חסרי בושה
אני בעבודה, כותב, מוחק, כותב, ובעיקר מקלל.
מקלל את העולם, מקלל את הלקוחות, מקלל את עצמי שהלכתי ללמוד קופירייטינג ובעיקר מקלל את הבן או הבת אלפיים זונה שמהבוקר מתקשר אליי בלי הפסקה ממספר לא מזוהה. אני פשוט אחד שמפחד ממספרים לא מזוהים. אפילו לקחתי את זה לקיצון והגדרתי בטלפון שמי שמתקשר ממספר חסום שיתנתק לו אוטומטית. אבל השם “אופיר" לא הפסיק להופיע במזהה שיחות, והרגשתי כבר לא נעים ממנו או ממנה, ומרוב שהייתי סקרן לדעת אם זה ממנה, עניתי.
“כן אופיר, מי את או אתה, ולמה את או אתה מנסָה או מנסֶה להתקשר אליי בכזאת נחישות כבר ארבע פעמים?"
“אור?" קול של גבר נשמע מהצד השני.
מאכזב.
“היי... זה אופיר מהשלישות של הגדוד, אני רוצה לבדוק איתך כמה פרטים".
“בני זונות, ידעתי, איזה פרטים? מה קרה? יש מלחמה?"
“לא, לא... מה פתאום, הכל בסדר, אני רק צריך לעדכן כמה דברים", הוא שתק לרגע, “הא... יש לי שאלה... אם קורה לך משהו, אני יוצר קשר עם אבא שלך?"
“מה אתה מסתלבט? אתה אומר לי שאין מלחמה ואתה מתקשר אליי בשביל לברר מה קורה אם אני מת?"
“לא... לא... באמת, בדיקה שגרתית".
“כן, לאבא שלי".
“אוקיי... ואם קורה לך משהו, כל הרכוש עובר לאחיך?"
“כן, את אמא השארתי בחוץ. אבל למה אתה מתקשר דווקא עכשיו, ולמה כל ה'אם קורה לך משהו'? אני צריך שתגיד לי את האמת, זה בגלל ההתחממות בדרום? יוצאים למבצע? תהיה רגע אמיתי איתי, למה אחרי זה ההורים שלי יבואו אליך בטענות".
“הכל בסדר, תירגע", הוא צחק.
השיחה התנתקה, ובן זונה, חושב שזה מצחיק, יש בלאגן בדרום ואני מת מפחד שיקראו לי. אני כבר לא בגיל שאני חושב שזה מגניב למות בתור גיבור בצבא. כאילו אם היו מזמנים אותי כשאני בלי עבודה ובלי שקל על התחת, סבבה, מוכן לקחת את הסיכון, אבל תמיד מזמנים אותי בתקופות הכי בעייתיות שיש. פעם לימודים, פעם עבודה, פעם משבר בזוגיות ופעם אמא שלי מבקשת ממני לשמור על צ'יקו הכלב. למזלי, גילו לי צליאק, ובתקופה האחרונה אני נמצא בתהליכי יציאה מהמילואים. לכל אימון שהלכתי, ביקשתי מהם רק דבר אחד: “תדאגו לי ללחם ללא גלוטן". וגם לזה הם לא דואגים וגורמים לי להוציא ממיטב כספי על חבילת לחם מסכנה (שגם אותה המחלקה שודדת לי, רק כדי להבין איזה טעם יש ללחם ללא גלוטן). באימון האחרון שהשתתפתי, לפני שנתיים, הם עלו לי על כל העצבים אחרי שהם לא שחררו אותי להופעה שביקשתי לצאת אליה, אז אמרתי להם שיש לי צליאק ושאני מפסיק להגיע. כמה חודשים אחרי, המ"פ מהמילואים התקשר אליי ואמר שעד שאעבור ועדה רפואית, אני לבינתיים עובר לפלוגה אחרת בגדוד, פלוגה שלא קוראים לה אף פעם למילואים, אלא אם כן זה צו 8. בא לי בטוב, למשוך עוד קצת את הזמן ולהחליט אם אני ממשיך או לא.
עוד שיחה נכנסת, ועוד ממי? מדניאל השמן מהמחלקה בסדיר.
