“ספר מחמם לב .חינני , כיף לקרוא וסיימתי עם חיוך.
זהו גם ספר מסוג הספרים שאת קוראת ואומרת :אלוהים אדירים, כלום לא השתנה.
הספר נכתב בשנות ה 30 של המאה הקודמת ובהרבה היבטים מזכיר את המידות הטובות של מדליין סנט - ג'ון (שגם עליו כתבתי בקורת) ואת פרחים למיסיס האריס של פול גאליקו. גם כאן מדובר בנובלה. ספרון לא ארוך במיוחד, כתב גדול ,שורות רחבות בלוויית איורים.
זהו מן סיפור סינדרלה התחום ביממה אחת פחות או יותר המשנה את כל כיוון חייה של מיס גווינבר פטיגרו.
במהלך היום הזה תסחף מיס פטיגרו לאירועים כמוהם לא חוותה מעולם תוך כדי עימות פנימי בין עקרונות חינוכה השמרני מצד אחד והרצון להתקבל ,לחוות הרפתקה וההכרה כי מתחת לכל התוויות בני אדם הם בני אדם - מצד שני.
מיס פטיגרו, אישה דהויה בשנות ה 40 לחייה ,מה שנקרא בעבר בתולה זקנה, מתפרנסת בקושי מעבודתה כאומנת שזה למעשה שם תואר מוגזם לעבודתה כמטפלת. רוב הזמן היא משמשת גם כמנקה, מכבסת, מגהצת, מבשלת ממלאת שליחויות וככל העולה על דעתם של מעסיקיה.
היא לא מאד מוצלחת בעבודתה, הילדים והוריהם רודים בה. היא בתת תזונה ,מטבעות ספורים נותרו בארנקה והיא עומדת להיות מסולקת מן הדירה אותה שכרה.
בהיותה בת למשפחה שמרנית ואדוקה (אביה היה כומר ) ובהתחשב בזמן: שנות ה30 של המאה ה - 20 - ובמקום : לונדון אין הרבה אפשרויות תעסוקה אחרות הפתוחות בפניה.

עקב טעות מוצלחת ,סוכנות התעסוקה שולחת אותה אל דליסיה לאפוס שחקנית וזמרת (שאין לה שום ילדים ) ומיד היא נשאבת לעולם זוהר ונוצץ שבו הלבוש , הטיפוח, העישון ,שתיית האלכוהול ואהבהבים עם 3 גברים שונים מושלים בכיפה.
דליסיה מיד מקבלת אותה בלי שאלות , משתפת אותה בשלל בעיותיה הרומנטיות ומתחננת לעצתה. מיס פטיגרו אמנם המומה ונרעשת לנוכח אורח החיים הפרוץ ,העליז, המתירני והצבעוני אבל מוצאת עצמה מתעלמת מהחינוך השמרני שקבלה וצוללת בהתלהבות להרפתקה שנפלה לחיקה.
בזכות אמירה נועזת או שתיים היא הופכת לאורים ותומים של דליסיה וחברתה אידית, מתעמתת עבורן עם הגברים השונים בחייהן, פותרת עבורן בעיות רומנטיות , זוכה ללבוש מחלצות ,לטיפול בשיער ואיפור שמעולם לא העיזה להשתמש בו קודם, מבקרת במועדון לילה, מתארחת במסיבה בוהמיינית, שותה אלכוהול ומפגינה עמוד שדרה ותבונה.
עד סופו של הסיפור יזכו הבנות בסוף מזן סינדרלה (שתי חתונות) שהונדס ע"י מיס פטיגרו.
מיס פטיגרו עצמה לא תחזור לחייה המשמימים והבודדים להכמיר ותקבל סוף טוב משל עצמה.
הסיפור שזור אמירות על טבע האדם והאופי האנושי (שכאמור ממש לא השתנה...) הוא שנון ,בקורתי ומשעשע.
אני מסתכנת פה בהרחקת הקהל אבל אני חייבת לטעון שזה ספר פמיניסטי.
אמנם כל הנשים תואמות לסטראוטיפ השוביניסטי - תלויות בגבר כלכלית ,נפשית ותרבותית. ולמוסר הצדקני הנוצרי - איפור זו פריצות ,עישון זה לגברים - אבל כל אחת מן הגיבורות מגלה עצמאות ועמידה משלה,
אדית אמנם הקימה עסק הודות לממונו של בעלה המנוח אבל היא בנתה אותו ומתחזקת אותו בכוחות עצמה.
דליסיה רואה עצמה מחויבת לתמיכה של גבר אבל היא מג'נגלת בין שלושה שונים עד שבוחרת בראוי והנכון המבין אותה ,לא ינצל אותה ושיביא לה אושר.
זה גם ספר על אחווה נשית - כולן עוזרות לכולן וכולן יוצאות נשכרות בדרך כזו או אחרת.
ובעיקר זה ספר על העצמה עצמית. מיס פטיגרו של תחילת היום איננה מיס פטיגרו של סופו.”

