הקדמה
זהו מפעל ראשוני בהיקפו של מבחר דברי הגות, רעיונות, סיפורי חסידים, פרפראות והומור על חגי ישראל ומועדיו ועל האירועים המרכזיים בחיי האדם, שעל חלקם טרם רוכז חומר: ברית מילה, זבד הבת (בריתה), בת מצווה, בר מצווה, שידוכים, אירוסים, נישואים ואבלות.
כן מובאים בספר פרקים על חמש המגילות, השבת, ראש חודש, ההגדה של פסח, פרקי אבות, משלי ותפילה.
סביב שולחן החג או בחגיגת שמחה משפחתית מבקשים רבים להעלות רעיון כלשהו מתרבות עמנו. ההורים שמחים, גם למען ילדיהם, לתבּל את האירוע במכמני חוכמה וידע, ומעוניינים שהילדים עצמם ישמיעו דברי תורה קצרים, כמה סיפורים או פרפראות. הילדים רוצים אף הם לעיתים לספר דבר מה.
המטרה שהצבתי לעיניי בספר זה: ריכוז מיטב הרעיונות והתובנות, בקיצור ולעניין, ובתיבול של קטעי הומור. ליקטתי וערכתי פנינים אשר ראו אור ושנאמרו בעל פה במרוצת הדורות. בחרתי את הקולעים ביותר. ניפיתי פרטים המאיטים את שטף הקריאה כדי שהדברים יהיו רהוטים וברורים.
בצד קטעים המנוסחים בשפה בת ימינו, השארתי רבים עם טעם של פעם, שאפשר לחוש בהם את ניחוח הלשון הדשנה שנקטו הכותבים וההוגים בימים עברו.
בין האוצרות שיבצתי סיפורי חסידים בשפע. בהם משעשעים, בהם הנוגעים בנימים עדינים, בהם חריפים וחדים. מסיפורים אלה, כמו מהפנינים כולן, עולים אהבת האדם, מידת החסד ורגש האחווה, המאפיינים את הגותם של חכמי ישראל לדורותיהם.
תודתי העמוקה נתונה לבני הרב יוני דון־יחייא, לדלית סוטר, למיכל גיל, לרינת אלון וליעקב שקד, שתרמו מכשרונם הרב לספר.
בד"י
אלול
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי. (שיר השירים ו, ג)
חודש אלול מכונה במסורת "חודש הרחמים והסליחות" כיוון שהוא מקדים את הימים הנוראים, וראשי התיבות שלו הם: "אני לדודי ודודי לי".
במקורות רבים "דוֹד" פירושו "אוהב", ולכן "דודי" משמע אהובי. מהפסוק אנו למדים כי בחודש אלול קרוב הבורא לעם ישראל כמו דוד אוהב.
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי. (שיר השירים ו, ג)
ארבע המילים בפסוק זה, "אני לדודי ודודי לי", מסתיימות באות י', 10 בגימטריה, וביחד 40 - מספר הימים שבהם שהה משה רבינו על הר סיני לקבלת התורה.
40 הוא גם מספר הימים מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים.
רבי לוי יצחק מבֶּרדיצֶ'ב, סניגורם של ישראל, הזדמן בתחילת חודש אלול לפונדק שישבו בו כמה גנבים יהודים. הם זללו וסבאו והשתבחו זה לפני זה במעשי ידיהם.
שמע הרב אחד מהם מספר ברהב לחבריו כיצד טיפס על סולם רעוע, נכנס לבֵית עשירים וגנב חפצים רבים.
אורו פניו של רבי לוי יצחק ואמר:
ישראל קדושים הם! ימי הסליחות עוד רחוקים, והנה יהודי זה כבר מקדים ומתוודה על חטאיו...
כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ
לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. (דברים כג, טו)
"להצילך ולתת אויביך לפניך": ראשי תיבות "אלול".
רמז לכך שאם בחודש זה יוכנו הלבבות לקראת הימים הנוראים, הקב"ה יציל את עמו מאויביו.
מגיד אחד התלונן בפני "החפץ חיים":
אני אומר דברי מוסר בפני קהל רב ואינני מבחין שאף לא אחד מהמאזינים מתעורר בתשובה. אם כן, הרי שלשווא הם דבריי.
