פתח דבר I


ניית'ן ישב עם סבו, רורי מאלון, על המרפסת הקדמית הרעועה של הבקתה שבה התגורר. ניית'ן היה רק בן עשר, אבל הוא ידע בדיוק למה סבא לא גר איתו ועם הוריו. זה היה מפני שגרנט, אביו של ניית'ן, התבייש בו.
"הוא יותר מדי אירי," נהג גרנט לזעום במשך שעות אחרי שביקר אצל אביו, "הוא מדבר במבטא האירי הכבד הזה כאילו זה מקור לגאווה."
ואוי ואבוי אם הוא היה שומע שמץ מהמבטא הזה נפלט לניית'ן מהפה, אף שניית'ן דאג להתאמן עליו בכל הזדמנות, כשהיה מחוץ לטווח השמיעה של אביו.
אביו של ניית'ן לא אהב להיות אירי. הוא העדיף שאנשים לא ידעו שהוא אירי. ניית'ן חשד לפעמים שאם אביו יכול היה לשלוח את סבא לאיזשהו מקום רחוק, היה עושה זאת.
אלא שגרנט מאלון לא יכול היה להכריח את אביו לעשות דבר. הזקן היה חכם כמו ההרים והמצוקים סביבם, ועיקש לא פחות מהם.
"ניית'ן, ילד יקר שלי, תראה את השקיעה." רורי הצביע על הצבעים המרהיבים שעטפו את ההרים. "כמעט יפה כמו באירלנד. כמעט." ניית'ן שמע רמיזה לגעגוע בקולו של סבו.
"למה אתה לא חוזר לשם?" שאל ניית'ן והביט בפניו המקומטות של סבו. "אבא אומר שיש לך מספיק כסף לגור איפה שאתה רוצה." עיניו הכחולות בהקו, ממש כמו עיניו של ניית'ן והיו בהירות מאלו של אביו וללא הזהרורים הירוקים שבהן.
סבא חייך. חיוך קטן, משונה ועצוב.
"כי אֵרין שלי כאן." הוא הצביע לעבר בית הקברות הקטן שבו נקברה אֵרין מאלון, סבתו של ניית'ן. משני צידיה נקברו שלושת ילדיהם, הדודים של ניית'ן — שני בניהם, שנהרגו במלחמת וייטנאם, רירדן ורורי ג'וניור, ועדן, שמתה מקדחת.
"אתה חושב שסבתא לא הייתה רוצה שתעזוב?" הזעיף ניית'ן פנים. הרי סבתו מתה, למה שיהיה לה אכפת?
"אֵרין שלי? היא הייתה מחייכת אליי מלמעלה, בכל אשר אלך." חייך סבא את אותו חיוך קטן שוב. "אבל אהיה רחוק ממנה והנפש שלי תיקרע, אתה מבין?"
ניית'ן הניד בראשו.
סבא נאנח. "יש לך עיניים איריות, ילד. ביום מן הימים אתה תראה מבעד לעיניים שאינן עיניך ותרגיש בלב שנמצא מחוץ לבית החזה שלך. עיניים איריות פראיות, ניית'ן. כשאתה אוהב, תאהב כמו שצריך ובאמת, ויהיה לך אכפת, בחור, מפני שהעיניים האיריות האלה הן החלונות לא רק אל תוך נשמתך, אלא גם לתוך נשמתו של מי שאתה אוהב."
סבא הרים מבטו לעבר קברה של ארין. "כשאתה מאבד את הלב הזה, אתה לא מסוגל לעזוב את המקומות שבהם מצויים הזיכרונות הטובים ביותר שלך. ואם אעזוב אותה לא אוכל להיקבר לצידה."
סבא הסתכל עליו וניית'ן הרגיש איך החזה שלו מתכווץ לנוכח המחשבה שביום מן הימים סבו ייקבר באדמה הקשה והקרה הזאת.
"עיניים איריות פראיות," מלמל שוב סבא, "אבא שלי הזהיר אותי בדיוק כפי שאני מזהיר אותך עכשיו, ילד. אל תאבד את מי שאתה אוהב. כשאתה מאבד את מי שאתה אוהב, אתה מאבד חלק מנשמתך. המורשת של העיניים האיריות האלה היא זו שתבטיח את זה."
ניית'ן הזעיף פנים. זה לא היה הגיוני בכלל, אבל אולי הוא ישאל את דוד ג'ורדן על זה. דוד ג'ורדן עדיין זכר את אימו וגם את סבתא ארין. הוא היה בן חמש כשהיא מתה, ממש לפני שניית'ן נולד. אבל דוד ג'ורדן היה עכשיו ביוסטון לחופשת הקיץ, בחברת דודו המבוגר יותר של ניית'ן, דוֹראן, ובני המשפחה שלו.
"אז העיניים שלי רעות?" שאל ניית'ן.
"לא רעות." נאנח סבא. "לא רעות בכלל, ילד יקר שלי. אתה תבין יום אחד. ביום מן הימים אתה תראה. עיניים איריות פראיות רואות את מה שאינן אמורות לראות, ואף יותר מכך." סבא השפיל אליו מבט עצוב. "האדם שמחזיק בנשמתך, שאוחז בליבך." הוא טפח על חזהו של ניית'ן. "האדם הזה גם רואה דרכך."
"אז לאבא אין עיניים איריות?" בעיניו של גרנט היו זהרורים ירוקים והוא תמיד זעף, תמיד נהם.
דאגה הבהבה בפניו של סבא. "אבא שלך איש טוב." הוא חזר על מה שאמר תמיד.
"באמת, סבא?" ניית'ן חשב על התינוק שישן בבית. התינוק הזעיר שסבא אמר שהוא אחיו. התינוק שאליו גרנט מאלון התכחש. "גם רורי הקטן צריך אבא."
סבא נגע בראשו בעדינות ואמר ברכות, "שום דבר הוא לא מה שנראה לנו, ילד. תמיד יש רבדים, ועוד רבדים, וגוונים של אפור וגוונים של שחור או לבן. אתה צריך לגלות למה, לא לראות רק את מה שיש."
"הוא לא אוהב אותנו," לחש ניית'ן, משלים עם זה כפי שרק ילד יכול להשלים.
סבא הניד בראשו. "רבדים, בן. תזכור את זה. תמיד יש דברים שאתה לא יודע ודברים שאתה לא רואה. והאהבה לא תמיד עושה את מה שאנחנו חושבים שהיא אמורה לעשות. רק תזכור את זה והכול יהיה בסדר."
והוא גדל. וחיפש אחרי הרבדים, תר אחרי גוונים של אפור. ניית'ן מאלון התבגר ונעשה חייל ביחידת 'אריות הים' והרבדים נשכחו מראשו, אבל תמיד היו שם. תמיד זזים, נעים ומשתנים. עד שיום אחד הוא ראה את הגיהינום ומאפר התופת הוא למד שיש רבדים שהוא מעולם לא שיער שהיו קיימים.


