פתח דבר
נבדה
לכל משפחה יש רגעים מוזרים. במשפחה שלנו הם פשוט מופיעים בתדירות גבוהה יותר.
ישבתי אל שולחן המטבח בבית המשפחה שלנו וזללתי פנקייקים.
ארבלה, אחותי הצעירה, הסתכלה עליי מעבר לשולחן. "למה את פה? את בכלל לא גרה כאן יותר, נבדה."
רשמית עזבתי את הבית אתמול. בתשע השנים האחרונות גרתי בקומה השנייה של המחסן שהיה בית המגורים ובית העסק שלנו. כיוון שבימים אלה ביליתי את כל זמני עם קונור, המכונה "רוגן המשוגע", ובהתחשב בזה שבדיוק התארסנו רשמית, החלטתי שהגיע הזמן לעבור דירה. זה היה סיפור פשוט להפתיע. לא צברתי הרבה רכוש, ובתוך פחות מיום ארזתי הכול בארגזים. האנשים של רוגן לקחו אותם אתמול בלילה לבית שלו שנמצא בפאתי יוסטון. סבתא פרידה בכתה קצת ואימא רטנה הרבה, אז העברתי את הלילה במטה של רוגן שמעבר לכביש, רק למקרה שהן יחליטו להגיב בהתמוטטות עצבים.
דאגתי לחינם.
"תעזבי אותה," אמרה אימא לארבלה. "זה הפנקייק השלישי שלה."
"אז מה?" ארבלה העיפה בי מבט.
הוצאתי לה לשון ונעצתי את המזלג בעוד חתיכת פנקייק.
"היא אוכלת מרוב לחץ," סבתא פרידה נידבה הסבר. "רוגן אוסף אותה בעוד חמש דקות. היא מפחדת מהפגישה עם אימא שלו."
המון תודה, סבתא. הפנקייק נתקע לי בגרון ושתיתי את הקפה בכמה לגימות גדולות. "אני לא מפחדת."
לגמרי פחדתי. הוא רצה לקחת אותי לפגוש אותה מייד אחרי המבחנים, אבל התחננתי לדחייה של שלושה ימים. עכשיו לא היה עוד מפלט. אני איאלץ לפגוש את חמותי לעתיד.
ארבלה הסתכלה עליי בעיניים מצומצמות. סבתא פרידה היתה בת יותר משבעים וארבלה רק בת חמש־עשרה, אבל באותו רגע הן נראו דומות להפליא: שתיהן היו כחולות עיניים ובהירות שיער — אם כי התלתלים של סבתא פרידה היו לבנים בגלל הגיל — ולשתיהן היתה הבעה ערמומית זהה על הפנים.
"את לובשת ג'ינס חדש ואת החולצה הירוקה שאת הכי אוהבת," אמרה ארבלה.
"אז?"
ראשה הבלונדיני של אחותי צלל מתחת לשולחן. "וסנדלים יפים עם רצועות. ומרחת לק."
"מותר לי למרוח לק." בדרך כלל נעלתי סניקרס כי מדי פעם נאלצתי לרוץ במהלך העבודה, אבל היו לי גם שלושה זוגות סנדלים.
"כדאי שתצחצחי שיניים," אמרה סבתא פרידה. "את לא רוצה שהפה שלך יסריח מקפה."
מברשת השיניים שלי במטה של רוגן. שיט.
"די כבר שתיכן, תפסיקו," נהמה אימא והסתובבה אליי. "הכול יהיה בסדר גמור."
אחרי שאבא מת, אימא הפכה לסלע איתן בים הסוער שלנו. לא חשוב מה קרה, היא תמיד היתה בסביבה וטיפלה בבעיה. עבר די הרבה זמן עד שלמדתי להסתכל מעבר לשריון שלה. בשנה האחרונה זה נעשה ברור במיוחד. אבל היום הייתי זקוקה לסלע הזה, ונאחזתי בו.
"אימא אומרת שהכול יהיה בסדר גמור," אמרתי להן. "את פגשת אותה, ארבלה. יכולת פשוט לספר לי איך היא."
ארבלה חייכה. "אני אוהבת לראות אותך מתפתלת."
הטלפון שלי צפצף. הודעה מרוגן. את מפספסת את ההצגה.
איזו הצגה?
בואי החוצה.
ממש רציתי לעלות בריצה לחדר הישן שלי ולנעול את הדלת, אבל לא יכולתי לעשות את זה משתי סיבות. אחת, אני בן אדם מבוגר, ושתיים, אחותי השנייה, קטלינה, עברה לגור בחדר שלי, אז טכנית הוא כבר לא שלי.
