“ארגנטינה החליפה משטרים ושיטות ממשל כמו גרביים.
כל פעם ששלטון "הגזים" והתעלם מקבוצת אוכלוסייה, התחוללה הפיכה. כך התחוללה המהפכה האיומה ביותר של "החונטה" שבשם "הצלת המדינה", עוללו זוועות באזרחים, העלמתם הפיזית, ה"חרמת" עוללים וסחר בהם ועוד זוועות אחרות. הדור הבא של הנשיא מנם , חונן את הקצינים עד לדרגת סא"ל, וכמוהו הנשיאה קירשנר.
גיבורת הספר מגלי מסכמת את התהליכים בעדותה בפני בית דין לפשעי החונטה :" אני מבינה שלא תאהב לשמוע את דברי, אבל אני מדגישה שוב: טרוריסט הוא טרוריסט, נקודה.... לעניות דעתי, בתי המשפט היו צריכים לשפוט גם אותם, לא רק את אנשי הצבא... אני מתכוונת לאלו שהשתמשו באמצעי טרור כגון חבלה, חטיפה ורצח .
אני מכנה טרוריסטים רק אלו שהשתמשו בשיטות אלימות וגם את שולחיהם."
בעולם כאוטי זה יש חברויות, וחיים פרטיים.
ביניהם עליה לארץ, לחיות בקיבוץ ולבנות עולם. ובתוך זה להיתפס על ידי ה"חונטה" ולעבור התעללות.
הספר מלא מתח פנימי של הדמויות, אין כאן שחור ולבן, וגם בני משפחה "הגונים" מתגלים בקטעי חיים אפלים.
מגלי שנעצרה על ידי הקולונלים, עוברת טראומה שהולכת ומתבהרת כעבור עשרים שנה. אין זה קל.
הכתיבה מצוינת והסיפור קולח וקריא, כל פרק מכיל קטע מידע שיצר נדבך תודעתי עד לאיחוי התצרף בסוף הספר.
הפריע לי כי יותר מדי תעלומות נפתרות באחת. איני בטוח שזה הכרחי. ניתן היה להסתפק בקורותיה של מגלי. ולא לדחוף בפרק האחרון תעלומותיהם של שני חברים נוספים.
לעניות דעתי זה ספר חובה שדן בנושא מהותו של "צלם האדם". יתרונו הוא בכך שאינו נותן תשובות חדות אלא מותיר מרחב למחשבות.”