“אני רחוק מלהיות מומחה לכתביו של צ'כוב ונדמה לי שמכל יצירתו קראתי לפני שנים את "סיפורים מן הפרובינציה", אך שניים ממחזותיו זכורים לי לטובה: "הדוד וניה" ו"השחף". את השחף ראיתי לאחרונה בהפקה של תיאטרון גשר ואני ממליץ בחום. שני המחזות האלו, הם שגרמו לי לרצות לקרוא את הביוגרפיה של צ'כוב שנכתבה על ידי נטליה גינצבורג, אשר עד הספר הזה לא הכרתי גם אותה.

סיפורו של צ'כוב הוא מרתק בעייני וברור לחלוטין כי הסופרת עשתה תחקיר מעמיק ביותר. היא מספרת לנו כיצד צ'כוב הפך לסופר כמעט במקרה: בשנת 1879 כאשר סיים את לימודיו התיכוניים ועבר ללמוד רפואה באוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה, עבד לפרנסתו ככתב בעיתון ופרסם רשימות וסיפורים קצרים תחת שמות עת שונים. הוא הוקיע את המשטר הרוסי המשעבד אך מעולם לא ראה בכתיבה יעוד כלשהו אלא רק צורך להתפרנס. מסתבר כי הצורך הזה הוליד סופר דגול ולאו דווקא רופא ששמו הולך לפניו.

נטליה גינצבורג מספרת לנו על תקופת ילדותו, על משפחתו, על היחסים בתוך המשפחה, על נסיעותיו ברחבי אירופה כולל נסיעתו לאי סחלין, על יחס המבקרים לכתביו (לא תמיד האירו לו פנים), על המחזות שכתב ועל יחסיו המורכבים עם טולסטוי שאמר לו כך: "אתה יודע, אני מתעב את שקספיר, אבל המחזות שלך אף גרועים משלו". למרות זאת, את סיפוריו של צ'כוב טולסטוי דווקא אהב. וכמובן גם סיפור נישואיו לאולגה קניפר מובא בספר וכן סיפור מחלתו עד מותו בגיל צעיר ממחלת השחפת.

גינצבורג מביאה לנו את סיפורו של צ'כוב בצורה אינפורמטיבית למדי. היא לא הפכה את זה לרומן בנוסח הביוגרפיות של צווייג למשל, אך אני מצאתי את הסיפור מעניין ומרתק גם כך.

עכשיו אולי אקרא גם את "פריחה שנתאחרה" שממתין לי כבר זמן רב.”

“הסופרת הנודעת נטליה גינצבורג סוקרת אבני דרך מרכזיות בחייו של צ'כוב. לא ביוגרפיה מרתקת ואין בה חידושים משמעותיים. מרגישים שהכותבת יודעת לכתוב היטב, אך הכתיבה איננה סוחפת. לא קראתי עד היום רומנים של גינצבורג, אך עדיף שהייתה משאירה את הביוגרפיה לביוגרפים. לקראת סוף הספר הופך קצת טרחני וחוזר על עצמו.
קשה לכתוב ביוגרפיה משמעותית של אישיות כזו ב100ע"מ קטנים.”