“סיימתי לקרוא את הספר לפני כמה שבועות, והתקשיתי לכתוב את רשמיי ממנו מפני שהתקשיתי להגדיר גם ביני לבין עצמי מה חשבתי עליו.
מצד אחד – זה קארבר, שהוא מספר מחונן, רגיש ובעל ראייה חדה. מצד שני, אין דרך להתחמק מהעובדה שאוסף הסיפורים הזה פשוט מדכא. הדמויות המאכלסות את הסיפורים הן כאלה שלא תיראו כמעט בסרטים הוליוודיים. קארבר כותב על בני המעמד הנמוך בארה"ב, והגיבורים שלו עובדים בעבודות צווארון כחול או מפוטרים מעבודתם, מכורים לאלכוהול, חיים בזוגיות בלתי מספקת, התינוקות מכוערים ולא ממלאים את לב הוריהם בגאווה ובשמחה. בכלל, גאווה ושמחה הן לא הבון-טון של קארבר. בשלב מסוים הקריאה הפכה מדכאת מדי עבורי. כשהגעתי בערך לאמצע הספר – לסיפור שנתן את שמו לספר, והוא גם המדכא והעצוב ביותר בו, החלטתי לנטוש את הספר. אחרי זמן מה שבתי אליו וסיימתי לקרוא. כך זכיתי לקרוא את הסיפור היחיד בספר שיש בו עצב וקושי, אבל גם מעט תקווה – "חום".
לסיכום – אני מעדיפה בהרבה את קארבר המשורר על פני קארבר הסופר.”