זה היה מגוחך. אני בלשית פרטית מיומנת כבר עשור כמעט. משרד חקירות ביילור לא היה קיים היום אלמלא השתלטתי עליו כשאבא חלה והפכתי אותו לסיפור הצלחה כנגד כל הסיכויים. וחוץ מזה אני עליונה, שזו הדרגה הגבוהה ביותר האפשרית עבור משתמש בקסם. לסבתא שלי מצד אבא היה כישרון כמו שלי, ואנשים רעדו כששמעו את השם שלה. במהלך השנה האחרונה ירו בי, התנגשו בי במכונית, שרפו אותי, תעתקו אותי והקפיאו אותי כמעט עד מוות. ניסו להפיל עליי אוטובוס, קוסמת פְסָיונית כמעט השמידה את התודעה שלי וסירבתי בעקשנות לקונור רוגן, אימת מקסיקו. אני אמורה להיות מסוגלת להיפגש עם אימא של הארוס שלי.
אני מסוגלת לעשות את זה.
קמתי, שמתי את הצלחת שלי בכיור, חיבקתי את אימא והלכתי לדלת.
ריינג' רובר בצבע אפור־אקדח המתינה מול המחסן שלנו. רק מי שבחן את המכונית בתשומת לב וידע מה לחפש היה קולט שהיא משוריינת.
רוגן נשען על הרכב. יצא לי לראות אותו בחליפה של עשרים אלף דולר ובחולצת טריקו ומכנסי ג'ינס מוכתמים באדמה. לא חשוב מה הוא לובש, תמיד יש בו מין גבריות מחוספסת כזאת. הוא משרה תחושה ששום דבר לא יערער אותו. לא חשוב מה יצוץ, הוא יתמודד עם זה ולא יילחץ. העובדה שהוא ענקי — יותר ממטר שמונים, ובנוי כמו מישהו שנאבק באנשים למחייתו — היתה רק הדובדבן שבקצפת. היום הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו בצבע זית, והשילוב שלהם עם עור הברונזה שלו והשיער הכהה שיווה לו מראה של חוקר ארצות בלב הג'ונגל.
אוי, לא.
"מה?" הוא שאל.
"אנחנו מתואמים," רטנתי.
"אז?"
"אני הולכת להחליף בגדים."
הוא תפס ביד שלי ומשך אותי אליו. העיניים הכחולות הכהות שלו היו מלאות צחוק כשרכן ונישק אותי. היה לו טעם מנטה וקפה ומגע השפתיים שלו חיזק אותי. במחשבה שנייה, נראה לי שהכול יהיה בסדר.
"את נראית נהדר. ואם תלכי — תפספסי את החלק הכי טוב."
הוא שלח מבט מזמין שמאלה. הצצתי לכיוון.
מזראטי גראן קבריו בצבע כחול־ספיר חנתה ליד המדרכה. לצידה, בדיוק מתחת לחלון החדר שלי — בעצם של אחותי — עמד אָלֵסַנְדְרוֹ סַגְרֵדוֹ.
בפעם הראשונה שראיתי תמונה של אלסנדרו, קצת לפני המבחנים, חשבתי שהוא נראה כמו בן של גלדיאטור שמוכן לקרב הראשון שלו. הרושם הזה רק התחזק פנים אל פנים. היו בו עדיין שרידי רכוּת, אבל הם הלכו ונעלמו במהירות. תווי הפנים שלו הלכו ונעשו נוקשים ומדויקים, אבל היה ברור לגמרי שלא משנה איזו צורה ילבשו לבסוף פניו — אלסנדרו נידון להיות נאה להחריד למשך שארית חייו.
אחותי השקטה והביישנית רכנה מחלון החדר שלה ונראתה נסערת בהחלט.
"לא!" הכריזה קטלינה.
"למה לא?" בקולו של אלסנדרו נשמע רק שמץ קל של מבטא איטלקי.
"כי מה שאתה מרגיש כלפיי לא אמיתי."
"מי אמר שאני מרגיש משהו? בסך הכול הצעתי שנצא לסיבוב במכונית." אלסנדרו סימן בראשו אל המזראטי הכחולה שנצצה באור השמש. "המכונית פה."
"לא."
