פרולוג
שניהם
למטה, למטה אנחנו נופלים.
"ג'וליאן, אני רוצה לספר לך סיפור," אמר אשטון, "על רוכב ומטיף. הרוכב התערב על הסוס היחיד שלו שהמטיף לא יצליח לומר את תפילת האל בלי שמחשבותיו ינדדו. האיש הקדוש קיבל בשמחה את ההתערבות, והחל למלמל את המילים המוכרות. כשהגיע לאמצע הוא נעצר ושאל, 'התכוונת גם לאוכף?'"
"זה לא סיפור על רוכב ומטיף," אמר ג'וליאן. "זה סיפור על איך לאבד סוס."
"אשטון, למה אתה לא אוכל את הקציצות שלי?" שאלה אימו של ג'וליאן.
"אה, הוא לא אוהב אותן, אימא," אמר ג'וליאן. "הוא אמר לי כשהיית במטבח. הוא לא אוהב את הבישול הנורווגי שלך."
"ג'וליאן!"
"תתעלמי ממנו, אימא של ג'וליאן," אמר אשטון. "אני אוהב את הקציצות שלך. את יודעת שהוא רק מנסה להרגיז אותך."
"אז הנה, התרגזתי. למה אתה עושה את זה, בן?"
"עושה מה, אימא, מתלוצץ?"
"אימא של ג'וליאן," אמר אשטון כשפיו מלא בקציצה, "לפני כמה ימים הבן שלך אמר לי שאני כמו האח שלא היה לו אף פעם."
"ג'וליאן!" צעקו אימו של ג'וליאן וחמשת אחיו.
"ג'ולס, תזכור להסתכל לשני הצדדים לפני שתלך לעזאזל," אמר אחיו הרלן.
"מעניין, בדיוק רציתי להגיד אותו דבר לאשטון," אמר ג'וליאן. אשטון צחק וצחק.
אימו של ג'וליאן הכינה לקינוח את המאכל האהוב על אשטון: לֶפְסֶה — לחם שטוח מגולגל ומתוק זרוי סוכר וקינמון.
"אשטון, ג'וליאן סיפר לך פעם את הסיפור על איך הוא הביך מיסטיקן כשהוא היה בן שלוש־עשרה?" אמרה ג'ואן קרוז. "תאכל, תאכל בזמן שאני מספרת לך. איש כנסייה חשוב ביקר בקהילה שלנו, נזיר אוגוסטיני מכובד, אדם עם מִשנה תיאולוגית מפוארת. הוא העביר הרצאה ואחר כך השאיר זמן לשאלות. והחבר הצנום שלך, שהקול שלו עדיין לא התחלף אז, ניגש למיקרופון וצייץ, 'אממ... סליחה, למה ישו בכה על לזרוס כשראה אותו מת, אפילו שידע שבעוד כמה דקות הוא יקים אותו לתחייה?' הנזיר חשב על זה ואמר, 'אני לא יודע את התשובה.'"
אשטון מחה את הסוכר והקינמון מפניו וגיחך. שערו הבלונדיני הפרוע היה זקוק לתספורת, עיניו הכחולות השמחות קרנו. "אפילו לי יש תשובה לזה, ואני לא איש חכם ובטח שלא נזיר — סליחה, אימא של ג'וליאן. החלק האלוהי של ישו אולי ידע, אבל החלק האנושי שלו בכה, כי ישו היה שניהם — לגמרי אלוהי ולגמרי אנושי. והדרך האנושית היא להתאבל על המתים. בפעם הבאה, ג'ולס, תשאל אותי. לי יש תשובה לכל דבר."
מַעֲבָר מהיר קדימה בזמן.
"אם תתעורר ראשון, אל תצא בלעדיי כמו שעשית אתמול," אמר אשטון. הם היו בקמפינג כבר כמה ימים. "תבטיח לי שתישאר פה?"
"אני לא מבין למה אתה מציק לי כל כך. אנחנו בקמפינג, לא בחקר מערות."
מַעֲבָר מהיר קדימה בזמן.