חייך "החפץ חיים" וענה לו:
גם אם רק אחד מהשומעים יהרהר בתשובה בגלל דבריך, ואם אותו אחד אינו אלא אתה עצמך - כדאי הדבר.
לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים. (תהילים כז, יג)
"לולא" היא מילה המטילה ספק, אך בשֹיכּול אותיות מתקבלת לעומתה המילה "אלול".
ואכן, בחודש אלול מתחזקת האמונה לקראת ראש השנה המתקרב, ולאחריו יום הכיפורים. האמון ההדדי בין האדם לאלוהיו מתחדש ומתחזק בתקופה זו של השנה ומסיר ספקות הרבה.
(האידנ"א)
בעיצומו של חודש אלול יצאו רבי מרדכי מִלכוֹביץ' וחסידיו לדרך רחוקה. עם רדת הערב הגיעו לפונדק קטן ונכנסו אליו ללינת הלילה.
באולם הכניסה הסבו לשולחן כמה איכרים גויים ושוחחו.
יודעים אתם, אמר אחד מהם לחבריו, החודש צריך לעבוד קשה ולהתאמץ בעבודת השדה. יש לזרוע לפני הגשם, ומי שלא יתאמץ - לא יהיה לו אוכל כל השנה.
אמר רבי מרדכי בהתרגשות לחסידיו:
שמעתם את דבריו של האיכר הזה? כך הדבר גם ברוחניות. מי שאינו מתאמץ בחודש זה בעבודת ה' לתקן את עצמו, לא יהיה לו מזון רוחני כל השנה.
וּמָל ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ. (דברים ל, ו)
בפסוק זה מפּרשת ניצבים מופיעים ראשי התיבות "אלול": "ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך".
בחודש האחרון בשנה יש לתקן את הפגמים של השנה החולפת ולהכין את הלבבות לקראת השנה הבאה.
מכאן היסוד לאמירת סליחות בכל חודש אלול כמנהג עדות המזרח.
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם - רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:
טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ, לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלוֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ כּוֹרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.
(דברים כט, ט־יא)
פסוקים אלה לקוחים מפרשת ניצבים הנקראת בשבת שלפני ראש השנה משום שהיא עוסקת בענייני תשובה.
המילים "אתם ניצבים היום", עולים בגימטריה 694, שווה ל"לעמוד לסליחות" - 694.
ואכן, למחרת שבת ניצבים מתחילים בקהילות אשכנז לומר סליחות.
כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב:
לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. (מגילת אסתר ט, כב)
רמז נוסף למהותו של חודש אלול מצוי בראשי התיבות של הפסוק: "איש לרעהו ומתנות לאביונים" - "אלול".
בחודש זה, ובימים הנוראים המתקרבים, יש לתקן את המעשים טעוני התיקון שבין אדם לחברו ולהרבות בעזרה לנזקקים.
תלמיד ישיבה בא לפני ראש השנה אל רבו לקבל ממנו רשות ללכת הביתה: הוא ישמש כחזן בתפילות ראש השנה ולכן עליו לעיין במחזור ולהכין את התפילות.
הרב לא מיהר לתת את הרשות ואמר לתלמידו:
המחזור עומד בחזקתו. מוטב שתעיין במעשיך שלך ותכין את עצמך לתקן מה שדרוש.
אַרְיֵה שָׁאָג - מִי לֹא יִירָא? (עמוס ג, ח)
"אריה" - ראשי תיבות: אלול, ראש השנה, יום הכיפורים.
מחודש אלול ועד יום הכיפורים כל מעשינו, הטובים והרעים, מהדהדים בנו כשאגת אריה אדירה. אך על השאגה לחדור גם אל הלב כדי שיתקיים בנו:
"וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה' " (שמות לה, י).
(הרשי"ל)
אדם הולך ברחוב עם ילדיו ולפתע בא מולו אריה. מה גדול ונורא פחדם!
לעומת זאת, אדם לוקח את ילדיו הקטנים לגן חיות. הם נעמדים מול כלוב האריה ולא חשים כל פחד. להיפך, הם שמחים ונהנים.
מה ההבדל?
כאשר יש מחיצה, אין האדם חש כל פחד בלבו, ואילו כשאין מחיצה - גדול הוא הפחד ממלך החיות.
