“״שלוש שנים ללא שם״-יוליה שקודובה
הוצאת ידיעות אחרונות
יד ושם
230 דף כולל סיכומים
לקח לי כמה ימים לקרוא את הספר. הוא קשה מאד ומזכיר לגמרי את ״999 נשים צעירות״ שהיה גם קשה, אך זה אותן נשים מהטרנספורט הזה. לכן הספרים מאד דומים.
המבוא נכתב ע״י חנה יבלונקה שנותנת את כל פירוט ההיסטוריה עד להיותן אסירות.
משם, יוליה מספרת.
הספר נכתב מנקודת מבט של אחת מהטרנספורט הראשון מסלובקיה 27.3.1942.
הזיכרון נכתב אחרי השחרור, לא כמו שאר הספרים שנכתבו כמה שנים לאחר השחרור כשהתאוששו לאחר השחרור.
זה נכתב ״חם וטרי ישר מהתנור״. וללא פרספקטיבה מתווכת אנו מקבלים את הסיפור האמיתי כמו שהוא מעייני הקורבן.
הספר הראשון שקראתי ״999 נשים צעירות״-הת׳ר דיון מאקא, היה על הרבה נשים. זה ספר על דמות אחת מיני רבות.
סלובקיה נכבשה ע״י הנאצים וסופחה לצ׳כיה ונקראה צ׳כוסלובקיה.
הוקמו מגננונים של האס אס והגסטאפו ככוח מנחה של השלטון הצ׳כי שלא היה נתון לשלטון נאצי ישיר, אך עשה בדיוק מה שהנאצים ביקשו. הוקמו שני מוסדות לטיפול בבעיה- היהודים במדינה ומשם החוקים ליהודים נהיו גרועים יותר ויותר.
בשנת 1941 הוקם מחלקה 14 במשרד הפנים שדאגה למשלוח יהודים מחוץ לסלובקיה בתואנות שווא (הסלובקים עצמם לא ידעו לאן הם באמת שולחים את היהודים, כי הנאצים הבטיחו שזה לשם עבודה וישוב מחדש רק ליהודים). כמו 7000 נערות (ו-1000 גברים צעירים) שנשלחו ״לעבודה״ טובה שיקל עליהם.
במרס 1942 נשלחו 999 בנות לאושוויץ. ביניהן היתה יוליה שקודובה מבית פולדין
״הקבלה״ לאושוויץ ישר קיבל את פני הבנות הדתיות, המשכילות והפשוטות בהשפלה בלתי ניתנת להבנה. הבנות שהגיעו מבתים אוהבים ובחיי נוחות, שחלמו על עבודה טובה ועזרה למשפחה שנשארה מאחור. ״בחו״ל״, נקלטו במחנה אושוויץ ששם הפשיטו אותן, הן הלכו בין הקצינים, החיילים והרופא עירומות, גילחו את ראשן, גילחו את כל השיער מגופן בברוטאליות, הלבישו אותן בבגדים גבריים מלוכלכים עם כתמי דם ומלאי פרעושים של אסירים שמתו מהצבא האדום, סנדלי עץ גם לחורף הקשה והרגו כל סממן להיותן בנות אנוש.
הבנות חולקו לקבוצות עבודה והן חשבו שיעבדו בעבודה מהנה, אך העבידו אותן מצאת החמה עד צאת הנשמה ורבות מתו במהלך העבודות ואין רישום מדוייק, מאחר שבאושוויץ היו גם גברים וזה נכלל ברישום המתים. (הרישום החל רק מאוגוסט 42).
אוכלוסיית הנשים באושוויץ היתה מעל ומעבר לקיבולת, כבר דרכו על בנות מרוב שהיה צפוףוהטיפוס התפשט בקצב מחריד.
בשנת 42 נפתח מחנה ההשמדה בירקנאו שנקרא אושוויץ 2, לשם חלק מהבנות הופנו, ומי שלא יכלה ללכת את המרחק, נשלחה לתאי הגאזים. מותן לא תועד.
האפשרות היחידה להתאבד, זה לרוץ לגדרות החשמליים ושם היו הרבה דמויות, שפעם הם נקראו-אנשים.
הסלקציות החלו באוגוסט 42 כשהן עירומות, על מנת שיוכלו להסתכל על גופן מבלי יכולת להסתיר פצעים. את אלו, שלחו לתאי הגאזים.