לפני כמה ימים נאלצה המשפחה שלנו לעבור את המבחנים, כדי להוכיח שיש בינינו לפחות שני עליונים ולכן אפשר להכריז עלינו כבית. היינו זקוקים נואשות להגנה שמקבל בית חדש, ולשם כך נאלצנו, אחיותיי ואני, להדגים את יכולות הקסם שלנו בפני חבר שופטים עליונים. אלסנדרו היה המבחן של קטלינה. הוא אַנְטיסְטָסי עליון חזק, שמסוגל לנטרל את הקסם של אנשים אחרים, ואילו לאחותי יש יכולת לגרום לאנשים לאהוב אותה. הם עמדו זה מול זה משני עבריו של קו לבן. קטלינה סיפרה לו על החופשה שלנו בפלורידה, ועד שהיא סיימה אלסנדרו כבר חצה את הקו ונאבק בארבעת האנשים שניסו לרסן אותו. הוא הצליח להתעשת בתוך שניות, אבל זה הספיק כדי שיכריזו שאחותי עליונה.
"חשבתי שהקסם של קטלינה מתפוגג עם הזמן," אמר רוגן בשקט.
"כן. אני לא חושבת שהוא כאן בגלל הקסם שלה. הוא עקב אחריה באינסטגרם עוד לפני המבחנים."
הגבות הכהות של רוגן התגנבו מעלה שבריר סנטימטר. "ולמה זה חשוב בדיוק?"
"הוא אליל הבנות והכוכב התורן של הֶרַלְד. יש לו כמה מיליוני עוקבים. הוא עקב אחרי שלושה אנשים וקטלינה. היא נהייתה אושיית אינסטגרם ברגע ומחקה את החשבון שלה."
בעולם שלנו, עליונים הם הסלבריטאים העיקריים. רשת חברתית שלמה הוקדשה לאובססיה הזאת — הרלד — ושם המשתמשים פרסמו השערות, שמועות ויצירות מעריצים. אלסנדרו סגרדו, שהיה צעיר, רווק וחתיך הורס, היה מגנט של ממש למעריצי עליונים, וקטלינה שנאה תשומת לב מכל סוג שהוא. היתה לה סיבה טובה לזה. הייתי עושה הכול כדי להקל עליה, אבל לכל קסם יש מחיר, ולאחותי היה מזל רע מאוד מהבחינה הזאת.
"אתה צריך להתרחק," הכריזה קטלינה. "זה יעבור עם הזמן והמרחק."
אלסנדרו הרכין את ראשו, ושערו החום הארוך למדי צנח וכיסה את פניו. "Per l'amor del Cielo!"
הסתכלתי על רוגן. "מה הוא אמר?"
"אין לי מושג."
"אני לא נמצא תחת השפעת הקסם שלך. אני לא מטפס על קירות כדי להגיע אלייך. בסך הכול באתי להזמין אותך לסיבוב קטן."
שתיקה ארוכה השתררה.
אלסנדרו הטה את ראשו מעלה והשקיף אל החלון. רומיאו מודרני בג'ינס מעצבים, ליד הסוס שלו שעלה מאה ושבעים אלף דולר.
הדממה התמשכה.
"הוא יקבל תשובה?" שאל אותי רוגן.
"לא."
"אז מבחינתה הוא פשוט יכול להמשיך לעמוד שם?"
"לא, התכוונתי שהתשובה תהיה שלילית." חייכתי אליו. "בוא נלך. גם ככה קשה לה, ואנחנו לא עוזרים."
"אני שונא את החלון הזה," אמר רוגן כשהגענו למכונית שלו.
מעבר לכביש התרומם ארגז כבד וריחף כמה סנטימטרים מעל הקרקע.
"שלא תעז," אמרתי לו. הפעם האחרונה שניהלנו ויכוח ליד החלון הזה עוד היתה טרייה בזיכרוני. רוגן היה טֶלֶקינֶט עליון ולא אהב לריב איתי מהרחוב. הוא ערם חצי מתכולת המוסך שלו כנגד הקיר כדי להגיע אל החלון ולדבר איתי פנים אל פנים. "ברצינות, זה לא יעזור."
הארגז נחת בחזרה על המדרכה. רוגן תמרן את המכונית אל מחוץ למגרש החניה. "רוזן מסכן."
העפתי בו מבט. "מה זאת אומרת?"
"אלסנדרו הוא רוזן. קונטה די סגרדו. התואר עובר במשפחה שלו מאז המאה השתים־עשרה."
"אל תגלה לקטלינה," אמרתי.