משום כך, ככל שמודעותו של האדם גדולה יותר, כך מוּסרת כל מחיצה בינו לבין הימים הנוראים ולבו מתמלא רֶתת. ואילו אדם שאינו נותן דעתו די הצורך לעשיית תשובה המתבקשת ממנו בימים אלה - מחיצה עבה מפרידה בינו לבינם ולכן אין הוא חש כל מורא ופחד.
אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב - שִׂמְחָה. (תהילים צז, יא)
"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" - ראשי תיבות: "אלול".
בחודש זה מפציע אור המבשר כי השנה הבאה מתקרבת, ולישרי לב תהיה זו שנה שמחה מקודמתה.
וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה, וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. (במדבר ו, יא)
"אחד לחטאת ואחד לעולה" - ראשי תיבות: "אלול", חודש הרחמים והסליחות, שבו יש להרבות במעשים טובים כדי לזכות לכפרה. (האידנ"א)
רבי ישראל מסַלָנט הִרבה בחודש אלול להקהיל קהל ולדרוש דברי מוסר והתעוררות. פעם אמר לו אחד המאזינים:
רבינו טורח טרחת שווא בגלל שדבריו נכנסים באוזן אחת ויוצאים מהאוזן השנייה.
השיב לו רבי ישראל בשמחה:
הנחת את דעתי משום שדאגתי שמא דבריי אינם נכנסים אפילו לאוזן אחת. עכשיו, כששמעתי מפיך כי הם נכנסים לאוזן זו ויוצאים מאוזן זו - אי אפשר שלא יישאר משהו בין האוזניים...
פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה, וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר:
שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. (דברים כט, יז־יח)
"שורש פורה ראש ולענה" - ראשי תיבות: "שופר".
תקיעות השופר מעוררות את בני האדם לתשובה, כדברי הנביא עמוס (ג, ו): "אם ייתקע שופר בעיר - וְעָם לא יחרדו?"
בכוחן של התקיעות בחודש אלול יש כדי לעקור את השורשים הרעים.
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
כך נוהגים לברך בתום השנה.
באמצע המילים "תכלה" ו"תחל" נמצאות האותיות כ' וח': כח.
ועל כך אומר הנביא ישעיהו: "וקוֹוי ה' יחליפו כח" (מ, לא).
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
המילה "שנה" משמעותה גם "חזרה": השנה מסתיימת לאחר ארבע עונות וחוזרת שוב. ואילו המילים "תכלה" ו"תחל" משמעותן סוף והתחלה.
את השנה עצמה לא ניתן לעולם לשנות והיא תמיד תחזור. מבורך מי שמשׂכיל להשאיר את הקללות מאחוריו ולהמשיך קדימה ללא כעסים, טינה או זכרונות רעים.
(הרשב"ד)
ראש השנה
יִהְיֶה רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלוֹהֵינוּ וֶאֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה
את הבקשה הזאת אומרים בסעודת הערב הראשון של החג, כשאוכלים תפוח טבול בדבש.
לא די באיחול שתהיה שנה טובה, אלא עליה להיות גם מתוקה. ו"שנה מתוקה" מובטחת לבעלי "לב נבון" (משלי יח, טו), היודעים כי ראשי התיבות של "דבש" הם: די במה שיש. שהרי "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (פרקי אבות ד, א).
(הרשי"ל)
אוכלים דבש בראש השנה, כי "דבש" בגימטריה: "אב הרחמן" (306).
(רבי פנחס מקוֹריץ)
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנִּהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב
בסעודת ליל ראש השנה נוהגים לאכול ראש של דג ולשאת את התפילה הזאת: "שנהיה לראש ולא לזנב".
"לראש" - ראשי תיבות: לעשות רצון אבינו שבשמיים.
סִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. (ראש השנה לב, ב)
מדוע נפתחים גם ספרי המתים ולא רק ספרי החיים?
משום שכאשר מעמידים חוטא לדין יש להביא בחשבון גם את עברו: מי היו הוריו, מה היתה סביבת מגוריו וגידולו, איזה חינוך קיבל וכדומה.
הרקע הזה חיוני לבדיקת המניע של העבריין, לפסיקת דינו הצודק ולגזירת עונשו על פי החוק.