״עבודה סבירה״-לייכנקומנדו, היו עבודות עדיפות, כולל פינוי גופות. הן לא היו בסלקציות, קיבלו יותר מנות לחם ויכולת השרדות גדולה יותר, פטרו אותן מעמידה במסדרים בוקר וערב, ואפילו קיבלו מרק סרפדים שהכיל הרבה ויטמינים. אך ״מבחני הקבלה״ דרשו מאמץ פיזי הזוי ואלו שהצליחו הצטרפו ללייכנקומנדו והן קיבלו יותר אוכל. עבודה כפקידה, צוות כביסה, צוות חווה שהיה להן במרתף מבנה קטן מחומם למגורים ואפילו שמיכה.
3 שנים של השפלות, רעב קיצוני, קור מקפיא, חוסר סניטריה וללא עתיד הנראה לעין. למעשה, הן מחכות למוות, כי בכל יום כמה נלקחות.
איך הן שרדו????? איך נשארו שפויות???
זה כמו לזרוק נערה שחיה חיים טובים לאמצע הים כשבמים שורצת להקת כרישים רעבה….ולנסות לשרוד.
״אנחנו חיות כאן מתחת לגרדום כשהחבל כרוך על צווארינו״.
יוליה כותבת זכרונות בצורה אדישה על כל מה שקרה. כאילו מסתכלת מלמעלה על מהשהיה. היא עדות חיה למה שהתרחש בפנים, מהמשרדים עצמם. פרטים על המחנות, על העבודות, על הרישום במשרדים, על רישום המתים, את העובדות ״היבשות״, את שמות המפקדים הבכירים ומעשי הרוע שלהם כמו בוגר הידוע לשמצה שהלך עם נעליים שיש בהם דורבנים, פלורשיץ המאד (!!!!) מנומס שרוצח מדי יום 20 אנשים בירי, לכמן שאוהב ללבוש מדי פעם את המדים של האסירים וחי ביניהם, הם בתמימות מספרים לו על הפוליטיקה ואח״כ הולכים כבולים, מופתעים ומעונים בשוט ע״י אותו אחד שחשבו שהוא לצידם. על לנשום יום יום את העשן של הקרמטוריום הצמוד.
וגם את החוסר אנושיות כלפיהם, את ״הטעות״ שחייל נאצי בן 18 ירה בטעות ביהודיה בת 17 שהלכה מאחורי גבו בשביל לשים לבנים בעבודה סזיפית.
לעיתים תכופות נעצרה מכונית שחורה וממנה יוצאת אחות אס אס בשם מרגרטה שעבורן היא מלאך המוות. היא מוציאה 20-30 נשים שחולות קשה שמבינות שהבריאות תשוב אליהן. אל אף אחת מהבנות לא חזרה.
עכשיו כשאושוויץ מאכלסת רק גברים. הן עוברות לבירקנאו כשחושבות שאוושויץ היה רע. הן מגיעות לגיהנום עלי אדמות. שם בין גדרות המחנה מבצעים הנאצים פשעים שהאנושות לא ידעה. השירותים במרחק חצי שעה הליכה ולכל אלו החולות והמשלשלות בגלל הרעב הקשה, זה בלתי אפשרי וגופן מרוח בצואה וגם אח״כ נענשות קשה ע״י סדיסטיות גרמניות שנהנות לראות סבל אנושי.
יוליה נכנסת לצוות משרד ושם, בגלל שהמפקדים חוששים לעצמם ולפרעושים, הן עוברות לגור במרתף ליד מקלחות. המרחק מבירקנאו רק 3 ק״מ, אבל מחשבותיהן על הנשארות שם בלב הגיהנום.
מתברר שהמוות שם לא מספיק מהיר ומחלת הטיפוס הפילה נשים רבות, אבל לא לדעתם של האס אס, ולכן הם שולחים לבלוק 25 (בלוק המוות לפני המשרפות) גם נשים חזקות ושם הן עירומות לחלוטין, מורעבות ואז נשלחות למשריפה. היו אמא ובת שאחת מהן נשלחת למשריפה, השניה ניסתה להיות עם השניה ולא איפשרו לה וגם לא יכולה להתאבד.
ב-5.12.42 הובילו לתאי הגזים כעשרת אלפים של נשים בריאות. היה ״צריך״ את השטח עבור טרנספורטרים חדשים.
ואפילו לא מלאו שנה לטרנספורט הראשון.
