“שטיבל: ביידיש "בית קטן". כינוי לבית כנסת קטן יחסית המשמש לתפילה, ללימוד תורה וכמקום מפגש לקהילה.
בשטיבל שלנו בבני ברק, שבשנים האחרונות היה נגוע עמוק בפוליטיקה פנימית, מאבקי כוח ושחיתויות, היה רצח. ברנדוויין המשגיח נמצא מת אחרי שנדקר בברוטאליות, ויש כמה שיודעים יותר מהשאר על מה שקרה וכולם שייכים ל"בעייתיים" של המוסד, או כמו שהם מכונים במגזר – ה"שבבניקים": שפירא, ממשפחת חוזרים בתשובה אשכנזית שאיבד את אימו לסרטן ואת אביו לטירוף; אבוקסיס, מאונן כפייתי בעל פרצי אלימות שבמיוחד בשבילו בנו בישיבה חדר מעצר; דלל, השרת של הישיבה שרוכב ברחובות בני-ברק על אופניים ללא חולצה ורודף אחרי נשים עוברות ושוות; וגם מרתה, הפסיכולוגית שמטפלת ב"שבבניקים" ועל הדרך גם בראש הישיבה האלמן. פוגל, בלש פרטי שנשכר על ידי בתו של ראש הישיבה, מראיין את השבבניקים ומנסה להביא פתרון לתעלומה.
זה ספרו השני של אודי אבן, וכמו בספר הביכורים שלו "דוד טוויזר אזרח למופת" גם כאן הוא מפליא לתאר את העולם הפנימי של נישה מתוך השוליים של התרבות הישראלית. אם ב"דוד טוויזר" הוא ברא לפרטי-פרטים את ההוויי של שכונת עוני בישראל של שנות השמונים, כאן הוא נכנס לנבכי העולם החרדי של בני ברק. ושוב, כמו ב"דוד טוויזר", אבן חוקר מבפנים את הנפש המופרעת. מהו התהליך הפנימי של המוח הפסיכוטי, לאילו חוקים הוא מציית ומה מניע אותו לעשות דברים.
הסיפור, לפחות בהתחלה, מנסה להעביר את הסיפור בתור "רשומון". ההתרחשויות מובאות בגוף ראשון מזווית הראייה של הנפשות הפועלות, ראשית מפיו של שפירא, בהמשך מפיו של אבוקסיס ולבסוף מגיעה התרת הקונפליקט דרך מרתה. הליקוי הראשון של הספר הוא בכך שהרשומון הזה לא בנוי כמו שצריך. התיאורים של שפירא ואבוקסיס, למרות שסגנון הדיבור שלהם דומה מדי ואין מספיק עבודה על האישיות הנפרדת של כל אחד מהם, כתובים באופן נפלא, עם משלב לשוני אמין ודינמי, עמוס בז'רגון פנימי ובמונחים תורניים וכתוב בסגנון אותנטי כולל עילגות מכוונת. בקטע הזה קשה להניח את הספר מהיד. הכישלון הוא שאין פה מרכז ממשי שהרשומון סוגר עליו, אין מספיק דגש על זוויות הראיה הנפרדות. והקטע האחרון, של מרתה, מזדרז מדי לבצע התרה של הקונפליקט, משאיר חוסר אמינות, זונח את המשלב הלשוני המושקע והמבטיח שפתח את הספר, ומרגיש מלאכותי.
מעבר לזה, למרבה הצער חלקו האחרון של הספר עמוס בשגיאות של מתחילים. כששפירא או אבוקסיס משתמשים בי' בגוף ראשון עתיד ("אני יילך", "אני יגיד לו") זה בסדר לגמרי כי ככה שבבניקים מדברים, אבל כשזה מגיע מחוץ למונולוגים שלהם זה בלתי נסלח. טעויות עריכה, כשמשפט מתייחס למשפט אחר שאינו קיים. לאן הדמות של לובין נעלמה? או שהוא חלק מהסיפור או שהוא לא. פוגל הבלש הוא דמות מיותרת, אין שום תפקיד לקטעים הקצרים בין רשומון לרשומון שבהם הוא הולך לשוק לקנות דגים או מתעסק במס הכנסה, הם לא תורמים לבניית המתח ולא להעשרת הדמות שלו. היעדר ניקוד, חלוקה לא נכונה לפסקאות, שגיאות כתיב, עילגות בתיאורים, לדוגמה: "את הכלל הלא פורמלי שקיים בקרב החוקרים הפרטיים הוא מכיר היטב, שאסירים יודעים את האמת על חבריהם האסירים, מי אשם ומי לא, אבל אף פעם אי אפשר לדעת הוא מהרהר." – מה זאת אומרת? זה כלל או לא? וגם אם כן, זה לא כלל טיפשי?
לסיכום: החלקים המשובחים שפותחים את הספר הופכים אותו לשווה קריאה. אולי מוטב היה לוותר על המבנה המורכב של רשומון.”

“רצח בשטיבל זהו ספרו השני של אודי אבן , ספר מתח ייחודי ומקורי שסיפק לי הקוראת הצצה על החיים במגזר החרדי בכלל במטבעות הלשון ,הנורמות והדפוסים הקיימים בה
ועל רצח במגזר בפרט .
הספר בנוי מארבעה פרקים כל פרק נכתב בגוף ראשון של דמות אחרת בגיבורי הספר המתארת את הרצח מזווית ראיה שלו ,זווית מעוותת ותלושה מהמציאות בהתאם למצב הנפשי של המספר . הדמויות הם : שמעון אבוקסיס , לובין , אבי שפירא , דלל אב הבית והפסיכיאטרית מרתה איסקוב שנישאת בחתונה חשאית למשגיח ברנדווין השנוא על כולם . במהלך העלילה ישנו חשוד עיקרי אך כשקוראים נדבך ועוד נדבך מהעלילה מגלים חשודים נוספים ... מי הרוצח ? ואיזה סיום מפתיע ? כל זאת תדעו בספר המתח המפתיע הבלשי הזה על כל מרכיביו הקלאסיים שבו שפה עשירה שפה אקדמאית ואפילו השפה האידיש וכן רמות שונות של שפות עד רמת ביבים בהתאם לגיבור . גם הומור וסרקזם יש בו ...
פרט הכתיבה שהיתה בשפה נמוכה שהיתה צורמת לי אך מה שהכי שבה את ליבי זה השיקוף המדהים בכתיבה מקצועית ומלומדת לנפש האדם: מצבים נפשיים
ומחלות בנפש האדם שבספר זה העמקתי והחכמתי .”