וְתִמְלוֹךְ עָלֵינוּ כִּי מְחַכִּים אֲנַחְנוּ לָךְ
סופרים אחדים שוחחו על כך שיש סופרים צעירים הכותבים באדיקות בסגנונו של ש"י עגנון. אמר אחד מהם:
צריכים הם לומר לו לש"י עגנון: "ותמלוך עלינו כי מחקים אנחנו לך"...
רבי יוסף מִדלאטיץ' קרא בסדר התרת נדרים בערב ראש השנה: "ואין אני תוהה חס ושלום על קיום המעשים הטובים שעשיתי". הפסיק לרגע, נטל סידור אחר ואמר:
ודאי טעות היא, כי אילו מעשים טובים עשיתי?
פתח את הסידור השני וגם שם ראה אותו נוסח. מיד געה רבי יוסף בבכי מר.
סִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. (ראש השנה לב, ב)
בראש השנה שחל בשבת נשא רבי לוי יצחק מבֶּרדיצֶ'ב את עיניו לשמיים ואמר:
ריבונו של עולם, היום ראש השנה וקיבלת על עצמך לכתוב בספרך משפט כל איש ואיש. אומנם בשבת אסור לכתוב, אבל פיקוח נפש דוחה שבת.
לפיכך רשאי אתה, אבינו שבשמיים, לכתוב בספרך, אך בתנאי מפורש שתכתוב כל אדם מישראל רק לחיים ולשלום, ולא חלילה להיפך.
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ
הקב"ה מוחל וסולח לא למי שמכה על לבו בווידוי "על חטא" אלא למי שלבו מכה אותו ונוקפו על החטא שחטא.
("החפץ חיים")
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, פְּתַח שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם לִתְפִלָּתֵנוּ
כפרי שאינו יודע קרוא וכתוב הגיע לבית הכנסת בראש השנה. כל המתפללים החזיקו מחזורים בידיהם והתפללו.
הכפרי, ידיו ריקות ואינו יודע אלא למלמל את הא'-ב', נשא את עיניו אל על בסיום אמירת עשרים ושתיים האותיות וביקש:
ריבונו של עולם, קח את האותיות שלי ותחבר אותן בעצמך לתפילה!
בבית הכנסת נשמעו קולות של צחוק כבוש, ועל כן פנה הרב אל המתפללים:
בקשתו של יהודי זה מתקבלת ביתר רצון בשערי שמיים משום שזו תפילה אמיתית הנישאת מן הלב הנקי ואינה מדוקלמת מן המחזור.
אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי. (תהילים עא, ט)
לא נאמר אל תשליכני ב ע ת זִקנה, אלא ל ע ת זקנה:
התפילה היא שלא ישליכו אותנו לזקנה בעודנו צעירים - שלא נזדקן לפני הזמן.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן וְיֹאמְרוּ: הִנֵּה יוֹם הַדִּין
מדוע נחפזים המלאכים?
התשובה טמונה בדברי המשנה:
"העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד והעובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד" (פרקי אבות ד, יג).
אבל לא תמיד נעשות המצוות בשלמות, ולכן גם המלאכים הנוצָרים מהן אינם מושלמים אלא נבראים עם מומים שונים.
כשמגיע ראש השנה וכל המלאכים שנוצרו ממצוותיהם של היהודים צועדים בסך לפני בית הדין של מעלה, אזי כדי להותיר רושם חיובי על בית הדין עוברים המלאכים בחיפזון:
כך לא תהיה לבית הדין שהות להתבונן בהם, להבחין במומיהם של היהודים, ולמראה המומים להסיק כי מעשיהם אינם לגמרי מושלמים...
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל. (ישעיהו כז, יג)
המגיד ממֶזריץ' עלה פעם על הדוכן בבית הכנסת בראש השנה לפני תקיעת השופר וקרא בקול:
האסון הגדול של העם היהודי הוא נגע הפילוג והפירוד הפנימי. כל אחד תוקע בשופר משלו, מתריע כרצונו ומזעיק את הציבור. על כך הזהירו חכמים במסכת ראש השנה:
"שופר אחד אמר רחמנא ולא שניים ושלושה שופרות" (כו, א).