אחותי היתה מודעת מאוד לעצמה אפילו בנוכחות אנשים רגילים. אם היא תבין שהיא מנהלת שיחה עם מישהו ממשפחת אצולה ותיקה, היא תאבד את זה לגמרי. היא תהיה כפייתית ביחס לכל מילה שיוצאת לה מהפה, כדי לוודא שהיא לא אומרת משהו מביך או מושכת תשומת לב.
גרוע מספיק שאלסנדרו היה עליון חתיך ואליל הבנות. להוסיף לזה גם תואר אצולה — רק יחמיר את המצב.
הכביש הארוך התמשך בקשת מתונה בין גבעות סלעיות שהתרוממו מהכרית הירוקה של עצי הערער והאלון. הדרך טיפסה לכיוון צפון־מערב, אל תוך שטחי ארץ הגבעות של טקסס. סלעים גדולים של אבן גיר הזדקרו מבעד לשכבת האדמה הדקה של הקרקע הצחיחה. אחרי הלחות של יוסטון, הנוף מחוץ לחלון המכונית עשה אותי צמאה.
"למה דווקא כאן?" שאלתי.
"היא אומרת שהגבעות מזכירות לה את הבית," הוא ענה.
"איפה הבית?"
"ספרד. חבל הבסקים, ליד נווארה, בהרים. יצא לי לבקר שם. זה לא בדיוק אותו דבר אבל גם שם יבש וסלעי, כמו כאן."
הכביש התעקל. רוגן עבר את הסיבוב בנסיעה חלקה, והבית נגלה לעיניי. הוא עמד בראש גבעה — מבנה יפהפה בסגנון ים־תיכוני, עשוי לִבְנֵי אדמה וחלונות גבוהים ונוצצים. נסענו הלאה והבית פשוט נמשך ונמשך...
"מה יהיה אם אני לא אמצא חן בעיניה?"
"את תמצאי חן בעיניה. אני אוהב אותך, וזה הדבר היחיד שחשוב בסופו של דבר. אבל את תמצאי חן בעיני אימא שלי."
הכביש הוביל אותנו לראש הגבעה, אל חומת אבן מקוֹרה ברעפים אדומים. שער מתכת גדול נפתח כשהתקרבנו, והמכונית המשיכה בנסיעה חלקה לאורך שביל הגישה הארוך, על פני מדשאה מטופחת ועד כניסה מקושתת נוספת. עברנו בה אל חצר שבמרכזה מזרקה יפהפייה. רוגן חנה.
"הבית הזה ענקי," אמרתי.
"מאונטן רוז. שני דונם. עשרה חדרי שינה. שנים־עשר חדרי שירותים. שתי בריכות שחייה. מגרש טניס, גנים, כל החבילה." רוגן עיקם את פניו. "פעם שאלתי את אימא שלי למה היא צריכה כזה בית גדול, והיא אמרה, 'בשביל הנכדים.'"
"אין לך אחים או אחיות, נכון?"
"לא." הוא החווה בידו על הבית בתנועה חלקה לכל אורכו. "חדר שינה אחד בשבילה, אחד בשבילנו — ושמונה חדרים לנכדים, והכול על הכתפיים שלנו."
"איזה כיף." הכתפיים שלי היו הדבר האחרון שדאגתי לשלומו בסיפור הזה, אבל אם הייתי אומרת לו את זה היה לוקח לו עשר דקות לשחרר את כל הבדיחות מהמערכת שלו.
המשכנו לשבת במכונית. לא רציתי לצאת.
"מפחדת?" הוא שאל.
אנשים משקרים כל יום, לפעמים עשר פעמים ביום, לעיתים קרובות מסיבות טובות, אבל בכל פעם שהם חורגים מהאמת, הקסם שלי מזהיר אותי. לכן החלטתי כבר מזמן לשקר כמה שפחות, ולרוגן בכלל לא. הוא לא היה מסוגל לשקר לי, והחלטנו שמערכת היחסים הזאת תתנהל על בסיס שוויוני. "כן."
"הכול יהיה בסדר." הוא רכן אליי ונישק אותי. זאת היתה אמורה להיות נשיקה זריזה שנועדה להרגיע, אבל אחרי חצי שנייה רוגן שינה את דעתו. היד שלו תפסה בשיער שלי. היה לו טעם אלגום, מנטה וקונור. התמסרתי לנשיקה. אין משהו בעולם הזה שמשתווה לנשיקה עם רוגן. כל הדאגות שלי התפוגגו ונשארנו רק אני והוא, הטעם שלו, הריח שלו, המגע שלו...
