פרק 1
אלי
עברתי דרך השער ועיקמתי פרצוף כשראיתי את מר סניד מחכה לי.
איחרתי, והייתי בטוחה במאה אחוז שהוא ישים לב. ולא רק שאיחרתי, אלא שלא הגעתי אליו כבר שבוע וחצי. לדברי אימא שלי, הוא לא היה ממש מרוצה מזה, ולי לא היו מספיק כוחות כדי שיהיה אכפת לי.
"יפה מצידך שהגעת." מר סניד שילב ידיים במקום שבו הוא עמד, שעון על המרפסת. נראה שקרסון עבד כאן די הרבה בזמן שנעדרתי.
משכתי בכתפיי, הסתכלתי סביב ותחבתי את שערי מאחורי האוזן. "לא הרגשתי טוב כל כך."
"הידיד שלך אמר שזה באשמתו." הוא הנהן והחווה בראשו מעבר לכתפו. ידעתי שהוא מתכוון לקרסון. הוא היה כאן, והוא בהחלט היה האדם האחרון שרציתי לראות. "הוא עבד כפליים כדי לפצות על זה שאת לא כאן."
"ממש גיבור," עניתי בסרקסטיות, ומר סניד נראה המום.
"רבתם?" הוא הטה את ראשו הצידה.
"לא." הסתכלתי סביב על החצר כדי למצוא משהו לעשות, משהו שירחיק אותי מקרסון ככל האפשר. "אנחנו בדיוק כמו שהיינו תמיד."
זה לא היה שקר מוחלט. כל מה שחשבתי שנבנה ביני ובין קרסון לא היה אלא שקר.
ההגדרה של היחסים בינינו היא בדיוק מה שהוא גרם לנו להיות.
אויבים.
היינו אויבים הרבה זמן, אבל תמיד קיוויתי... תמיד ייחלתי לכך שהמצב היה שונה.
כל התמימות הזו נעלמה עכשיו.
ידעתי שלעולם לא יהיה בינינו שום דבר יותר ממה שכבר היה, ולא הייתי אמורה לכעוס בגלל זה.
אבל כן כעסתי.
כעסתי מאוד והייתי פגועה ומעבר לכך, לא יכולתי לסבול את העובדה שאפשרתי לו לעורר בי את התחושות האלה. קרסון הצליח לפגוע בי רק מפני שהיה אכפת לי ממנו בזמן שלא הייתי אמורה להרגיש כלפיו דבר. הייתי טיפשה מספיק כדי לחשוב שאני אוהבת אותו.
עכשיו, זה לא נראה יותר מאשר בדיחה.
"אוקיי." מר סניד קם והמפתחות שלו רשרשו בכף ידו. "אם ככה, אשאיר אתכם כאן. קרסון עובד עכשיו על שפשוף הצבע המתקלף בחדר האוכל. הוא יראה לך מה הוא הספיק."
נהדר.
הנהנתי ועליתי במדרגות הישנות שמובילות לתוך הבית. אני יכולה לעשות את זה. אמרתי את זה לעצמי שוב ושוב. אני חזקה מספיק כדי להתמודד איתו. אני מסוגלת להעמיד פנים כאילו אני בכלל לא מושפעת ממנו, ויותר מכך.
גם אם בקושי יצאתי מהמיטה בשבוע שעבר.
שמעתי אותו עובד ברגע שבו נכנסתי דרך הדלת. עצמתי עיניים ונשמתי עמוק כשסגרתי מאחוריי את הדלת. ג'וזי ופרנקי הציעו להחליף אותי בעבודות השירות שהייתי אמורה לרַצות עם קרסון עד סוף התקופה, אבל זה לא עובד ככה.
לא רק שמר סניד לא ירשה את זה, אין מצב שאתן להן לעשות את כל העבודה הזו בגלל משהו שאני עשיתי.
כי בסופו של יום, אני זו שהסכימה להתגנב לתוך השטח הזה עם קרסון, ואני זו שאפשרה לו לגעת בי באופן כל כך בלתי הולם בתוך הבית הזה. אני זו שנתתי בו אמון, אף על פי שהוא הוכיח לי שוב ושוב שהוא לא ראוי לאמון הזה.
כשנכנסתי, הוא כרע ברך והעביר מרית על פני הקיר. גופו נטף זיעה, והוא היה לבוש בזוג ג'ינס ישנים בלבד ונעל נעלי טניס. החולצה שלו הייתה מושלכת על הרצפה המלוכלכת ליד בקבוק המים שלו, וייחלתי לכך שהוא ילבש אותה בחזרה.
אידיוט או לא, הוא עדיין אחד הבחורים הכי חתיכים שראיתי בחיי.
"מאיפה אני אמורה להתחיל?"
הוא מייד הפנה אליי את מבטו. הקול שלי הבהיל אותו, ומצאתי את עצמי מחייכת כשהוא כמעט נחת על ישבנו.
"אלי," הוא אמר את שמי כאילו יש לו משמעות כלשהי בעיניו, כאילו לי יש משמעות כלשהי בעיניו, אבל ידעתי שזה רק עוד אחד מהמשחקים שלו. קרסון הוא רב־אומן בלשחק עם המוח שלי, וזה מה שהוא עשה בכל פעם שהוא התקשר אליי, שלח לי הודעת סמס או הופיע בבית שלי מהרגע שעזבתי את המחנה.
אבל אני כבר לא נותנת אמון בשום דבר שקשור אליו, במה שהוא אומר או עושה.
"נראה שכבר סיימת עם הסלון." הסתכלתי מעבר לכתפי כדי להימנע מלהסתכל עליו ועל עיניו העצובות. "אני יכולה להתחיל במסדרון."