המשיך הרב:
הצלחתנו תלויה בכך שיהיה לנו "שופר אחד" - חזון אחד משותף של כל חלקי העם, ועל מציאות ברוכה זו רומז הנביא ישעיהו בחזונו על קיבוץ גלויות:
"והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים".
קיבוץ כל היהודים לא יהיה אפשרי אם לא "ייתקע בשופר גדול", שופר אחד ויחיד, ולכן הוא יהיה גדול במקום הרבה שופרות קטנים.
לְקוֹנֶה עֲבָדָיו בַּדִין
בראש השנה לפני תקיעת השופר פנה רבי אלימלך מליזַ'נסק כלפי מעלה ונשא תחינה:
ריבונו של עולם, בפיוט "לאל עורך דין" אנו אומרים "לקונה עבדיו בדין, לרחם עמו ביום דין". ואני, אלימלך בן אליעזר בן ליפא, מרשה לעצמי להזכירך, אדון העולמים, מה שאמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו", משום שלגבי עבד עברי האדון מחויב לקיים את הכתוב "כי טוב לו עִמָךְ" (דברים טו, טז) - עמך במאכל ובמשתה (קידושין כב, א).
ומכיוון שאתה קנית אותנו לעבדים, וכמו שכתבת בתורתך "כי עבדיי הם" (ויקרא כה, מב), הרי מחויב אתה על פי דין לרחם על עמך ביום הדין, לתת לעבדיך אלה מאכל ומשתה כל צורכיהם כדי לקיים את הוראתך: "כי טוב לו עמך".
לפני תקיעת השופר בראש השנה ראה רב אחד את בנו אוכל, וגער בו:
אינך יודע שאסור לאכול לפני תקיעת שופר?
אני יודע, השיב הילד, אבל אני אוכל כדי לבלבל את השטן: הוא לא ישער בנפשו שאני אוכל לפני התקיעות, ויחשוב שכבר תקעו ושהוא אינו יכול לקטרג יותר...
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. (תהילים קכו, ב)
רבי נחמן מברסלב נהג לומר כי השופר מביא עמו רינה ושמחה, שהרי ראשי התיבות של הפסוק: "אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" - "שופר".
לפני ראש השנה חיפש רבי לוי יצחק מבֶּרדיצֶ'ב יהודי הגון שיתקע בשופר בבית הכנסת שלו.
הגיעו אליו בעלי תקיעה רבים שרצו לזכות בתפקיד המכובד. כל אחד הראה את כוחו בידיעת כוונות התקיעה וסודותיה לפי הקבלה, אך איש מהם לא מצא חן בעיני הצדיק.
לבסוף בא עוד יהודי, והצדיק שאל אותו מה הוא מכוון בשעת התקיעות.
ענה האיש:
רבינו, יהודי פשוט אני ואין לי עסק בנסתרות. ארבע בנות לי שהגיעו לפרקן, ואין אני מכוון אלא כך:
ריבונו של עולם, הריני עושה רצונך, מקיים מצוותך ותוקע בשופר - אף אתה עשה נא רצוני ועזור לי להשיא את בנותיי.
הודיע לו רבי לוי יצחק:
אתה תתקע בבית מדרשי!
אָדָם נִדּוֹן בְּרֹאש הַשָּנָה. (ראש השנה טז, א)
ליד ביתו של הבעש"ט עבר פעם חַייקל, שואב המים. שאל אותו הבעש"ט לשלומו, וחייקל השיב באנחה:
רע ומר לי, רבי. בן שמונים אני, ועדיין נאלץ לסחוב את דליי המים הכבדים קומה אחר קומה בשביל פרנסה מועטה.
למחרת שוב ראה הבעש"ט את חייקל ליד ביתו ושוב שאל לשלומו.
השבח לאל, השיב השואב, לא ייאמן כי יסופר! אני כבר בן שמונים ועדיין יכול לסחוב את דליי המים ולעלות במדרגות מקומה לקומה, וגם פרנסה יש לי מכך.
שיתף הבעש"ט את תלמידיו במה שלמד:
תמיד תהיתי איך ליישב בין שתי האמירות הסותרות של חז"ל במסכת ראש השנה: "אדם נידון בראש השנה" ו"אדם נידון בכל יום" (טז, א). ובמקום אחר אמרו חכמים: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים" (ביצה טז, א).