פתח דבר II


שש־עשרה שנים לאחר מכן


ניית'ן מאלון ישב ליד שולחן העבודה שלו במוסך שבבעלותו, ומבעד לחלון שהשקיף לאזור העבודה ראה אישה צעירה מדברת עם אחד המכונאים שלו.
היא לא נראתה מרוצה. למעשה, היא נראתה מתוסכלת. היה לה שיער בלונדיני עם גוונים שנשפך על כתפיה בגלים יפים שבהקו באור השמש. גופה היה עתיר קימורים נאים, לא דקיק. היה לה ישבן מהמם שהתחבא מתחת לחצאית השחורה שלבשה, ושדיה בלטו באורח מפתה מבעד לחולצה החומה־אדמדמה.
נעלי עקב דקיקות השלימו את ההופעה. הוא תהה אם מה שהיא לבשה היו גרבונים או גרביים ארוכים. היא נראתה כמו אישה של גרבונים.
היא הרימה את ידיה באוויר במחווה של ייאוש והביטה סביבה עד שמבטה פגש במבטו. נחיריה התרחבו. היא חלפה במהירות על פניו של המכונאי שניסה למחות על המהלך והתקדמה לעבר דלת משרדו.
הוא הביט במראה המרהיב שלה בעודה פוסעת לעברו בגאווה, ואז היא הניחה את ידיה על שולחנו והביטה בו בכעס.
"תקשיב, אני בסך הכול צריכה מפתח ברגים. תשאיל לי אחד. תמכור לי — לא אכפת לי, אבל אם אצטרך להמשיך לנסוע ככה במכונית שלי, אמצא את עצמי מהר מאוד תופסת טרמפים. אני נראית לך כמו מישהי שרוצה לתפוס טרמפים היום?" היא פרשה את זרועותיה לצדדים והזדקפה. עיניה האפורות והיפות התקדרו ושפתיה הוורודות נקפצו למראה המכונאי שהתקרב אליה.
"לא, גברתי. את בהחלט לא נראית כמו בחורה שמתחשק לה לתפוס טרמפים היום." ניית'ן הניד בראשו, בחן אותה במבטו ואז הביט במכונאי. "יש סיבה לכך שאנחנו לא בודקים את הרכב שלה?"
עיניו של סמי הצטמצמו. "כל עמדות העבודה תפוסות, בוס. הסברתי לה."
"מפתח ברגים," היא סיננה מבעד לשיניים חשוקות, "רק תשאילו לי מפתח ברגים מזוין."
היא הייתה מתוסכלת. זיעה עיטרה את מצחה ובהקה על לחייה. ואז הבעת פניה התרככה מתוך כוונה ברורה להפגין שליטה.
"תקשיב, ברצינות," קולה התרכך וניית'ן היה מוקסם. באותו רגע, לצלילי קולה של היפהפייה הדרומית המתוקה, ניית'ן מאלון איבד את ליבו. "אני צריכה רק קצת עזרה כאן. בחיי. ריאיון העבודה הזה לא יחכה לי. אני מבטיחה שזה לא ייקח הרבה זמן."
היא חייכה והוא הרגיש איך עולמו מתהפך. בעיקול המתוק של שפתיה היה רמז לעצבנות, לתסכול ולדאגה, אבל היא חייכה אליו.
לעזאזל. הוא הרגיש כאילו הוא נער שוב.
ניית'ן קם ממקומו, עקף את שולחנו והצביע לעבר הדלת. "בואי ותראי לי את הרכב שלך. נחזיר אותך לכביש."
"בוס, אנחנו עמוסים," מחה סמי.
ניית'ן התעלם ממנו. האישה הצעירה הסתובבה והתקדמה לעבר הדלת. הוא הביט בישבנה כשהיא פסעה וזה היה מחזה מרהיב. ידיו השתוקקו לגעת בה, השתוקקו לחפון את הקימורים האלה שלה ולהרגיש אותם נעים תחת ידיו.
"אני איזבלה." היא הבזיקה אליו חיוך מעבר לכתפה, "אני מעריכה את זה."
המבטא הדרומי הזה, שמקורו ככל הנראה בג'ורג'יה, יכול היה לגרום לו לגמור במכנסיים. אין מצב שהוא יצליח להתאפק אם היא תמשיך לדבר אליו.
הבחורה הזאת תהיה שלו.
"אבל זה יעלה לך," הוא מלמל כשפתח את מכסה המנוע של מכונית הספורט הקטנה שלה.
"זה תמיד עולה לי," היא נאנחה. "מה ההערכה שלך?"
היא נראתה מודאגת. היה ברור שהיא אישה בעלת מטרה ועם מלוא הכוונה להגיע ליעדה. ציפורניה היו מטופחות ועשויות והיא הייתה מאופרת בדיוק במידה המספיקה כדי להדגיש את תווי פניה ואת שפתיה הרכות והיפות.
"ארוחת ערב." הוא חייך אליה וראה את ההפתעה בעיניה.
"ארוחת ערב?" הייתה דאגה בקולה.
"רק ארוחת ערב," הוא הבטיח. בינתיים. "הערב."
היא הסתכלה עליו במשך כמה שניות. עיניה האפורות חדרו לתוכו, חיפשו, חיממו מקומות בתוכו שהוא אפילו לא ידע על קיומם, שלא לדבר על כך שהוא לא ידע שהם קרים.
לבסוף התעקלו השפתיים האלה שלה לחיוך מקסים ומפלרטט. "הילד הרע של אלפיין1 מזמין אותי לארוחת ערב?" שאלה בשובבות, "אני חוששת שאני עלולה להתעלף מהתרגשות."
"לא, הילד הרע הזה שאת מדברת עליו הוא לא אני. את בטח מתכוונת לסמי." הוא הצביע לעבר המכונאי שלו. "אני רק מכונאי עלוב ו'אריה ים'." הבחורות אהבו 'אריות ים' והוא היה מוכן להגיד הכול כדי להרשים אותה.
"ניית'ן מאלון, 'אריה הים' בעל העיניים הכחולות והפראיות והחיוך שובר הלבבות," היא אמרה. "אני יודעת מי אתה."
"אבל אני לא יודע מי את," הוא אמר בעצב, "והייתי רוצה לגלות."
המבט הזה שוב. עוצמתי, חוקר. "ארוחת ערב," היא אמרה בסוף. "ניפגש."
מה שהיא תיתן, הוא ייקח. "ניפגש ב'פיידמונט'." הוא בחר במסעדה הכי יקרה בעיר, שזה, אגב, לא היה ערובה לכלום במקום הקטן הזה. "בשבע."
"בשבע. אבל בחיים לא אספיק אם לא תתקן את המכונית."
איזבלה חייכה לעצמה חיוך ידעני. הייתה לה תחושה שאם תספר מה קרה למכונית הוא גם ככה לא יאמין. היא הניחה לו לחטט קצת, לגלות את הצינור המשוחרר ולחזק אותו.
הינה, בבקשה.
זה מה שהיא אמרה. היא רק רצתה מפתח ברגים. אבא שלה לימד אותה על מכוניות מזמן. למרבה הצער היא לא הצליחה למצוא במכונית את מפתח הברגים שלה.
אז היא נתנה לו לתקן את התקלה. היא העמידה פנים שהיא חסרת אונים מפני שמצא חן בעיניה האופן שבו הוא הביט בה, האופן שבו עיניו הכחולות והפראיות הקדירו רק קצת, זהרו זרחניות כמו ניאון מתוך מסגרת הפנים השזופות שלו.
"בשבע," הוא הזכיר כשסגר את מכסה המנוע והביט בה. "אני אחכה לך."
"אני אגיע," הבטיחה. כי לא הייתה לה כוונה להחמיץ את זה. היא ראתה אותו בעיר פעמים רבות ואפילו פנטזה עליו פעם פעמיים אחרי שחלף על פניה.
'אריה הים' הלוהט. הילד הרע של אלפיין, טקסס. כל בחורה שאיזבלה הכירה בקולג' חשקה בו ואיזבלה החליטה, ממש באותו הרגע, שניית'ן יהיה שלה.