הוא צעד לעברי והושיט יד, וכנראה חשב על כך שוב ושמט אותה לצד גופו. "אנחנו יכולים לדבר?"
"על מה?" נשמעתי אדישה כל כך, וידעתי שגם הוא שומע את זה.
"על המצב בינינו."
צחקתי ותחבתי את כפות ידיי בכיסים האחוריים שלי. "אין בינינו שום דבר, קרסון. יש לך מרית נוספת או שאני צריכה להביא עוד אחת ממר סניד?"
הלסת שלו התהדקה כשהוא הסתכל עליי, וידעתי שהוא רוצה לריב. וזה לא ריב שהוא ינצח בו.
"יש לי עוד אחת."
הוא התכופף כדי להביא את הכלי והושיט לי אותו. הושטתי את ידי כדי לקחת את המרית מידו כשאני מקפידה לא לגעת בו, אבל הוא סירב לתת לי אותה.
"עזוב את זה, קרסון," נהמתי לעברו.
"אני לא רוצה." ידעתי שהוא לא מדבר על הכלי, אבל לא היה אכפת לי מה הוא רוצה. פעם היה אכפת לי. היה אכפת לי יותר מכל דבר אחר. עכשיו כבר לא.
"זה לא משנה מה אתה רוצה." משכתי בכתפיי וחטפתי מידו את הכלי. "אלא אם כן מדובר כאן במשהו שהוא מעבר לשנינו?" הסתכלתי סביבי על החדר בדרמטיות. "אם אתה צריך שאעשה משהו כדי שתנצח בהתערבות, תגיד לי בבקשה כדי שלא נצטרך להמשיך ולגרור את זה."
"את יודעת שזה לא קשור להתערבות הדבילית."
"אני לא יודעת כלום." הרגשתי את קצב פעימות ליבי מתגבר וכך גם הכעס שלי כלפי קרסון. "ואני לא מאמינה לאף מילה שיוצאת מהפה שלך. שאתקשר לאיליי?"
"אל תעשי את זה." הוא הניד בראשו, מאחורי עיניו הסתתר זעם עז כל כך. לא הייתה לו שום זכות לכעוס. לא הייתה לו שום זכות להרגיש משהו.
"מה לא לעשות?" צחקתי והתרחקתי ממנו. "אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, קרסון. זה לא תלוי בך."
"לא איתו."
הסתובבתי לאחור וראיתי שהוא בא בעקבותיי. נופפתי במרית שהייתה בידי לעברו. "אתה לא מחליט כלום בכל הקשור למה שקורה ביני ובינו. אילו הייתי רוצה, הייתי הולכת אליו עכשיו ומזדיינת איתו."
"אני אהרוג אותו."
"למה?" ניסיתי להבין מה בדיוק עובר לו בראש. "מפני שהוא פעל בדיוק כמוך? לקחת את הבתולים שלי. ניצחת בהתערבות. מה עוד אתה יכול לרצות?"
"אני יודע שפישלתי," הוא העביר את ידו על שערו הלח מזיעה, "אבל אני לא הוא. עשיתי מה שעשיתי כדי להרחיק אותו ממך. ניסיתי לספר לך מה הם תכננו, אבל לא היית מוכנה להקשיב. ידעתי שהדרך היחידה להרחיק אותך ממנו תהיה לשכנע אותך לבלות איתי. לא חשבתי–"
"לא חשבת." אחזתי בכלי חזק כל כך, עד שמפרקי אצבעותיי הלבינו. לא הייתי מוכנה להתמודד איתו. לא הייתי מוכנה לנהל את השיחה הזו על מה שחשבתי שהיה בינינו ועל מה שבסופו של דבר קרה בינינו. "אתה לא גיבור, קרסון. פגעת בי מפני שרציתי אותך. פגעת בי מפני שיש לך איזושהי טינה דפוקה נגדי, בגלל ההורים שלך."
"אל תיכנסי לזה, אלי."
"אני יכולה להיכנס לאן שאני רוצה," הרמתי את קולי, אבל ניסיתי להזכיר לעצמי להירגע. לא מגיע לו לראות עד כמה נפגעתי ממנו. הוא, איליי וכל האחרים במחנה כבר זכו לראות עד כמה נפגעתי כשגיליתי את האמת. "במשך כל כך הרבה זמן הלכתי על ביצים כשחשבתי לשוחח איתך על העבר שלנו, עד שממש נמאס לי מזה. לא אני זו שבגדה באימא שלך, ולא אני זו שניסתה להתאבד, קרסון."
הוא התכווץ, וידעתי שהייתי צריכה לעצור, אבל זו שיחה שהיינו צריכים לנהל מזמן.
"הייתי חברה שלך והרחקת אותי כי היית צריך להאשים מישהו בכך שנפגעת. קיבלתי את זה בעבר, אבל עכשיו אני לא מוכנה לקבל את זה יותר." זקפתי את כתפיי. "לעזאזל איתך, קרסון, הגיע הזמן להתבגר."
כשהוא לא ענה, הפניתי אליו שוב את גבי והמשכתי ללכת לאורך המסדרון.
השהות איתו בבית הזה היא בהחלט המקום האחרון שרציתי להיות בו, אבל עצרתי במקום לשמע המילים הבאות שלו.
"אם הוא ייגע בך, אני אהרוג אותו."
"מה?" הסתכלתי מעבר לכתפי וראיתי אותו נועץ בי מבט, כאילו הוא באמת התכוון למה שהוא אמר.
"אלי, אם הוא יניח עלייך אצבע, אני אהרוג אותו."
ואז הוא חזר למקום שממנו הוא בא, ואני התמקדתי בעבודה שלי.