קטענו את הנשיקה. העיניים הכחולות שלו כהו. נראה שהוא עומד לחזור לסיבוב שני.
לא יכולנו פשוט להישאר במכונית ולהתמזמז. אָרוֹסָה רוגן היא עליונה, וסידורי האבטחה באחוזה מותאמים לעליונים. סביר להניח שהנשיקה שלנו הוקרנה באופן מפורט להחריד על מסכי האבטחה בתוך הבית.
פתחתי את הדלת שלי. רוגן חייך אליי ויצאנו מהמכונית.
פנים הבית היה מרשים לא פחות מהחוץ. הקירות המעוטרים בסלסולי גבס עדינים בצבעי בז' ושמנת היתמרו אל תקרות גבוהות. הרצפה היתה מרוצפת בלוחות של אבן טרוורטין, שהיו גדולים בהרבה מאריחים טיפוסיים. כמו אצל רוגן, גם כאן היה הריהוט על־זמני, אבל בניגוד לקו המוצק, הפשוט ועתיר הזוויות הישרות שאפיין את ביתו, הספות והכיסאות בבית הזה היו מצועצעים יותר. היה בהם משהו נשי במובהק.
אף אחד לא הגיע לקדם את פנינו. מוזר. זה היה איזשהו מפגן כוח? היא אילצה אותי לחכות כדי להבהיר לי את מקומי? כל המתח חזר אליי בבת אחת.
רוגן פנה למטבח ופתח את המקרר הענקי. כמעט עצרתי אותו אבל התגברתי על הדחף. עבורי זאת היתה אחוזה. עבורו זה היה הבית של אימא שלו, וכמו כל ילד שחוזר הביתה, הוא הלך ישירות למקרר. זה בדיוק מה שעשיתי כשנכנסתי הבוקר אל המחסן.
"רוצה לשתות משהו?"
"מה יש?"
"מים מוגזים, תה קר, מיץ..."
"תה. תודה רבה."
המטבח היה רחב ידיים, רצוף ארונות חומים כהים ושיש יפהפה. מכשירים חדישים חיכו שמישהו יעשה בהם שימוש. הכיריים נראו כמו משהו מתוך תוכנית בישול.
רוגן מזג לשנינו תה בכוסות גבוהות. התיישבתי על כיסא בר בקצה האחר של אי המטבח והוא דחף לעברי כוס אחת. לקחתי אותה ושתיתי.
שמונה חדרי שינה לנכדים. בטח.
תמיד תהיתי למה רוגן בן יחיד. עליונים נלחמו אלה באלה כמו ערי מדינה בימי הביניים, ורוב משפחות העליונים עשו את מרב המאמצים להבטיח שיהיה להן יורש, ועוד יורש חלופי ליתר ביטחון. כאן לא היו חלופות. רק רוגן. התכוונתי לשאול אותו על זה אבל שכחתי, ותיארתי לעצמי שזה לא הרגע המתאים לכך.
קול רחש מכני גרם לי להסתובב. אישה יפהפייה בגיל העמידה נכנסה למטבח בכיסא גלגלים חשמלי. היה לה שיער כהה שהשיבה זרקה בו, עיניים כהות עמוקות ועור ברונזה.
אה.
רוגן ניגש אליה, התכופף ונישק אותה על הלחי. "היי, אימא."
היא חייכה אליו. הם היו דומים כל כך.
"יש חזה בקר מעושן במקרר," היא אמרה.
"ראיתי."
ארוֹסה פנתה אליי. "שלום, יקירה."
"היי." נזכרתי לקום מהכיסא והתקדמתי כמה צעדים, אבל אז עצרתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
"היא לחוצה, כי את מפחידה," אמר לה רוגן.
בוגד. אני לא אשכח את זה.
חמותי לעתיד הטתה את ראשה לאחור וצחקה.
ישבנו תחת גג המרפסת בקומה השנייה. רוגן נכנס פנימה להכין לאימא שלו תה. הגשם הגיע סוף־סוף והאוויר היה קר וצח.
"הוא לא סיפר לך על הכיסא, נכון?" שאלה ארוֹסה.
"לא."
היא חייכה. "טיפשון. זה קרה כשהוא היה בן שלוש. ניסו להתנקש באבא שלו. הוא היה אמור להיות לבדו בבית מלון בניו יורק, אבל אני נסעתי איתו. היתה לי תחושה לא טובה לגבי הנסיעה. שנינו שרדנו, וזה מה שחשוב."