"אוי, אלוהים, מה קרה, ג'ולס? חיפשנו אותך בכל מקום. בכל מקום חוץ מאשר כאן. אתה לא מבין מה עשית לנו.״
"ג'וליאן, תגיד משהו!״
"אתה תהיה בסדר. אתה תהיה בסדר. תעזרו לו! תעזרו לו!״
"למה עשית את זה? אמרתי לך לא ללכת, למה אתה אף פעם לא מקשיב? למה הלכת בלעדיי?"
אני מצטער, אשטון, ג'וליאן רצה להגיד, אבל לא היה יכול לדבר. אני לא יודע מה קרה.
מַעֲבָר מהיר קדימה בזמן.
"החבר שלי כאן, ג'ולס, היה פעם מתאגרף," אמר אשטון לריילי ולגוון בערב שבו נפגשו. הבנים היו מטופחים ומגולחים ולבשו מכנסי ג'ינס עם ז'קטים של הוגו בוס. "זה אמור לעשות עליכן רושם, גבירותיי." הבנות היו צעירות ותוססות. "כמעט לא היה אפשר לגעת בו בזירה. הוא הכה את היריבים שלו במכות שיכלו למוטט הרים. כן, הוא היה לוחם נהדר, אבל בן־אדם פגום. ואילו עכשיו הוא בדיוק ההפך — למזלך, גוון, ואני מתכוון למילה מזל במובן המילולי ביותר שלה — אאוץ', ג'ולס! למה אתה מכה אותי?"
"איזה מזל יש לגוון," אמרה ריילי אחרי שנייה והפנתה את חיוכה אל אשטון.
גוון, בפלרטטנות, הזדרזה לפנות אל ג'וליאן. "טוב, אני חייבת להודות שאני באמת מרגישה שיש לי מזל."
מַעֲבָר מהיר קדימה בזמן.
"אתה מכיר בדיחות על אִגרוּף?" שאלה ריילי. הם ישבו סביב שולחן והזמינו משקאות ונשנושים. זה היה הדאבל דייט הראשון שלהם.
ג'וליאן הכיר בדיחות על אִגרוּף. "שמעתם מה מני פָּקינוֹ תכנן לכתוב על המצבה של פלויד מֵייוֶודֶר? אתה יכול להפסיק לספור. אני לא קם."
הבנות צחקו. אשטון צחק, אף שכבר שמע את הבדיחה לפני כן.
מַעֲבָר מהיר קדימה בזמן.
"ריילי, אל תתאמצי כל כך," אמר אשטון. "נשים לא צריכות למצוא חן בעיני הגברים בכך שיהיו גם מצחיקות. הן כבר מוצאות חן בעיני הגברים, את מבינה למה אני מתכוון?"
"לך לעזאזל," אמרה ריילי. "אני מצחיקה."
"לא, לא, אהובתי. זה לא עלבון. קיבלת את הרושם המוטעה שגברים רוצים שהנשים שלהם יהיו מצחיקות."
"לא, לא, אהובי," אמרה ריילי. "אתה זה שקיבלת את הרושם המוטעה שנשים לא רוצות שהגברים שלהן יהיו מצחיקים."
ג'וליאן הניד בראשו בהערכה. "זה היה מצחיק, ריילס."
"תודה, ג'ולס. אשטון, כדאי שתנסה להיות יותר כמו ג'ולס. כי בניגוד אליך, אתה מבין, הוא באמת מצחיק."
"לך לעזאזל, ג'ולס."
"מה עשיתי?" ואז הוסיף ג'וליאן, "אתה יודע, אָש, אם תצליח לגרום לבחורה שלך לצחוק, ואני מתכוון לגרום לה להטות את הראש אחורה ולצחוק צחוק מלא וקולני ממעמקי הגרון, אולי היא תיפתח אליך יותר ותסכים לעשות איתך גם דברים אחרים."
"לך לעזאזל, ג'ולס!" ואחר כך: "בסדר, אני אנסה להיות יותר מצחיק," אמר אשטון. "בואו ננסה את זה בשיטה של ג'וליאן."
"אמר הבישוף למוזגת," אמר ג'וליאן.