שנתיים לאחר מכן


"אלוהים, בֶּלָה, מה עשית?"
בלה קפצה בבהלה, הסתובבה אל ניית'ן והביטה בעיניו הפראיות, בתווי פניו הנאים ובגופו החסון והחזק. החזה שלו הבריק מזיעה ואניצים מהדשא שכיסח דבקו לג'ינס שלו.
הוא צעד בזעם בחצר הקדמית אל המקום שבו המכונית שלה פגשה את הפגוש האחורי של הטנדר שלו.
"זו רק מכה קטנה, ניית'ן, באמת..." היא הרגישה את הלב שלה בגרון. לא מפחד. הוא לעולם לא יפגע בה, אבל הוא בהחלט ידע איך לזעוף כשרצה.
"רק מכה קטנה." הוא אחז בכתפיה והזיז אותה הצידה כדי לראות את הפגוש הקדמי המעוקם שלה שקוע בפגוש האחורי של הטנדר.
זו הייתה תאונה. זה בכלל היה באשמתו. לולא לבש את הג'ינס הצמוד עם המגפיים והיה חשוף חזה בזמן שכיסח את הדשא זה לא היה קורה.
"דפקת את הטנדר שלי." גאווה גברית פגועה נשמעה בקולו. "זה הטנדר שלי, בלה."
נכון. זה היה הטנדר שלו. וכמה הוא היה גאה בטנדר השחור והעוצמתי הזה. הוא פינק אותו יותר מכפי שאימא שמפנקת ילד. היא הייתה עלולה לקנא בטנדר, אבל למזלה הוא לא יכול היה להכניס אותו הביתה.
"ניית'ן, אני ממש מצטערת." ההגייה הדרומית שלה נעשתה כבדה וסמיכה יותר כשהרימה אליו מבט ונשכה את שפתה התחתונה בעצבנות, תוהה כמה זמן יימשך הכעס שלו.
ניית'ן יכול היה לשקוע בקדרות ולענות לשאלות שלה בהברה אחת, באופן שהוציא אותה מדעתה. הוא ינעץ בה מבטים זועמים. הוא יצפה במשחקים בטלוויזיה. הוא ייכנס למיטה ממש מאוחר, אחרי שהיא תירדם והוא לא ייתן לה סקס עד מחר בבוקר. זה היה לא הוגן.
"ניית'ן, בבקשה אל תכעס עליי."
"איך דפקת אותו? איך? הוא עמד ממש שם, מול העיניים שלך. איך יכולת לפספס אותו, איזבלה?"
הוא נעשה יותר ויותר כעוס. הוא קרא לה בשמה המלא רק כשכעס ממש, או כשהיה ממש חרמן. אבל הוא לא היה חרמן עכשיו. או־קיי, זה לא טוב. היא יכלה להסתדר בלי סקס במשך ימים, אבל זה לא אומר שזה מצא חן בעיניה.
היא רקעה ברגלה והחזירה לו מבט כעוס. "לולא אתה, בחיים לא הייתי נתקעת בו."
"אני?" הוא נסוג והניד בראשו בפליאה. "איך, לעזאזל, זו אשמתי?"
"כי כיסחת את הדשא בלי חולצה בג'ינס סקסי ובמגפיים, וכשראיתי את הישבן השרירי שלך הולך ככה בדשא התבלבלתי. הסחת את דעתי. זו אשמתך. אם היית מתלבש כמו שצריך זה לא היה קורה, ניית'ן — "
הוא נישק אותה. זו לא הייתה נשיקה עדינה ורכה, זו הייתה נשיקה קשוחה ותאוותנית. הוא משך אותה אליו, הצמיד את איברו לבטנה והיא נאנקה בעונג.
"אני מה־זה הולך להפליק לך." הוא הרים אותה וחצה את המדשאה, משאיר מאחור את דלת המכונית שלה פתוחה ואת הטנדר הדפוק שלו. "אני אפליק לך עד שאראה כל מילימטר בישבן היפה שלך מאדים."
הוא טרק את הדלת מאחוריו, נעל אותה במהירות ופנה אל המדרגות.
"אה, תפליק לי, ניית'ן," היא התנשמה בפלרטטנות לתוך אוזנו, "תגרום לי להתחנן."


שבוע לאחר מכן


"אני חוזר בעוד שבוע." הוא לבש ג'ינס וחולצת טריקו. הוא לא נראה כמו 'אריה ים' קשוח, הוא נראה כמו בעלה שיוצא לנסיעת עסקים. לא סיפור גדול.
היא הייתה אלופה בלשקר לעצמה.
"הטנדר יצא מהמוסך מחר."
היא הנהנה כשהוא הוציא תיק מהארון והסתובב אליה.
"אשאיר אותו במוסך, יפה ומסודר רק בשבילך."
היא החזירה לו חיוך שובבי והסיטה את שערה הארוך מפניה. "אבל אתה חייב לי. הייתי צריכה לחשוף קצת רגליים כדי שיעשו את זה מהר. המכונאים שלך מתפתים ממש בקלות, ניית'ן."
הוא היה בעליו של מתחם ובו מוסך, תחנת דלק וחנות נוחות בפאתי העיר, עסק קטן ומשגשג והיא ידעה שבעלה אוהב אותו מאוד.
הוא נהם ובחן את רגליה החשופות כשהיא נשענה לאחור על המיטה, מכנסיה הקצרים מתרוממים במעלה ירכיה.
"מכשפה," הוא נהם, "הטרמפ שלי מחכה למטה ואת יודעת את זה."
היא פשטה את חולצתה ופתחה את כפתורי המכנסיים, מניחה להם להחליק במורד רגליה. היא החליקה אצבעות בין קפליה הלחים ואז הגישה אותן אל שפתיו.
ניית'ן נהם. היא אהבה את הקול הזה. שפתיו נפשקו ועיניו נעשו פראיות כשהוא טעם אותה.
"אז רק חפוז," היא לחשה, נואשת לעוד פעם אחת אחרונה לפני שיעזוב. היא הזדקפה במיטה כשהוא התקרב ואצבעותיה נשלחו אל חגורתו ופתחו אותה במהירות. "אבל אני מזהירה אותך, אני רוצה זיון מכל הלב."
הוא סובב ודחף אותה על המיטה ותוך שניות כבר מילא אותה. הוא היה קשה ופועם, הודף וחודר, טומן את עצמו בתוכה בתנועות חזקות ומהירות עד שהיא הרגישה את התחושה הלוהטת שוטפת את כולה.
"ניית'ן, ניית'ן, אני אוהבת אותך!" היא זעקה כשהוא גהר מעליה וריתק אותה למזרן בעוד אגנו נהדף נגדה. ידיו אחזו בה ואצבעותיו התחפרו בבשרה.
ואז הוא לחש את המילים. הזרימה הלירית של הצליל הזה, בשפה הקלטית. הוא לחש את אהבתו אליה בשפה שלמד מסבא שלו והיא הרגישה אותה בתוככי נשמתה.
"תמיד," לחשה, מסובבת את ראשה אליו, מקבלת את נשיקתו. "לנצח, ניית'ן."