היא נפצעה כשניסתה להגן על בעלה. "אני כל כך מצטערת."
"אני רגילה לזה. והקסם שלי מקל עליי מאוד. קר לך?"
"אני בסדר."
"נראה לי שקר לך. הנה."
תיבת העץ הגדולה שלצד ספת הגן נפתחה ושמיכה יצאה מתוכה וריחפה אליי. בדומה לקונור, גם ארוֹסה היתה טלקינטית עליונה.
"תודה רבה." התכסיתי בשמיכה.
"רוב הגברים במצבו של ויל היו מתגרשים ממני. קונור הוא הבן היחיד שלנו. זה היה סיכון, להסתמך רק על יורש אחד שימשיך את השושלת. אבל ויל אהב אותי מאוד, והנה אנחנו כאן."
"רוגן אמר שהתחתנתם בשידוך." כנראה לא הייתי צריכה לומר את זה.
העיניים של ארוֹסה נצצו. "זה מה שהוא אמר, הא? קונור כועס מאוד על אבא שלי. כן, ככה זה התחיל. המשפחה שלי היא לא בית. השושלת שלנו מפיקה בדרך כלל קוסמים ממוצעים עד רמים, אבל סבא שלי היה עליון. המשפחה תמיד קיוותה שייוולד לנו עוד עליון, וכשהמבחנים קבעו שאני עליונה קרובי המשפחה שלי ערכו מסיבה ענקית. הם הזמינו מאות אנשים. לאבא שלי, סבא של רוגן, היו תקוות גדולות עבורי. התכנון היה שאישאר במשפחה; בן הזוג שלי יצטרף אלינו ויישא את שם המשפחה שלי; הציפייה היתה שנוליד כמה שיותר ילדים, בתקווה שנספק למשפחה עוד עליונים."
הגיוני. בדקתי לפני כן את משפחת רמירס. כדי להיקרא בית, משפחה צריכה להציג שני עליונים חיים בשלושה דורות. סבא של ארוֹסה מת לפני שהיא נולדה, אבל לידת בן או בת עליונים היתה מאפשרת למשפחת רמירס להגיש בקשה להפוך לבית.
ארוֹסה הידקה את הרדיד שלה סביב כתפיה. "כל התוכניות האלה... ואז הופיע לו ויל רוגן. הפרופיל הגנטי שלי התאים לדרישות שלו והוא הגיע לספרד לפגוש אותי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו. בדיוק סידרתי את הספרייה וכמה ספרים ריחפו לי מעל הראש, והוא עבר שם ונעצר בפתח. פשוט עמדנו והסתכלנו אחד על השני. בחיים לא ראיתי מישהו כמוהו."
היא חייכה כשנזכרה. גם לי היה רגע כזה. בפעם הראשונה שראיתי את קונור הוא הלך לכיווני בפארק, ואני פשוט ישבתי שם והסתכלתי עליו וקיוויתי שיום אחד אמצא מישהו כמוהו.
"אז מה קרה?" שאלתי.
"אבא שלי סירב לו. מעטים האנשים שסירבו לוויל רוגן. הוא היה עליון דור שלישי. עוצמת הקסם שלו היתה בשמיים. היו לו חוזים צבאיים, חוזים אזרחיים, חוזים בחו"ל, וחצי עולם היה חייב לו טובה. מבחינות מסוימות קונור דומה מאוד לאבא שלו."
מניסיוני, קונור מתנהל כאילו למילה "לא" אין משמעות, אלא אם כן הוא אומר אותה בעצמו.
"ויל דאג להיתקל בי כשהגעתי לעיירה. דיברנו קצת. ואז נפגשנו שוב. ושוב. היה כל כך קל לדבר איתו. היינו שונים, אבל השיחה קלחה. אז הוא שוב בא לדבר עם אבא שלי, ואבא, שבשלב הזה הבין שעלבון לבית רוגן לא ייגמר טוב, אמר לוויל שהוא יצטרך לפצות את המשפחה על אובדן עליונה. הוא נקב בסכום שערורייתי. ויל כתב לו צ'ק על המקום. זה כמעט רושש אותו." העיניים של ארוֹסה הצטמצמו וראיתי בהן ניצוץ עז ומפחיד של עוצמה. בהלה הבזיקה בי.
"אבא שלי זימן אותי אל חדר העבודה שלו ואמר לי שוויל קנה אותי ושאני חייבת ללכת איתו. ואת יודעת מה ויל שלי אמר לו?"
"לא."