בא חייקל ויישב לי את הסתירה, המשיך הבעש"ט בסיפוק. כפי שראיתם, הרי זה אותו חייקל עצמו, עם אותם דליי המים הכבדים והמדרגות הגבוהות. ואף על פי כן, אתמול היה ממורמר ומתלונן ואילו היום - שמח ומרוצה.
בשמיים קבעו, חתם הבעש"ט ושביעוּת רצון בעיניו, שאת פרנסתו ימצא חייקל כשואב מים, אבל אם יהיה מרוצה מעבודתו - זה כבר תלוי בו יום יום.
בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם. (תהילים פט, יז)
גם על הבְּכייה של החרטה לנבוע מתוך שמחה:
בשמך יגילון כל היום - ראשי תיבות: "בכיה".
הָעוֹשֶֹה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, זְדוֹנוֹת נֶהֱפָכוֹת לוֹ לִזְכוּיוֹת. (יומא פו, ב)
בימי הסליחות לקראת ראש השנה התהלך פעם רבי אלימלך מליזַ'נסק עצוב ודואג ובלבו חששות מפני אימת הדין. אבל בבוקר ראש השנה התמלא לפתע בשמחה גדולה והחל לרקוד. ביום השני של ראש השנה גברה עליו שמחתו והוא מזג כוסית יין לחיים ולברכה.
שאלו אותו חסידיו לפשר שמחתו, והרב ענה להם בעיניים מאירות שלקראת ראש השנה הצטברו בשמיים שקים גדולים גדושים בעוונותיהם של ישראל, ורק בבוקר ראש השנה, כאשר פתחו את השקים, הסתבר כי כל השקים היו מלאים במצוות.
השטן אומנם זעק וצווח כי מישהו גנב לו את כל העבירות שאסף בעמל רב, אבל הקב"ה היסה אותו והודיע לו שאיש לא גנב ממנו דבר.
בני ישראל עשו תשובה, הסביר לו הבורא, ומעשי הזדון נהפכו להם לזכויות.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ
חכמים אמרו: "לא היגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" (פסחים פז, ב).
מכאן עולה כי בהגלותו את היהודים מארץ ישראל רצה הקב"ה להשיג רווח.
אבל לאמיתו של דבר, לא זו בלבד שהגלות לא הכניסה כל רווח, אלא הקרן עצמה נתונה בסכנה בשל ההתבוללות. לפיכך פונים בתפילת ראש השנה אל ריבונו של עולם ומבקשים:
"הרם קרן ישראל עמך" - הזדרז להציל מהר את שארית ישראל, את החלק שנשאר מהקרן, כי רווח העסק הזה בוודאי לא יכניס לך...
אֵלּוּ וְאֵלּוּ בְּפֶצַח מְפַצְּחִים
יהודי התפלל בראש השנה בדבֵקות רבה ובקולי קולות:
"אלו ואלו בפֶצח מפצחים"...
אמר לו אחד המתפללים:
למה אתה צועק? האם אתה יודע בכלל את פירוש המלים הקשות האלה?
השיב לו הצעקן:
מה לי מילים קשות, מה לי מילים קלות - כל המילים הקדושות משמעות אחת להן: ריבונו של עולם, פרנסה אני צריך...
וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאֹתָם. (מיכה ז, יט)
צליל המילה "מצולות" מזכיר את המילה "הצלה".
בטקס התשליך משליכים באופן סמלי את החטאים למקום שבו איש לא יראה אותם עוד לעולם, וכך המצולות מצילות את האדם מפני חטאיו.
(הרשי"ל)
רבי נפתלי מרוֹפּשיץ יצא אל הנהר עם מורו ורבו, החוזה מלוּבּלין, לקיים מצוות תשליך בראש השנה. בעוד החוזה מנער היטב את כיסיו ואת קפלי בגדיו, כמנהג התשליך, גחן רבי נפתלי ארצה כמלקט מה שכמו נשר מבגדי רבו.
נפתלי, הוכיחו הצדיק, והלא להשליך את חטאינו לנהר באנו לכאן היום, ביום הקדוש הזה, ומה לך כי תפשפש בחלוקי האבן שם למרגלותיי?
אוסף אני מה שהשלכת, מורי ורבי, הצטדק רבי נפתלי, כי החטאים של רבינו מצוות הם.