“יא שמממממממן, רק תגיד לי שלא קיבלת צו 8, למה הנבלה מהשלישות דיבר איתי הרגע בשביל לבדוק מה קורה איתי אם אני מת, ותראה יא כלב, אני רק מקבל ממך שיחה וכבר נכנסות לי לפה קללות באופן אוטומטי".
“שתתקע לך הלשון בחור תחת של גמל מנבי מוסא, תקשיב רגע..."
משהו קרה. דניאל אף פעם לא אומר “תקשיב רגע" אחרי קללה אחת. בדרך כלל שיחה איתו נפתחת במטר קללות של שלוש דקות ורק אחרי זה עוברים לעיקר.
***
שש שעות אחרי השיחה עם השמן מצאתי את עצמי בהלוויה של המג"ד שלנו מהשירות הסדיר. הוא נהרג בהיתקלות, ולא האמנתי שהוא נהרג. הייתי בטוח שהוא בן אלמוות הבן אדם הזה. כל הגדוד היה בטוח. היה מביך לראות את כל המחלקה בבית העלמין. רציתי לצחוק ולחייך כשראיתי אותם, אבל שמרתי על איפוק. איפה שברח לי צחוק וחיוך, התביישתי. בהלוויה עצמה לא עיכלתי שזה בכלל קורה. לא כאב לי, לא הרגשתי שום דבר, פשוט הרגשתי מוזר. מוזר שברגע אחד יש בן אדם, וברגע אחד, פשוט אין. זה שיגע אותי שלא הרגשתי כלום, וזה שלא הרגשתי כלום, גם גרם לי להתבייש. אני באמת חושב שהדבר היחיד שהרגשתי איתו סבבה באותו יום זה שלפחות היה לי תירוץ לברוח מהעבודה, והמחשבה הזאת, שזה מה שהיה לי הכי סבבה איתו באותו יום, גרמה לי הכי הרבה להתבייש.
כמה אהבו אותו בגדוד. הוא תמיד היה שואל לשלום החיילים, ותמיד הפתיע אותי כשהוא היה זוכר את השם שלי. “גבאי! מה שלומך גבאי? איך אתה? בסדר? יופי! יופי!" הוא היה אומר. ומה השם שלי, שמות של גדוד שלם הוא היה זוכר. הוא היה מג"ד לא סטנדרטי ולא קשה עם לב של אבן. הוא היה רגיש, והיה מצחיק, ולפעמים גם פחדנו ממנו במסדרים, אבל ברגע שהוא היה זורק הערה מצחיקה, הוא היה מוריד מכל המתח, ועם החיוך והעיניים שלו, תמיד ראיתי בן אדם טוב.
ההלוויה נגמרה, נעמדנו במעגל, הייתה תחושה מוזרה באוויר, ומירוסלב אמר לדניאל במבטא הכבד שלו “איך רזית ככה שמן? כמה קוֹק אתה דוחף לאף בלאט", ודניאל עם הפה המלוכלך בהיסטוריה אמר “כושלאמאמא שלך, הכל חדר כושר, מי ייתן ושנה הבאה אנחנו נפגשים פה בהלוויה שלך", ויניב הגניב משפט ואמר “בעזרת השם", וכל המחלקה צחקה צחוק מאופק. לא נעים, לא נעים, אבל עם הפסיכופתים האלה העברתי שלוש שנים. ואיזה שלוש שנים הן היו.
“תגידו, מה..." אמרתי, ולא ידעתי איך להשלים את המשפט... “מה אתם אומרים... מוקדם עדיין... אולי נשב בקטנה?" וכמה שהתביישתי כשהוצאתי את המילים האלה מהפה.
רבע שעה אחרי היינו בפאב הכי קרוב לבית העלמין במודיעין.פדיחות, אם מישהו מהגדוד ייכנס ויראה אותנו כאן, אנחנו שרופים. רגע, אולי בעצם זה כן טוב שמישהו ייכנס מהגדוד. ככה לפחות לא נהיה היחידים שרגע אחרי ההלוויה יצאו לפאב. אבל מה אפשר לעשות? מה, לא נשב? המחלקה לא הייתה בהרכב כזה מאז השחרור, כבר שבע שנים. אפילו דימה חזר לארץ מרוסיה בטיסה מיוחדת, אז ככה נאכזב אותו? אני לא אגיד שזה לא חסר בושה מצדנו שמההלוויה של המג"ד שלנו חתכנו לערב מחלקה, אבל אם לא ננצל את זה שכולנו יחד עכשיו, מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה? גם ככה יש דיבור שהולכים להיכנס לתוך עזה עם כל מה שקורה בדרום. ברגע אחד אנחנו יכולים לקבל צו 8, והופה, אנחנו בדרך לצאלים לחתום על ציוד ממאורעות תרפ"ט.