"הוא אמר, 'אתה לא שואל אותה אם היא רוצה לבוא איתי? זה תלוי בה.' ואבא אמר לו שאני אעשה מה שטוב למשפחה. הוא לא הבין. הוא מעולם לא הבין."
הייתי במאה אחוז בצד של רוגן. סבא שלו לא מצא חן בעיניי. "התחרטת על זה אי־פעם?"
"מעולם לא. ויל היה כל עולמי. הגענו הביתה. המשפחה שלו לא שמחה במיוחד שהוא מסר כמעט שלושה רבעים מהנכסים שלו. אבא שלו קרא לי פעם 'הרכש מלואיזיאנה'. אבל זה היה חסר חשיבות. עבדנו יחד לבנות מחדש את ההון הזה. היינו צוות נהדר. הוא אהב אותי, נבדה. זכיתי לחוות אהבה שרק מעטים זוכים לה. אני מתגעגעת אליו כל יום. לפעמים אני מתעוררת ומושיטה יד בציפייה שהוא יהיה שם לידי. אבל הוא אף פעם לא שם. אני עדיין מדברת איתו. הוא קבור בגנים, ליד ההורים שלו."
זאת יכולה להיות אני. אם אתחתן עם רוגן, בעוד כמה שנים גם אני עשויה לשבת במקום שלה ולהתאבל על בעלי. עליונים נמצאים בסכנה תמידית. אולי הייתי צריכה לשקול מחדש את צעדיי, אבל רציתי את רוגן יותר מדי. שבוע או חמישים שנה, אני אשמח על כל פרק זמן שנוכל להיות יחד.
"את אוהבת את קונור?" שאלה ארוֹסה.
"כן." זאת בכלל לא היתה שאלה.
"ומה לגבי ילדים? אני מניחה שאתם לא מתאימים גנטית. זה מפריע לך?"
"אני רוצה ללדת לו ילדים. אני אוהַב אותם, ולא חשוב אם יהיה להם קסם או לא."
העיניים של ארוֹסה הצטמצמו שוב. "קונור, את והילדים שלכם תימצאו בסכנה לעיתים קרובות יותר מרוב האנשים. אתם עליונים. אנחנו חיים על פי מערכת כללים שונה והבן שלי רכש לו אויבים רבי־עוצמה. יש נשים שהיו בוחרות בחיים קלים יותר."
הרמיזה לא מצאה חן בעיניי. זקפתי ראש. "אני אולי לא טלקינטית, אבל אני מבטיחה לך שכל מי שינסה לפגוע בקונור או בילדים שלנו יצטרך לעבור אותי, ומהר מאוד הוא ישנה את דעתו. אם תישאר לו דעה עד שאני אגמור איתו."
היא בחנה את פניי. "מה יקרה אם אני אחליט שהנישואים האלה לא מוצאים חן בעיניי?"
הלב שלי עשה סלטה בחזה. חששתי משאלה כזאת. "אז אני מצטערת מאוד. אני מכבדת אותך ואתאמץ להיות הכלה הכי טובה שאוכל. אבל אני אוהבת אותו, ואני אתחתן איתו."
זה הרגע שבו בחר קונור לחזור למרפסת עם מגש ועליו שלושה ספלי תה מעלי אדים. "גמרת לְענות את נבדה?"
"היא מוצאת חן בעיניי," אמרה ארוֹסה.
מה?
"איך בשם שמיים הצלחת להשיג אותה?"
"הוא חטף אותי וכבל אותי לרצפה במרתף שלו."
"מה?!"
"זו היתה אי־הבנה," אמר רוגן והעיף בי מבט. כן, הנקמה כואבת. תתמודד.
"אני אצטרך לשמוע את כל הסיפור," אמרה ארוֹסה.
"זה אומר שתגיעי לחתונה?" הוא שאל.
"איזו מין שאלה זאת?"
וכך בעלי לעתיד פשוט הסיט את מחשבותיה של אימא שלו ממסלולן ושלח אותן לכיוון אחר. לא רע.
ארוֹסה הרחיפה את הכוס שלה אליה ושתתה. "כבר קבעתם תאריך?"
"בעוד שבועיים," אמר קונור.
"לא בא בחשבון. אני צריכה שבועיים רק כדי להודיע לכל המשפחה."
משפחה? איזו משפחה? העפתי מבט בקונור. "חשבתי שאין לך משפחה."