“גיבורה שהמראה החיצוני שלה חסר ייחוד, לא צעירה, עניה, ממעמד נמוך, איכשהו מוצאת את עצמה מתחככת בחיי הזוהר והאופנה. כישוריה שלכאורה אינם רלוונטיים לעולם הזה מאפשרים דווקא לה לעזור לאנשים הצעירים אותם היא פוגשת וליצור סדר בחייהם.
הרקע לספר הזה נשמע דומה מדי ל"פרחים לגברת האריס" המקסים, כך שהייתי חייבת לנסות.
אבל מסתבר שלמרות שהרקע נשמע דומה, התוצאה שונה למדי. ולא לטובת "יומה של מיס פטיגרו".
גברת האריס, עוזרת הבית הבריטית העשויה ללא חת, מצליחה להשליט סדר וניקיון בחייהם של ידידיה החדשים באופן שהולם את דמותה ואת יכולותיה. לעומתה, מיס פטיגרו האומללה, היא אומנת כושלת, לא ברור מהם כישוריה אם בכלל יש כאלה, והיא מפתיעה את עצמה ואת הקורא כאשר היא מצליחה לארגן את חייהם של ידידיה הצעירים לשביעות רצונם.
לפעמים היא מגלה יצירתיות ותושיה, לפעמים אין לה מושג מה היא עושה והיא מעין דמות קומית שמפעילה שרשרת אירועים חיוביים ללא ידיעתה. אז מי היא בעצם? האם היא קנווס ריק שבעלת מכון טיפוח יכולה לצייר עליו כרצונה, האם ההצלחה שלה מבוססת על איפור, בגדים, שמועות ודמיונם העשיר של הסובבים שמדמים לראות בה תחכום וניסיון שאין בה? או שמא היא מביאה מעולמה שלה מטען שמאפשר דווקא לה ליצור סדר בעולם הכאוטי של הצעירים? נראה שהיא פעם זה ופעם זה, או אולי יותר נכון לא זה ולא זה.
היא לא משל מתוחכם על הלבוש שעושה את האדם, היא גם לא מביאה איתה מטען מחיים אחרים, מיושבים אל תוך עולם הזוהר והאופנה. היא הרי כשלון גמור בכל פרמטר ואת החינוך הדתי השמרני שלה - היא זורקת לכל רוח כשהיא מגיעה למסקנה שהוא לא הביא לה כל תועלת בחייה.
היא פנטזיה אמריקנית של מייקאובר, של סינדרלה מודרנית, אבל מה יש מאחורי המייקאובר והמייקאפ? ובכן, את זה אולי מגלים אחרי הכתוביות, אבל את החלק הזה לא מקרינים אז למי אכפת.
תפיסות מיושנות על נשים וגברים ומה הם מחפשים ורוצים, בחיים ואלה מאלה, ניתן למצוא גם כאן וגם בפרחים לגברת האריס. אבל בעוד שבפרחים לגברת האריס הרגשתי בעיקר סלחנות לרעיונות האלו, כאן הם איכשהו הזדקנו באופן פחות חינני. יתכן שיחסית לזמנו הספר אכן מציג תפיסות מתקדמות. אבל אנחנו חיים כיום ולאורך כל הקריאה לא מצאתי סיבה של ממש להעלות מהאוב את הספר הזה.”