כעבור עוד שבוע


בלה פתחה את הדלת וקפאה על מקומה. ג'ורדן, דודו של ניית'ן, עמד בדלת ולצידו כומר. היא ידעה שהוא כומר לפי מדיו הכהים. ג'ורדן לבש את מדי חיל הים הלבנים, הכומתה בידו, עיטורי הכבוד בוהקים על חזהו, והיא הרגישה את הנפש שלה קורסת.
"ניית'ן אמור להגיע בקרוב," היא לחשה. שפתיה היו רדומות והיא בהתה בג'ורדן וראתה את האבל ואת הכאב על פניו. "הקדמת, ג'ורדן. הוא עדיין לא הגיע."
היא בכתה. היא הרגישה את הדמעות החמות צורבות את עורה כשהצמידה את אגרופיה לבטנה ונפלה על ברכיה.
"בלה," קולו היה עבה, דמעות אצורות נצצו בעיניו. "אני מצטער."
הוא מצטער? מצטער? הוא תלש לה את הלב מהחזה והוא מצטער? היא הנידה בראשה. "בבקשה, אל תגיד את זה, ג'ורדן. בבקשה, אל תגיד את זה."
"בלה." הוא בלע בקושי. "את יודעת שאני חייב."
הוא חייב. הוא חייב לרסק אותה.
"גברת מאלון," הכומר דיבר בשבילו, "גברתי, אני מצטער להודיע לך — "
"לא. לא!" היא צרחה את המילים וג'ורדן אחז בה, גרר אותה אל בין זרועותיו ועזר לה להיכנס אל הבית כשהצרחות המשיכו לזרום מתוכה. הן פילחו את החזה שלה כאילו סכין פצעה אותה, אכזרית וחסרת רחמים. הכאב משך אותה אל תהום של ייאוש עמוק וקודר והיא חשבה שלא תוכל לשרוד את זה.
"ניית'ן!" היא קראה בשמו, צרחה את שמו, התחננה אליו. הוא נשבע שהוא תמיד ידע כשהיא תזדקק לו, אפילו במוות. כי הייתה לו את המתנה הזאת. אלו העיניים, הוא אמר. והיא צחקה עליו, ועכשיו היא פיללה שהוא אמר אמת כי היא הייתה זקוקה לניית'ן, לעיניים האיריות הפראיות שלה. "אלוהים, ניית'ן!"


שישה חודשים לאחר מכן


בלה התעוררה בבכי. החזה שלה עלה וירד כשהיא גיששה במיטה, ידיה נשלחות לצדדים, נאחזות בסדינים ובכרית, נואשות למצוא אותו.
הוא דימם. היא ראתה את הדם על ידיו כאילו הביטה בהן דרך עיניו. היא הרגישה את הסבל שלו, הופך קרביים, נואש, נשמה פצועה ודואבת שאפפה אותה ביללות.
זה בטוח היה חלום. יפחות נקרעו מגרונה. היא העיפה ממנה את השמיכות. "ניית'ן!" היא צרחה את שמו, קולה ניחר מדמעות, צרוד מחודשים של בכי.
הלוויה... הם לא נתנו לה לראות אותו.
דמעותיה זלגו על המיטה כשנזכרה, והיא ידעה שזה לא היה חלום. ניית'ן באמת איננו. לעד.
הם סגרו את ארונו בפניה. הם לא הרשו לה לגעת בו, לנשק את פניו האהובות, ללחוש לו מילות פרידה. לא היה לה במה להיאחז, לא היה דבר שיקל על סבלה. הייתה רק ריקנות. הריקנות של מיטתה. של חייה. היה רק הבור הנורא והכואב בנשמתה. זה איכל אותה, שרף את מוחה והזכיר לה כל שנייה, כל יום, שניית'ן איננו.
ניית'ן איננו.
לעד.
למעט בסיוטים שלה. שם הוא קרא בשמה. שם הוא נגע בה ואז נסוג. שם הוא בהה בה בצער חלול. או שהיא הרגישה את הכאב שפילח את גופו. כאב מייסר. כל־כך הרבה כאב.
ואז, באותה מהירות שבה הם התחילו, באותה מהירות שבה היא הבינה שזה כאבו של ניית'ן, החלומות השתנו והתחלפו.
"אני אוהב אותך לנצח, מכשפה." הוא גהר מעליה, עירום, החזה שלו בוהק, עורו הזהוב חוסם את אור השמש ועיני הניאון שלו חוקרות אותה. "תרגישי את הנשמה שלי נוגעת בנשמה שלך, איזבלה. תרגישי אותי אוהב אותך, בייבי."
זעקה מיוסרת שרטה את גרונה כשהיא נאחזה באוויר והזיכרון היקר נשמט ממנה, נעלם. ממש כמו ניית'ן.
"אלוהים אדירים, ניית'ן."
היא הצמידה את הכרית שלו אל החזה שלה וראשה נשמט לאחור. זעקה פילחה את נשמתה.
"שתלך לעזאזל, ניית'ן!"