"הו, בהחלט יש לו. יש לו סבא, ארבעה דודים, שתי דודות, ארבעה־עשר בני דודים, כמה מהם כבר עם ילדים משלהם, וזה לא כולל את המשפחה המורחבת. רובם מהצד שלי וגרים בספרד. הוא פשוט לא ממש מחבב חלק מהם."
הסתובבתי אל קונור.
"כמה מהם אוכלי נבלות," הוא אמר ושתה מהתה שלו. "אני רוצה חתונה צנועה, אימא."
"קונור אַנְדֶר רוגן."
אוי, לא. שם אמצעי. זה אף פעם לא סימן טוב.
"תכננתי להזמין את דוד איניגו," הוא אמר. "ואת דוד מאטין. אולי נזמין רק את מי שאני מחבב? אם אנחנו מזמינים את כולם, אולי אנחנו צריכים להזמין גם את קלי."
אווו, מכה מתחת לחגורה. קלי וולר היתה בת דודה של קונור, והיא והבן שלה היו קרובי הדם היחידים ששרדו מהצד של אבא שלו במשפחה. היא נולדה במשפחה של בעלי קסם, אבל היה לה כישרון קסם מועט, ואילו היכולות של קונור היו בשמיים. היא התחתנה למען האהבה ולא הגנטיקה, וההורים שלה נישלו אותה. מנקודת מבטה היא איבדה הכול. לה ולבעלה היו חיים לא קלים, והיא ציפתה מקונור, בן דודה הקטן, שיתקן את העוול ברגע שיתבגר. במקום זה קונור התגייס לצבא ויצא לנהל מלחמה משלו. היא הרגישה נבגדת פעמיים.
עד שהוא חזר וניסה ליצור איתה קשר, הקנאה והטינה שלה כבר היו רעילוֹת. מרוב שנאה לו ולמשפחה היא ניסתה להרוג את קונור כמה וכמה פעמים. לשם כך היא מסרה את בנה היחיד, גווין, לידי עליון פסיכופת, שהשתמש בו כדי לרצוח שוטר שלא היה בתפקיד. עכשיו גווין יושב בכלא, ורק בזכות הקשרים של קונור ועבודת חקירה מאומצת מצידי הוא לא נורה במקום כשנתפס.
סביר להניח שנזמין את גווין ואת אבא שלו. הייתי משוכנעת למדי ששם המשפחה רוגן יאפשר לארגן לגווין חופשה מהכלא ליום אחד. קלי נמלטה גם מהחוק וגם מאסיפת הבתים. היה ברור לי שאם איתקל בה אכניס לה כדור בראש בלי להסס. אני לא אנסה ללכוד אותה או לדבר איתה. פשוט אירה בה עד שייגמרו לי הכדורים.
ארוֹסה הסתכלה על רוגן. "אלה נישואי תרגול מבחינתך? אתה מתכנן להתגרש מנבדה ולעשות את זה שוב?"
על הפנים של רוגן עלתה הבעת הריכוז העז שאפיינה אותו בדרך כלל כשציפה שמישהו יירה עלינו. "לא."
קסם התפרץ מהחמות שלי ואני כמעט נפלתי מהכיסא.
"אתה הבן היחיד שלי," הכריזה ארוֹסה.
האם האוהבת נעלמה. ההבעה שלה התקשחה, עיניה הצטמצמו ונימת הציווי בקולה עוררה בי דחף לעבור לדום ולציית. היא היתה עומדת יפה בתחרות עם סבתא ויקטוריה.
"אם הגורל יאיר לנו פנים, זאת תהיה החתונה היחידה שלך. האירוע יהיה רשמי. הכלה תלבש שמלה עוצרת נשימה, אתה תלבש טוקסידו, ואני אצפה בכם מחליפים נדרים ומתנשקים מול כל המשפחה והחברים שלנו, והפנים שלי יקרנו מגאווה. אתה לא תגזול ממני את האושר הזה. אחר כך אני אדבר על זה עם אבא שלך ואספר לו כמה יפה זה היה. ברור?"
אימת מקסיקו והעליון המפחיד ביותר ביוסטון הניע את הלסת הגברית שלו ואמר את הדבר היחיד שהיה יכול לומר: "כן, אימא."
"נהדר. החתונה תיערך בעוד שלושה חודשים. ככה יהיה לכולם מספיק זמן להתארגן." ארוֹסה פנתה בחזרה אליי וחייכה, כולה חמימות ומאור פנים. "אני ממש מתרגשת! יקירה, השמלה, השיער, הפרחים. צפויות לך כל כך הרבה החלטות נפלאות."