“מה זה "צעיר"? נראה לי שאלה טובה שיכולה להיות הבסיס לגישה שבה הולכים לקרוא את הספר הזה. רוב ההיסטוריה נעשתה על ידי אנשים צעירים מאוד, משום שתוחלת החיים הנמוכה הביאה אנשים צעירים, שלא לומר נערים ממש, לעמדות השפעה וממשל. היום זה לא ממש ככה, למעשה חלק ממש שונה, כמו למשל האמירה שגיל ההתבגרות נמשך עד גיל 30, או הגיליונות החגיגיים של "מאה הצעירים המבטיחים" ובהם הגבול שבו מדרגים אנשים עד גיל 40.

אז היום בני עשרים ומשהו הם צעירים בוודאות, אבל גם בני שלושים, וגם גיל ארבעים הוא לא מאוד זקן. פעם, גם לא כל כך מזמן, זה לא היה ככה. גווניבר פטיגרו היא מהתקופה שבה גיל ארבעים היה כבר מבוגר, שלא לומר על גבול הזקנה. היא בעצמה אפורה, עייפה ומרוטה מחיים לא טובים, תזונה גרועה, דאגות, עוני ומקומות עבודה לא מותאמים. הכותבת, ויניפרד ווטסון שולחת אותה אל העבודה הבאה שלה - אומנת בבית של מיס (!) לאפוס. זה היתה יכולה להיות פתיחה טובה לקומדיה של טעויות שבה מיס פטיגרו השמרנית נתקלת בעולמה המפוזר והבזבזני של זמרת מועדוני לילה. ולשם חשבתי שהספר הולך. אבל לא.

דליסיה לאפוס, צעירה ויפה גם בשעת בוקר אחרי לילה ללא שינה, לא טורחת לשאול את גווינבר מי היא ומה היא עושה שם. כפי שהיא אומרת לאחר מכן "עוד הייתי יכולה לגלות שאת מוכרת שואבי אבק ואז מה הקטע". במקום זה היא מושכת את גווניבר לתסבוכת הרומנטית הנוכחית שלה, כדי שתעזור לה לפתור אותה. וגווניבר, להפתעתה הרבה, גם מצליחה לעשות את זה.

וכך זה נמשך לאורך יום מלא. קצת בשל ניסיון חיים וזכרונות ממעסיקים קודמים שלה, קצת בעזרת תדלוק כזה או אחר של מיץ אומץ - אלכוהולי או זה הנלווה לקצת איפור, תסרוקת הולמת ובגד יפה, אליסיה הצעירה והנוצצת וגווניבר המבוגרת והאפורה לשעבר מבלות יחד, מטפלות במחזרים של אליסיה ומסדרות אחת לשניה את החיים.

הקטע של הספר הזה הוא בהיותו הוצאה מחודשת של רומן שנכתב בשנות השלושים של המאה הקודמת, על ידי סופרת שכתבה שישה רומנים ואז ילדה את הבן הראשון שלה והפסיקה לכתוב. האם הוא עומד במבחן הזמן? אין ספק שההוצאה שבחרה להוציא אותו מחדש חושבת שכן. אני הייתי רוצה לקוות שהעולם שבו זמרת צריכה לשכב עם מנהל המועדון שבו היא שרה, או סתם אישה שגרה בדירה שמממן המאהב העשיר והנשוי שלה פג מן העולם. בכל מקרה, כמו שאמרתי היום נשים בנות ארבעים לא מרגישות מבוגרות ולא מתייאשות מזוגיות ואהבה, גם אם עדיין, כמו תמיד, מבחינת בנות השערים ומשהו הן תראנה קשישות. התוצאה חמודה, מעמדית מאוד, אבל זו אנגליה, וקריאה מאוד על אף השנים שחלפו.”