1


כעבור תשעה חודשים


ניית'ן מאלון עמד במשרד הלבן והקליני שאליו הובא. חלפו שישה חודשים מאז הסיוט המחריד ביותר שיכול היה לדמיין. שישה חודשים. הוא ידע כמה ימים, כמה שעות, כמה דקות וכמה שניות חלפו מאז מותו.
מאז היום שבו יצא מדלת ביתו וצעד אל הגיהינום. המבצע היה אמור להיות פשוט. להציל שלוש בחורות מברון סמים קולומביאני ולאפשר לחוטפים לקחת אותו בשבי רק למשך הזמן שיידרש ליחידה למצוא מי המרגל הממשלתי שעבד עם ברון הקרטל, דייגו פואנטס.
בעקב רגלו הושתל מכשיר מעקב אלקטרוני שאותו אמור היה להפעיל ברגע שיראה את המרגל. לרוע מזלו המרגל ידע על זה. הם חתכו את העקב שלו עוד לפני שהמרגל הופיע. עוד לפני שניית'ן קלט את הסכנה שבה היה נתון הוא כבר נקשר לשולחן עץ והראשון בסדרה של סמים סינטטיים הוזרק לגופו.
'אבקת זונות'. סם מעורר תשוקה ומסמא. גיהינום. לא הייתה דרך למצוא הקלה כי ניית'ן הזועם, המוטרף, החייתי, לא היה מסוגל להפר את הנדרים שנדר לאשתו ולא משנה כמה סמים החדירו לגופו. לא משנה באיזו דרך ניסו לעורר אותו.
הוא בהה עכשיו בקבוצת הגברים הקטנה שחילצה אותו מהתופת של פואנטס. שלושה רופאים, אדמירל, איזה אידיוט חמור סבר בחליפה, כפי הנראה נציג של הפרקליטות הצבאית, והדוד שלו, ג'ורדן מאלון.
ג'ורדן לא היה במדים. היה בכך רמז ברור. כשניית'ן שמע שלושה חודשים קודם על כך שג'ורדן פרש מיחידת 'אריות הים' הוא הופתע מאוד. מובן שלא נותר לו הרבה מה לעשות במרפאה הפרטית, המיוחדת והמאובטחת עד מאוד שבה שהה עד שיחלים, מלבד להקשיב לשמועה.
הוא עבר ניתוח אחר ניתוח שנועדו לתקן את גופו ואת פניו. הם תיקנו את מה שניזוק, הם בנו מחדש את מה שאי אפשר היה להציל, אבל רוחו הייתה עדיין שבורה. מהגבר שהוא היה פעם נותר רק חלום רחוק.
הוא עדיין היה 'אריה ים'. הוא לא פרש, אבל הייתה לו תחושה שגם זה יקרה בקרוב.
"סגן מאלון." האדמירל הנהן לעברו, פניו חרושות הקמטים דאוגות. "נראה שמצבך משתפר."
ממש לא.
הוא נמתח לדום, אבל זה היה חרא אמיתי. הוא הרגיש כאילו הועלה על המוקד.
שלושת הרופאים צפו בשתיקה. הפסיכולוג שהוקצה לטפל בו כתב לעצמו הערות. הבן־זונה כל הזמן כתב לעצמו הערות.
"תודה, אדוני," הוא הצליח סוף־סוף לומר. לעזאזל. הוא רק רצה לחזור להתאמן. לחזור לתרגילים שהתישו את גופו ועזרו להפחית את רמת הגירוי שהסמים עדיין עוררו בגופו.
האדמירל החזיר לו מבט זועף. "אתה עדיין סובל מכאבים?"
ניית'ן כפה על עצמו סבלנות. סבלנות כפויה לא ממש התאימה לו עכשיו. הוא גם לא התכוון לשקר. "כן, אדוני."
האדמירל הנהן. "זה יכול אולי להסביר את ההתנהגות הלא ממש מכבדת שלך."
ניית'ן חשק שיניים. "אני מתנצל, אדוני, התנהגות חברתית מקובלת היא לא בדיוק הצד החזק שלי בימים אלה."
הוא ציפה לנזיפה. הוא בטח לא ציפה לראות את פניו של הזקן מתרככות או את זיק ההבנה בעיניו. האדמירל הולורן היה בעבר לא רק המפקד שלו אלא גם אדם שניית'ן כיבד.
"שב, ניית'ן." החווה האדמירל לעבר הכיסא שמאחוריו והתיישב בעצמו.
ניית'ן שלח מבט אל דודו ג'ורדן שכבר ישב. מבחינתו כל כללי ההתנהגות השתנו, אבל זה לא היה חוסר כבוד. זו הייתה יהירות, ביטחון שעד כה הוסווה תחת מעטה דקיק של העמדת פנים.
ניית'ן התיישב בזהירות. רגל אחת עדיין הציקה לו מאוד, אבל היא הלכה והתחזקה. וכך גם שרירי הגב שהוא עמל רבות על שיקומם.
האדמירל נאנח לבסוף כשהדממה השתלטה על החדר. "הייתי בלוויה שלך," הוא אמר, "התאבלתי, ניית'ן. ולראות אותך עכשיו..." הוא הניד בראשו, "זה גורם לי לתהות לגבי ההחלטות שמתקבלות מאחורי גבי. אני לא הייתי מאשר את המבצע."
"אני הסכמתי להשתתף."
פשוט. זה היה אמור להיות פשוט. בעקב שלו עדיין הייתה צלקת שהוכיחה עד כמה זה לא היה פשוט.
"נדבר על זה בפעם אחרת," נהם האדמירל, "כרגע יש לנו בעיה אחרת."
"כבר הודיעו לאשתי שאני בחיים?" המילים כמו נקרעו ממיתרי קולו ההרוסים.
הקול שלו היה צרוד, מחוספס ואפל יותר משהיה, אבל לפחות הוא עדיין יכול היה לדבר.
"עדיין לא," ענה האדמירל.
"אני מעדיף שהיא לא תדע עדיין." ניית'ן בהה קדימה. הוא היה מודע לתחבושות שעדיין כיסו את פניו, לפצעים ולחבורות שעוד היו בתהליך החלמה בכל גופו, אבל יותר מכך, הוא היה מודע עד כאב להשפעות של 'אבקת הזונות' שהבני־זונות פואנטס וג'נסן קליי החדירו לגופו.