הן מתחילות לעבוד במחלקה הפוליטית. ששם כותבים את כל מי שנכנס, נולד ומת וגם סוגהמוות. נער בן 18 יכתב כמת מזקנה ותשוש ואת זה מעבירים לסניפי האס אס הראשיים. את מתחילה להבין שאת כותבת על שכנותייך לחדר שהן לא מתו בשיבה טובה. הכל שקר שהנאצים רוצים שיראו בעולם, שהם לא יכלו לעשות דבר.
בכל משרד יש שמות אנשים שמתו בגאז, יש כאלו שנורו ויש כאלו שנשלחו למשרפה או כאלו שנורו ללא סיבה (ירו בה סתם). הכל רשום. יוליה מתעסקת עם רישומי הנולדים באושוויץ ומותם הקצר מאד. וכך יוליה הולכת לישון עם מטען חורג שכל המתים שמגיעים איתה לישון.
יש לה גם מפקדים למשרדים, שני חסרי ביטחון שמוציאים את הכל על הבנות. אדון ליאו וקריסטן שהוא סאדיסט לשעות ״הפנאי״ הרבות שיש לו.
למעשה, כל מה שהתרחש בבירקנאו, העובדות במחלקה הפוליטית, אלו ששרדו, יכלו להיות עדות של זהב נגד הנאצים.
הם מיספרו את המתים בספרות רומיות ועוד מספר סודי שרק מנהל בכיר ושתי פקידות ידעו על הרישום. אחת מהן זו יוליה.
וכל זה שבעולם יראו שמספרי המתים לא גדול, הנאצים הרי בסדר גמור.
יוליה מכירה בחורות מעמים שונים, מלמדת צרפתית כמה בחורות והן מרגישות כאילו העולם מסביבן נעלם.
וכל זאת צמוד לארובת הקרמטוריום שעובדת שעות רבות.
הן רואות יום אחד משאית עמוסה ילדים קטנים מקסימים בני 2-10, עם מבט מבוהל שאינם יודעים לאן הם נוסעים, לבד, בלי הוריהם, כי קבוצת מטורפים החליטה עבורם לסיים את חייהם בטרם עת ועם ההבנה הזו, הן מבינות שכל המריבות והקנאה בין עובדות המשרד, זהאינו משתווה ל-60 ילדים קורבנות של מטורפים.
מחנה המשפחות קם ומפתיע מאד (עליו ניתן לקרוא בספר ״הספרנית מאושוויץ״-אנטוניו איטרובה) והן חושדים שזו תחבולה להשאיר משפחות עם ילדים. עד הסוף המר של כולם אחרי 6 חודשים. הם מילאו את תפקידם להראות לצלב האדום שהיהודים גרים בישובים חדשים ומאושרים.
השבועות עוברים והחלו לעבור אותם מטוסי אויב (לא גרמנים), הרבה מאנשי האס אס נשלחים לחזית ואחרים מחליפים אותם, השמחה מתחילה להתגבר, אך הם עדיין עם החבל כרוך בצווארם. תאי הגאזים, הקרמטוריום עובדים הרבה יותר מהר ומשלוחים מגיעים מהר יותר. כמה שיותר למחוק יהודים. הבלוקים של אנשי האס אס מופגזים. ההבנה שמגיעים להציל אותם נצמדת לליבם והחלו להמרד במחנה נגד הנאצים. נכון, אין לעשר ידיים וחוש לחימה נקמני נגד הנאצים והנשק, אך זה גורם לנאצים לפחד. העונשים בהתאם.
בנובמבר 1944 מופסקת פעילות תאי הגאזים והמשריפות לאחר שרצחו מעל 4 מיליון בני אדם והורסים קרמטוריום נוסף מתוך כוונה לטשטש את המעשים הנוראים שביצעו.
כולם נקראים ללכת ל״צעדת המוות״ הידועה. יוליה מספרת על תחושותיה וזה נשמע כמו חלום בלהות הזוי שלא באמת מתרחש כולל ירי בכל מי שנעצרת. הגופות מתרבות.
ברלין הופגזה ועדיין הנאצים לא וויתרו על האסירות. יוליה חלתה קשה והיתה בחוסר הכרה נפשי על מה שסבב אותה. לבסוף הם שוחררו כשהצבא האדום כבש.
לאחר שספרה הודפס, הזכרונות הכריעו אותה והיא התאבדה.
ספר קשה, וכן, בהחלט מומלץ רק בעל מנת לזכור ולא לשכוח!!!”