למרות הנסיבות, ולמרות הבושה, לא יכולתי שלא לשמוח ולהתרגש כשראיתי את המחלקה. איך התגעגעתי אליהם, לכל הנבלות. אפילו לעומר שעזב אותנו לטובת המפל"גיסטים החזירים והמושחתים. העיקר שבסוף הוא התחרט על זה. הסתכלתי עליהם, וחלק כבר קירחים, לחלק כבר לא רואים את הגוף מרוב קעקועים, חלק מגלגלים ג'וינטים כאילו אין מחר, השמנים הפכו לרזים, והרזים הפכו לשמנים. בקצב הזה אני נותן לאפשטיין חמש שנים אחרי צנתור ראשון עם פוטנציאל להתקף לב קטלני. מה לעשות, ההייטק הרג אותו.
“מה תרצה להזמין?" המלצרית שאלה ועברה אחד אחד, וכל אחד ענה את אותו הדבר “המבורגר ‘מדיום וול' וחצי קרלסברג", ועל כל אחד שענה המבורגר, עומר, שהפך לטבעוני, הטיף לנו, “תמשיכו לאכול נשמות חסרות ישע". הוא הפך לטבעוני קיצוני, ובשביל למשוך תשומת לב ועניין סביב הטבעונות, הוא פעם בשבוע מתחפש לנכה, עולה על כיסא גלגלים, ומחלק פליירים במרכז תל אביב שמסבירים למה כדאי וצריך לעבור לטבעונות. עומר הוא תל-אביבי, שמאלני, אתיאיסט, נמצא במערכת יחסים פתוחה, אל הורי ולא מאמין במוסד הנישואים. שרוט על כל הראש. מטומטם. אבל אני אוהב אותו, עומר זה אח שלי.
כשאמרתי למלצרית “בשבילי רק יין", איזה פרצופים קיבלתי, כאילו הרגתי מישהו, וישר הגיעו התקפות מיניב, “נו! תראו אותו, מזמין ‘יין', יא תל-אביבי שמאלני וקוקסינל". ועוד לפני שהספקתי להחזיר לו בהתקפה על זה שהוא צ'חצ'ח מדימונה ולספר על הצליאק שגילו לי, הוא שוב אמר “שמאלני", ומשם הדרך לירידות קשות אחד על השני הייתה מהירה. ככה זה מחלקת חפ"שים של הגדודים, מחלקה של אהבלים, אבל וואלה, אין כמו הגדודים, נמצאים שם האהבלים הכי טובים שיש.
רק עם החברים הקרובים אני יכול לצחוק באופן כזה. "טוב די! לא מתאים, חזרנו מהלוויה, בואו נוריד קצת", דימה ה"צהוב" כהרגלו דאג לסדר המחלקתי. אז שתקנו. ואז דניאל השמן בא להעלות זיכרון ועצר את עצמו. וראיתי איך בוער לו לספר, ואיך זה עומד לו על הלשון, ואיך לא נעים לו, ואם זה לא נעים לדניאל, כנראה שזה באמת לא נעים, כי לפי הקללות ואיחולי המוות שיוצאים לו מהפה בשוטף, מדד הנעימות שלו ממש לוקה בחסר. חבל, דווקא במצבים כאלה צריך לצחוק ולשחרר, ואז הוא התחיל “זוכרים ש... זוכרים ש..." ואני יודע כבר מה הוא בא להגיד... אבל הוא לא הצליח להשלים את המשפט וצחק תוך כדי. “אני רק זוכר איך דחפתי אותך בקיר יא שמן, תשע פריצות דיסק קיבלתי באותו רגע", דימה השלים. לא להאמין, איך זה שלא ראינו אחד את השני כל כך הרבה זמן, והכל פשוט נשאר אותו הדבר.