כדי להיות יותר מצחיק, אשטון סיפר בדיחה. "אדם מגיע לווידוי אחרי שנים שלא ביקר בכנסייה, ולהפתעתו מגלה בתא הווידוי משקאות חריפים, סיגרים קובניים וגם מגזינים של בחורות עירומות. 'אבי,' אומר האיש כשהכומר נכנס לתא השני, 'עבר זמן רב מאז הווידוי האחרון שלי, ואני רואה שחלו פה שינויים לטובה.' 'צא משם, טיפש,' מתרגז הכומר, 'זה הצד שלי!'"
ארבעתם הטו את ראשיהם אחורה וצחקו. הם אהבו את לוס אנג'לס ואת "כל הג'ז הזה".
מַעֲבָר מהיר קדימה בזמן.
"כן, אני עובר לגור בלונדון. זה יעזור לאבא הזקן והיקר שלי, ואתה יודע כמה שאנחנו קרובים. אבל צחוק בצד, תמיד רציתי לגור בנוטינג היל. זה ברשימת הדברים שאני רוצה להספיק לעשות לפני שאמות. כמובן אמשיך להחזיק את 'תיבת האוצרות'. למה שאוותר עליה? היא החיים שלי."
מַעֲבָר מהיר קדימה בזמן.
"כן, אני מוכר את 'תיבת האוצרות'. אל תיראה כל כך מדוכא. זאת רק חנות. אני אפתח חנות אחרת אם באמת ארצה לכבול את עצמי שוב. כרגע אני רוצה לנסוע, לראות את העולם. אתה מצטרף, ג'ולס? איפה היינו חוץ מאשר בלונדון? בשום מקום, בדיוק. רוצה לנסוע לצרפת? יש לנו זמן פנוי. מה אתה אומר, נוכל להיות שני גברים חופשיים בפריז, נוכל לעשות את הכי טוב שלנו, ואולי להרגיש שאנחנו חיים." אשטון גיחך, המהם ותופף. "כי אתה חבר מאוד טוב שלי."
מַעֲבָר מהיר קדימה בזמן.
"היא תשבור אותך," אמר אשטון כשהם חזרו הביתה ערב אחד, שיכורים כהוגן. "אמרתי לך שהיא תכסח לך את הצורה, ואתה הקשבת לי? אתה אף פעם לא מקשיב לי, כי אתה חושב שאתה יודע הכול, אתה חושב שאתה היחיד שיש לו תחושות בטן."
"אתה בטוח שאתה מדבר עליי?"
"היא פנתה אליך, בעיניים בוערות," המשיך אשטון, "כאילו היית האויב שלה בזירה, ואמרה, 'הלילה אני אפיל אותך.' עד כה שום דבר שעשית לא הפריע לה לממש את ההבטחה שלה."
"למה אני בכלל כאן?" אמר ג'וליאן.
"אתה כמו אבא שלי, שניכם כל הזמן שואלים, למה אנחנו כאן," אמר אשטון. "עדיף לשאול למה מישהו בכלל כאן. לא למה אתם טורחים להתקיים, אלא למה מישהו בכלל טורח להתקיים."
"ככה. אמנות החיים קיימת בעולם," ענה ג'וליאן ונזכר במרקוס אורליוס, "כדי ללמד אותנו שלא חשוב מה ייפול על האדם, הוא יהיה מוכן — ושום דבר לא ימוטט אותו."
"יש דברים שממוטטים אותך," אמר אשטון. "תוותר, ג'וליאן. כאילו יש לך ברירה. תודֶה שהובסת. תשכח שאהבת אותה אי־פעם. זה מה שאני נאלצתי לעשות." ראשו היה מושפל. "לשכוח שאהבתי אותן אי־פעם."
"בוא ניסע לפריז, אָש."
"בסדר, בוא ניסע. אבל קודם בוא איתי לחתונה ביורק."
"אני לא יכול." היה עליו לעשות הרבה דברים לקראת יום השוויון.
האם זה היה הסוף? האם הזיכרונות האומללים האלה היו חייו של ג'וליאן שחלפו לנגד עיניו?
לא, הוא הבין.
לא חייו שלו.
החברות שלהם הייתה ההתחלה של הכול.
איך ייתכן שאשטון הוא זה שעליו ניחתה הסופה?
לֵךְ לְךָ, חברי היחיד.
מַעֲבָר אחורה בזמן, אחורה.