במשך שמונה־עשר חודשים הוא היה שפן ניסיונות, 'אריה הים' שהם רצו לשבור עם הרעל השחור שהכניסו לגופו בכוח, אבל הוא לא נשבר. תחת זאת הוא נעשה מפלצת.
"איזבלה מתאבלת, ניית'ן," אמר ג'ורדן, "היא עדיין מתאבלת. היא עדיין בוכה."
"היא תפסיק לבכות. איזבלה חזקה." הוא משך בכתפיו כאילו כל זה לא משנה ומזווית עינו ראה את האדמירל ואת ג'ורדן מחליפים מבטים.
הוא שיקר. בלה לא הייתה חזקה. היא הייתה רכה ומתוקה והוא יכול היה להישבע ששמע את זעקותיה בחלומותיו ובסיוטים שלו. הפצע שבנשמתו שלעולם לא יחלים כי הוא לא הצליח להוציא את הצרחות שלה מראשו.
כמה נוראות יותר היו נשמעות הצרחות שלה לו יכלה לראות אותו עכשיו? בלה הקטנה והעדינה שלו אהבה את גופו. כשהוא יצא מבעד לדלת באותו יום אחרון הוא היה חזק ועוצמתי. אבל יותר מכך, הוא היה גבר שידע איך להיות עדין. הגבר הזה לא קיים עוד. כלום לא היה מעודן בחלומות האפלים והמעוותים שהיו לו עכשיו. חלומות על מוות. חלומות על בלה. ורעב שהוא ידע שלא יצליח לרסן אם תבוא אליו.
"אני מת," אמר להם בקול קר כשחשב על מה שעלול לקרות אם ינסה לחזור אליה. "ואני אישאר מת."
הפסיכולוג כתב בפנקס שלו במרץ. מבטו של ניית'ן עבר אליו. כאילו הרגיש את חיצי הזעם המכוונים אליו הרים האיש הקטן והמקריח את ראשו. כתפיו נעו מתחת לז'קט החליפה שלא היה מונח עליו כראוי ומאחורי משקפי הראייה הפשוטים זעו בעצבנות עיניו החומות והקטנות.
עיניו של ניית'ן חזרו אל האדמירל. "אתה מוכן, בבקשה, להעיף אותו מהפרצוף שלי, אדוני?"
אדמירל הולורן השיב לו מבט ארוך ואז הנהן לעבר הרופאים וסימן להם לצאת. כולם נעמדו במהירות. איש מהם מעולם לא חש בנוח בנוכחותו.
כמובן. בשלושת החודשים הראשונים שבהם היה בטיפולם הם נאלצו להתמודד עם חיה.
אדמירל הולורן נאנח בעייפות והביט בו. "הזדמנות אחרונה, בחור," אמר בשקט, "תרשה לנו לצלצל לאשתך. נשלח מישהו שיביא אותה."
הוא חשף שיניים. "לא, אדוני." ה'אדוני' הזה היה כוחו של הרגל, אבל נהמת הזעם הייתה משהו אחר. היא נבעה מתוכו, היא הקהתה את היכולת שלו לחשוב, ערפלה את חושיו עם תמונות מהדהדות מסיוטיו.
"מספיק," הפר ג'ורדן את הדממה. "אמרתי לך שהוא לא ישנה את דעתו."
"איבדת את כל הכבוד שלך, ג'ורדן," התפרץ הולורן.
"וגם את הסבלנות," סנט ג'ורדן. "קיבלתי שליטה מלאה על היחידה הזאת, אדמירל, וזה עוקף גם את הדרגה שלך."
"אם הוא ישנה את דעתו, הוא לא יוכל לחזור," אמר האדמירל, "זה מה שאתה מאחל לאחיין שלך, ג'ורדן?"
"אם הוא ישנה את דעתו זו תהיה ההחלטה שלי. לא שלך, ולא של אף אחד אחר."
הייתה נוקשות בג'ורדן. כעס צונן שניית'ן מעולם לא ראה. "מחר נעביר אותו למרכז הפיקוד והרופאים שם יטפלו בו עם האחרים בצוות."
"אבל אפילו לא שאלת אותו אם הוא מוכן לזה!" האדמירל פנה אל ג'ורדן. שני הגברים ניצבו עכשיו אף מול אף, התנגשות של שני כוחות איתנים. זה יכול היה להיות משעשע לו רק ניית'ן היה במצב הרוח המתאים. הוא קם על רגליו וניגש אל הדלת.
"ניית'ן."
ניית'ן עצר ואז הסתובב אל דודו. פעם, כששניהם היו 'אריות ים', ג'ורדן היה לא רק בן משפחה אלא גם קצין בכיר, וניית'ן היה בן־אדם, לא החיה שהוא עכשיו. הוא הסתכל על ג'ורדן. "תעשה את זה מהר. יש לי עוד תרגילים לעשות הערב."
ג'ורדן התקרב אליו. "יש עוד אפשרויות חוץ מ'אריות הים'."
"אה, באמת?" ניית'ן הקשית גבות. "מה טוב יותר מ'אריות הים', דוד ג'ורדן? גיהינום. הייתי שם. אני עוד חוזר לביקורים."
ג'ורדן הנהן באיטיות. עיניו הכחולות והבוהקות, עיניים איריות פראיות, ככה סבא שלו קרא להן, פגשו בעיניו של ניית'ן. "יש עוד אפשרויות, ניית'ן."
"באמת?" חזר ניית'ן והעביר את מבטו מג'ורדן לאדמירל.
"כן," הנהן ג'ורדן. "אם אתה יוצא מכאן כ'אריה ים', אתה יוצא מכאן כניית'ן מאלון. אם תצא מכאן איתי, ניית'ן מאלון יחדל להתקיים."
האדמירל קם מכיסאו בתנועה חדה ופסע אל צידו השני של החדר. "אם תצא מכאן איתו, 'אריות הים' יחדלו להתקיים עבורך, ניית'ן. הגברים היחידים שאיתם יהיה לך קשר הם חברי הצוות הישן שלך, תחת פיקודו של צ'אבז, כדי לעבור הכשרה מחדש. אתה תהיה מת לנצח. ניית'ן מאלון יחדל להתקיים עבורך ועבור אשתך."
ניית'ן בהה בו, אבל ראה לנגד עיניו את בלה. היא לא יכלה לסבול ציפורן שבורה, קמטים הסבו לה דאגה. איך היא תוכל להתמודד עם בעל שהוא בעצם מפלצת? הוא פנה אל ג'ורדן. "איפה אני חותם?"


