לא היו החלק הכי מוצלח בספר בעיניי, בלשון המעטה.
בעיקר זה שהם שיתפו אחד עם השני סצנות סמאט שהם כתבו בסיפורים שלהם.
הסמאט בסיפור של ג'ק איירנוס לא הפריע לי, אבל בסיפור של פיונה עם הדוכס… אני אראה לכם אחר כך, אבל קודם, אני רוצה שתראו את התגובה של אמט ל-"איגרת אירוטית לייט" הראשונה של פיונה אליו.

"קיבלת 100 בכתיבת מכתבים למבוגרים. בתור מרצה באוניברסיטה, אני מזמין אותך לשלב איגרת ברומן שאת כותבת. ברצוני גם להזכיר לך (אם כי אני בטוח שאין צורך) שאנחנו צריכים להימנע מסגנון השיח הזה בינינו בציבור, עד מאי. כקורא נלהב אני מזמין אותך בכל ליבי להמשיך לכתוב לי מכתבים כמו זה שהגיע עכשיו, בלי לנקוב בשמי. תרגישי חופשי לרדת לפרטים בתיאורייך על מה שהיית רוצה לעשות לי או שהיפותטית היית רוצה לעשות לי."
-

פשוט לקרוא את זה ולצרוח.
אמט כל כך רשמי במכתבים הסודיים שלו, שזה גורם לו להישמע כל כך מבוגר, אבל בקטע מפתה.
לצערי, פיונה הקשיבה לעצה של אמט לגבי השילוב איגרת בתוך הסיפור שלה, והתוצאה הייתה אחד הפרקים הכי קשים לעיכול מבחינתי בספר הזה.
אני לנצח אזכור את פרק 23.
אני פשוט לא רציתי לקרוא את זה.
משהו בסגנון ובשפה הספציפית הזאת דרך הדמות של ויליאם פשוט גורם לי לרצות להקיא.
ואני אומרת את זה בלשון הווה, כי אני עדיין עומדת לשתף חלק מזה איתכם, וזה אומר שאני צריכה לחוות את זה שוב.
לי אישית זה טו מאץ', מסיבות אישיות, אבל אני בכל זאת מזהירה אתכם.

אזהרת תוכן מיני

"את תרימי את שולי שמלתך ותזנקי עליי, תכרכי את רגלייך סביבי, תתחנני שאכבוש אותך, ואני איעתר, וכי אוכל לסרב לך? אשתי הרוטטת והמשולהבת. רכה וחמה ורטובה תקבלי את איברי הלוהט והזקוף לתוכך. במהירות ובפראות, כך יאה לרעייתי. גניחתי הגרונית, רגליי הרועדות והדיפותיי הנחושות. ההוכחה הפיזית הזאת להערצתי אלייך, היא מה שתסעיר אותך."
-

אוקיי אוקיי.
אני מבינה למה זה יכול לשעשע אחרות, אבל אני גם מבינה למה זה דוחה אותי.
זה פשוט יותר מדי מזכיר לי סקסטינג וסגנון כתיבה שנכתב ונועד ספציפי כדי לשלהב מישהי. ואני לא אוהבת את זה.
אני מבינה שזה בול הרעיון של הפרק הזה, ושוויליאם כותב מכתב אהבה לאשתו שמדבר גם ללב שבין רגליה - אבל אני מתקשה לעכל את זה.
אם אני אסביר בדיוק למה, זה יהפוך את הביקורת הזאת לארוכה מדי.
אבל בקצרה, כי אני יודעת מה אחרים חושבים על רומן רומנטי, ושהכתיבה בו נועדה לחרמן נשים, וזה פשוט מגוחך.
זה פאקינג לא נכון, ואפילו מעליב, גם את הקוראות וגם את הסופרות.

לא כל הרומנים הרומנטיים הם אותו דבר, סבבה?
הטרופ שאני אישית אוהבת ונהנית ממנו זה פער גילאים, אבל סופרת אחת תכתוב פער גילאים שונה לגמרי מסופרת אחרת.
ואני יודעת שמבחינתי פער גילאים שכתוב היטב, זה פער גילאים שבו הדמות הצעירה אינה מנוצלת על ידי הדמות המבוגרת.
אבל אני גם מבינה שיש ספרים שבהם יש פער גילאים שעושה בדיוק את זה, ושיש קהל לזה, ושזה בסדר.
בעיניי זה למטרות בידור ולא פורנוגרפיה ספרותית, ואני פשוט שונאת דברים שמזכירים לי שיש אנשים שחושבים ככה על רומן רומנטי/אירוטי.
אם יש עלילה, והעלילה הזאת גורמת לך לצחוק ולהיות במתח, ואתה רוצה את הדמויות ביחד לא רק למטרות משגל - אבל גם - אז זה לא פורנו.
ואני לא מדברת ספציפית על הספר הזה, כי מה שיש כאן זה הרבה יותר תשוקה מינית בין הדמויות מאשר סמאט, אבל כמובן שגם סמאט.

וכן, כתבתי את כל זה על רומן רומנטי.
ורק בגלל שבא לי לעשות דווקא, אני אחפש ואוסיף ציטוט לא הכרחי לביקורת הזאת, ואם הוא יהיה גם ארוך להחריד; פיין ביי מי.
_

הוא מכחכח ואומר בקול צלול, "אני חושב שזה זמן טוב להזכיר לכולם שהמטרה פה היא ביקורת בונה.
טוב שיש דעות - לכולנו יש דעות - אבל המטרה בסדנת כתיבה יוצרת היא ללמוד איך לתת ולקבל ביקורת בונה. כלומר, ביקורת שבאמת תעזור לכותב להשתפר… בכל ז'אנר או תת ז'אנר."
וואו. אני כמעט סוג של חיבבתי אותו לשנייה.
ועכשיו במקום לפרוש מהקורס או להשליך את עצמי מהחלון, אני מחליטה להישאר בקורס הזה ולהמשיך לכתוב רומנים ויקטוריאניים - במקרה הטוב כדי להוכיח לכל הדפוקים האלה שרומנים רומנטיים הם סוג מכובד של סיפורת, ובמקרה הרע כדי לעצבן את כולם כי אני מתריסה ומגניבה."”