שלוש שנים לאחר מכן


ג'ורדן מאלון עמד במשרדו והסתכל אל חדר הכושר מבעד לזכוכית החד־כיוונית. בפנים זועפות ובידיים בכיסים הוא צפה באחיינו.
ניית'ן, שהיה מוכר עכשיו בשם נואה בלייק, היה צעיר ממנו בחמש שנים בלבד. ג'ורדן היה הפתעה מוחלטת להוריו והלם לאחיו הגדולים, והוא היה יותר כמו אח עבור הגבר שהזיע עכשיו קיתונות מתחת למשקולות בחדר הסמוך.
השינוי שהתחולל בניית'ן בשנים האחרונות היה בגדר נס. בששת החודשים הראשונים עצם העובדה שהוא נשאר בחיים הייתה בגדר נס, ושלוש השנים הראשונות היו הקשות ביותר. סיוטי הלילה והשפעות הסמים על המערכת שלו כמעט גזלו מנואה את שפיותו.
אבל האם הוא שרד? לפעמים ג'ורדן תהה אם הגבר שהסכים להשתתף במבצע האחרון ההוא עם 'אריות הים' היה אותו גבר שבו הוא הביט כעת.
פניו היו שונות. הניתוחים הפלסטיים שיוו להן מראה רזה יותר, העצמות והשרירים ברורים ומודגשים יותר. פואנטס עבד יפה על הפנים של ניית'ן כשהיה שבוי. עצמות רוסקו והתיקונים היו רחבי היקף.
השינוי היה קיצוני. הצבע הכחול ספיר שקרן בעבר מעיניו השתנה בעקבות ניתוח לייזר שהקהה את צבען לכחול כהה. קולו היה מרוסק וסדוק באופן לא טבעי בגלל הצלקות שבגרונו.
מי שהכיר את ניית'ן מאלון לא היה מנחש שזה הוא. גם המבנה שלו היה שונה. גופו היה רזה יותר, אבל גם חזק יותר ועוצמתי, והיה לו כוח רצון מברזל. הוא היה רוצח קר רוח ומחושב.
הוא לא היה עוד ניית'ן מאלון. הוא באמת ובתמים היה נואה בלייק, מפני שנואה וידא שלא יישאר דבר מניית'ן.
האימונים של נואה עם היחידה של רינו צ'אבז בשנים האחרונות הדאיגו את ג'ורדן. בעוד ניית'ן מאלון 'אריה הים' היה מרים אגרופים והורג רק כשלא הייתה ברירה, עכשיו, ג'ורדן הניד בראשו, נואה הרג ביעילות קטלנית ושקטה.
ג'ורדן זכר את הלילה שבו הם הצילו את ניית'ן מהשבי. כמעט כל עצם בגופו נשברה בשלב כזה או אחר. הוא הלך ונעלם, כמעט גווע למוות, ולגופו הוחדרו כל־כך הרבה סמים עד שעיניו זהרו כמו עיני שד.
והוא נלחם. הוא נלחם שלא לאנוס את הנערה שנכלאה איתו בתא, הוא נלחם כדי להגן עליה. הוא נלחם לצעוד החוצה על רגליו ולא הסכים שיישאו אותו.
ג'ורדן היה משוכנע שהאחיין שלו לא יצליח לשרוד את הגמילה מהסם ומהשפעותיו על מוחו. הוא לא העלה בדעתו שניית'ן יחזור, חזק מתמיד, קודר מתמיד ושונה כל־כך, עד שהחלפת הזהות שלו כבר כמעט לא עוררה הבהובים ברדאר של ג'ורדן.
"הוא לא יחזור להיות מי שהיה, נכון?" אמר סגן איאן ריצ'רדס בדכדוך, מודה במה שאיש מהם לא העז לבטא בקול במהלך השנים. איאן היה חלק מהצוות ההוא של 'אריות הים'. הוא עמד עכשיו עם הגברים האחרים שהעבירו את השנים האחרונות בחברתו של הגבר שהם קראו לו נואה.
במובנים מסוימים זה היה קשה יותר לאיאן כי הוא היה קרוב לניית'ן אפילו יותר מג'ורדן. ניית'ן היה רק בן עשר כשהוא העיר את אביו בשעה ששמע את זעקותיו של איאן הצעיר מהדהדות במרחבי המדבר סביב החווה שלהם. הוא הכריח את גרנט מאלון הרשע לצאת מהבית והשניים מצאו את הילד שאימו גססה בזרועותיו.
גרנט, בהפגנת חמלה לא אופיינית, עזר לאישה הצעירה ולבנה. גם לגרנט היו רגעי חסד, חשב ג'ורדן, אף שהם היו נדירים.
"לא. הוא לא יחזור להיות מי שהיה." ג'ורדן אמר את זה לעצמו לא פחות מאשר לאיאן. "האיש הזה איננו עוד ניית'ן מאלון. הוא באמת ובתמים נואה בלייק. מוטב שנשלים עם זה."
"הוא מכונה," ציין איאן ופניו הקדירו כשצפה בניית'ן מתאמן. "הוא הרוצח הכי טוב שראיתי בחיים. שקט ומחושב."
ג'ורדן נפנה אל רינו צ'אבז, מפקד הצוות.
רינו הניד בראשו השחור. "הוא כבר לא 'אריה ים'. הוא מורד בסמכות שוב ושוב, מכין תוכניות גיבוי בלי לשתף אותן ותמיד יש לו תוכנית חלופית אם משהו משתבש. אם הוא מרגיש צורך לחרוג מהתוכנית, הוא יחרוג. הוא לא בלתי ממושמע, אבל הוא מנהיג עכשיו. הוא מציית להוראות רק אם הוא וידא שהתוכנית היא התוכנית היחידה האפשרית. הוא סוס פרא, ג'ורדן, אבל סוס פרא יעיל. כמו כריש, הוא פועל בדם קר. ממוקד וקטלני."
ג'ורדן הנהן. "תודה, רינו. אני מעריך את הדוח."
"הכנתי לך אותו גם בכתב." רינו הנהן לעבר התיקייה שהונחה על שולחנו של ג'ורדן.
הדוחות החודשיים לא השתנו כבר שנים. ניית'ן כבר בקושי היה אדם. לעיתים קרובות הוא הזכיר לג'ורדן רובוט.
"ג'ורדן, הוא לא ישרוד ככה," אמר איאן בשקט, פנה בחזרה אל החלון והביט באיש שהיה פעם חברו. "הוא יהרוס את עצמו. ביום מן הימים הוא ידפוק לעצמו כדור בראש."
כאילו נואה שמע אותו או חש אותו, הוא התיישב על דרגש המשקולות ולקח לידו מגבת. מבטו כמו חדר את המראה הדו־כיוונית והופנה אליהם. עיניו היו כהות יותר ופראיות יותר מאלו של ניית'ן מאלון. עיניים כחולות וחודרות, מקובעות בפנים כהות ומסותתות. שערו השחור היה ארוך ועבות והגיע כמעט עד כתפיו. הוא סירב לקצר אותו. כשהוא הפנה את גבו ג'ורדן מצא את עצמו מביט בשמש השחורה, המנוקבת על־ידי חרב אדומה, שקועקעה על השכמה השמאלית של נואה. הסמל של היחידה המבצעית המובחרת היה תזכורת נוספת לאופן שבו נואה השיל ממנו את עברו כניית'ן מאלון. הוא מסר את חייו ליחידה שלעיתים דמתה יותר ליחידת מתאבדים.
"הוא ישרוד," ג'ורדן הגיב בקור רוח, אבל מבפנים הוא געש. "הוא לא גמור עדיין. הוא רק חושב שהוא גמור."
ניית'ן עדיין לא חזר לאשתו ונואה, הגבר שהוא נעשה, לא שכח את האישה ההיא והוא לא ימצא את עצמו עד שזה יקרה.
ג'ורדן הכניס את האחיין שלו ליחידה כי הוא ידע שהגבר שהוא אוהב כאח לעולם לא ישרוד אם ייאלץ להתייצב מול העולם במצב שבו היה כשהשתחרר מהמרפאה, או אם ייאלץ להתייצב מול אשתו כך.
הפסיכולוג הסכים איתו. הוא האמין שביום מן הימים ניית'ן יצא מהבית ולא יחזור. הוא לא היה מוכן ונראה שגם נואה עדיין לא מוכן, אבל ג'ורדן התכוון למצוא את ההזדמנות לבחון את זה בכל זאת.


שנה לאחר מכן


"לא יהיה קל לגרום לו להסכים לזה," הזהיר איאן ריצ'רדס את ג'ורדן בעודם צופים ביחידה המבצעית המובחרת מתאמנת בחדר הכושר, מעברה השני של המראה הדו־כיוונית.
נואה היה חזק מתמיד. רזה, עוצמתי וקר רוח.
"הוא יסכים," אמר ג'ורדן בשקט, "הוא לא יאפשר מצב שבו היא תהיה בסכנה."
איאן נשף בקול והם המשיכו להביט בנואה. "היא תרצה אותו בחזרה ככה, כמו שהוא?"
ג'ורדן שאל את עצמו את זה. עברו שש שנים מאז איזבלה מאלון איבדה את בעלה. בשלוש השנים האחרונות היא חזרה לחיות. יצאה לדייטים. היה סיכוי שבקרוב מאוד נואה יאבד לגבר אחר את האישה שמעולם לא הודה שהייתה לו.
"נגלה בקרוב, לא?" ענה ג'ורדן, מהורהר.
"אנחנו נהיה הגיבוי שלכם ב'מבצע אלפיין'," אמר רינו. קבוצת הגברים הקטנה הייתה יחידה מבצעית מובחרת שפעלה במימון פרטי משולב במימון ממשלתי וכללה אסופה של גברים מתים ומתחזים. בשנים האחרונות הם נעשו יחידה מיוחדת שהוציאה לפועל מבצעים שאף גוף אחר לא היה מוכן להתקרב אליהם בגלל רגישויות פוליטיות או בגלל רמת הסכנה שהייתה כרוכה בהם.
ג'ורדן הנהן לאט ואז הביט שוב בנואה.
"ניפגש במרכז הפיקוד שהקמנו בפארק הלאומי 'ביג־בנד'," המשיך רינו, "תקבלו הוראות ביום־יומיים הקרובים."
איאן ורינו הנהנו ויצאו במהירות, ניגשים להתכונן למבצע המתקרב. כל שנותר היה לשכנע את נואה בלייק לשתף פעולה.
ג'ורדן התיישב ליד שולחנו, לקח לידו את תיקיית המבצע והזמין את נואה למשרדו.
נואה גרם לו לחכות. כשהוא נכנס למשרדו של ג'ורדן שערו עדיין היה לח מהמקלחת ועיניו הכחולות והקרות לא הראו שום רגש. שום חיים לא הבהבו בהן.
"אנחנו מוכנים?" נואה התיישב מול ג'ורדן.
"כמעט," הנהן ג'ורדן. "מרכז הפיקוד יפורק הלילה ויוטס למיקום החדש. תוך ארבעים ושמונה שעות נהיה ממוקמים שם."
נואה לא אמר דבר, רק הסתכל על ג'ורדן וחיכה. נראה היה שהוא פיתח סבלנות אין־סופית, אבל כשהוא זינק לפעולה לא היה מהיר או קטלני ממנו.
"אתה מורח את הזמן," אמר נואה בקולו הצרוד והמרוסק. הקול הזה, שהיה פעם עמוק וזורם, עכשיו היה גרוני, כמעט גולמי.
"המשימה הראשונה תהיה בטקסס," ציין ג'ורדן.
נואה לא הגיב. אפילו לא הניד עפעף. כאילו אין בטקסס דבר שנוגע לו. לא משפחה, לא סבא, לא אח, אבא או רעיה.
"מרכז הפיקוד ימוקם שישים קילומטרים מאלפיין."
"לא." קולו של נואה היה קר כקרח.
ג'ורדן לקח לידו את התיקייה וזרק אותה על השולחן. "תקרא את התיק. אם תחליט לא להשתתף במבצע, אז לעזאזל עם זה. מצידי אתה יכול לצאת לסיביר כדי לשמור על המדענית ההיא שהתבקשנו לחטוף בחודש שעבר. אבל קודם כול תקרא את התיק."
ג'ורדן יצא מהמשרד בצעדים גדולים, טרק את הדלת מאחוריו והשאיר את נואה עם המידע שנאסף.
נואה הביט בתיקייה כאילו הייתה נחש ארסי. הוא לא רצה לקרוא את תוכנה. הוא לא רצה לדעת. סיביר התאימה לו. לעזאזל, המדענית ההיא הייתה יצור קטן ושקט. כל מה שהיא רצתה היה לעבוד על הפרויקטים שלה, היא לא אהבה חֶברה. היא תתאים לו בול.
הוא קם על רגליו, אבל אז נעצר. הוא הביט שוב בתיקייה וכמעט הפנה לה את הגב, אבל רק כמעט. מהתיקייה הציצה תמונה והוא הכיר את הסנטר הזה.
הוא הרים את התמונה לאט ובאמצע החזה שלו נקשר קשר סבוך של כאב מייסר.
והינה היא הייתה. קימור הגבות המוכר, העיניים האפורות, הרכות והיפות. אבל לא היה לו מושג למי היו שייכות העיניים האלה.
היא נראתה כמו איזבלה. איזבלה שלו. זו הייתה איזבלה שלו, אבל היא הייתה שונה.
שערה הבלונדיני צרוב השמש היה עכשיו כהה יותר, כמעט חום, ארוך, עבה וכבד. הרבה מתחת לכתפיים. פניה היו רזות יותר, הבעתן שקטה יותר. לא היה רמז לחיוך על שפתיה.
הרגעים היחידים שבהם ניית'ן ראה את איזבלה בלי חיוך היו רגעי הכעס שלה. המחשבה על החיוכים שלה, על צחוקה, על השמחה שנבעה ממנה, ליוותה אותו לחלומותיו לפעמים. לעיתים אפילו הצליחה להרחיק את הסיוטים. במה ייאחז עכשיו, כשהחיוך שלה נעלם?
הוא החזיק את התמונה ביד אחת ובהה בה. הוא סירב לקרוא את הדיווחים שהוא ידע שג'ורדן הכין עליה. הוא מיאן לשמוע עליה דבר וחצי דבר במהלך שש השנים האחרונות.
כשדיברו עליה היו לו רק שתי שאלות.
האם היא בחיים?
האם היא מוגנת?
ג'ורדן תמיד הנהן ונואה תמיד הפנה גב והלך.
הוא פתח את תיקיית המבצע.
לא נדרש לו הרבה זמן לקרוא אותה, ועוד פחות זמן מזה להיאבק בזעקת הזעם הצרוף שצרבה בגרונו. איזבלה נלכדה במרכזו של מבצע שכבר גבה את חייהם של שלושה סוכני אף־בי־איי ושל רעייתו של פוליטיקאי מוכר.
בן־זונה. כל חייו ביקש ניית'ן מאביו רק דבר אחד: אם משהו יקרה לו, שבבקשה ישמור על איזבלה, והבן־זונה השקרן נשבע שכך יעשה, אבל הוא התרשל. איזבלה לא הייתה מוגנת. רק אחיו החורג הממזר ניסה לעזור בשלב הזה.
תיקיית המבצע הייתה זרועה במידע על איזבלה, על אחיו למחצה, רורי, על סבא שלו, רירדן, ועל האב, גרנט, שהוא הרגיש איך הוא מתחיל לשנוא עכשיו.
התיקייה הייתה גם מלאה רמזים על סכנות. הוא ראה את כל החוטים שאם מישהו ימשוך בהם בכיוון הלא נכון, הם יתהדקו סביב צווארה של אשתו.
אשתו של ניית'ן, הוא הזכיר לעצמו במרירות, לא של נואה. לנואה בלייק אין אישה. אבל הוא לא הצליח למחוק את העבר שהיה שייך לו פעם, או את החלומות על האישה שהייתה אשתו, לא משנה כמה התאמץ לשכוח.
ועכשיו היא הייתה בסכנה.
כי הוא לא שמר עליה.
הוא התיישב ובהה בתמונה. היה נורא מספיק שהגבר שהיא אהבה מת, אבל גם הקליפה הריקה שנותרה מהגבר הזה לא הצליחה לשמור עליה. הוא הרשה לעצמו להיזכר לרגע, מחוץ לחלומות, כמה אהב אותה.
"גו שיאורי," הוא לחש בקלטית, שואף לתוכו את ניחוח הזיכרונות. "לנצח, איזבלה. אוהב אותך לנצח."
הסדק הראשון בקליפה של נואה בלייק הופיע.
"ניית'ן."
שמו היה כמו נשימה בחשכה כשאיזבלה התעוררה. כאילו שש השנים האחרונות כלל לא קרו, כאילו מעולם לא איבדה אותו. היא שמעה את קולו בחשכה. את המילים שהיא אף פעם לא שאלה לפשרן.
גו שיאורי.
היא בהתה בחלל החדר האפלולי. אין ניית'ן. ניית'ן לא שם. בעיניים יבשות ודואבות היא נשכבה שוב.
"אני מתגעגעת אליך," לחשה בתשובה, מצטערת שאינה מסוגלת לבכות. מצטערת שהכאב לא נעלם באותו האופן שבו נעלמו הדמעות.