מבוא


בשנים האחרונות הולכת וגדלה המודעות בעולם בכלל ובישראל בפרט לחשיבותו של האזור המכונה "המזרח הרחוק". השינויים הדרמטיים במעמדן של מדינות האזור הזה היכו גלים בכל העולם ולא פסחו גם על ישראל. תופעה זו באה לידי ביטוי בכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל וכמעט כל מדינות דרום מזרח אסיה והמזרח הרחוק, להוציא את המדינות המוסלמיות וצפון קוריאה. השינוי מתבטא גם במישור הכלכלי: בצמיחה הדרמטית של קשרי המסחר, בגידול המתמיד בייצוא ובייבוא ממדינות אלה לישראל וממנה, במספר התיירים העולה בהתמדה ובגידול במספר הטיסות המקשרות את האזור עם ישראל. נוסף לזה כמובן העניין הגובר בתרבויות, בדתות, בלשונות, באמנויות השונות, בארכאולוגיה ובמורשת של עמי אסיה. ההתעניינות הגדלה באה לידי ביטוי במחצית השנייה של המאה העשרים גם בפתיחתם של חוגים ללימודי אסיה באוניברסיטאות המובילות בישראל ובגידול מתמיד במספר התלמידים שנרשמו ללימודים בהם.


החל משנות העשרים של המאה העשרים נכתבו והתפרסמו בישראל ספרים רבים בעברית בנושאי סין, יפן והודו. ספר אחד נכתב בעברית על קוריאה, ושני ספרים כבר הופיעו על מדינת האי סינגפור. נעדר מרשימה זו ספר העוסק במיוחד בהיסטוריה, פוליטיקה, כלכלה, יחסי החוץ ותרבותה של הרפובליקה של סין, הידועה גם בשם טאיוואן. קיימת היום דרישה גדלה מצד הקורא העברי להבין בצורה מעמיקה יותר את המתרחש באי הזה, השוכן לחופיה הדרום־מזרחיים של יבשת אסיה. בעוד שבשנים האחרונות התפרסמו עשרות ספרים על הרפובליקה העממית של סין, מקומה של טאיוואן נפקד מארון הספרים של הקורא הישראלי. הספר שלפנינו בא לענות על חסר זה ומיועד להביא בפני הקורא העברי את תולדות האי, כיצד הפך להיות מה שהוא היום, מהי צורת משטרו, ובעיקר כיצד הצליחה טאיוואן הקטנה — שטחה (כ־36,000 קמ"ר) דומה לשטחה של ישראל (כ־28,000 קמ"ר), ואוכלוסייתה בשנת 2020 כעשרים ושלושה מיליון תושבים — להפוך מאי עני, שתושביו מצאו את פרנסתם ומחייתם מחקלאות נחשלת, למדינה בעלת כלכלה משגשגת המבוססת על תעשייה מתקדמת.


קיימים כמה קווי דמיון בין ישראל ובין טאיוואן. שתיהן החלו את דרכן בעולם המודרני בהפרש של שנה אחת: ישראל הכריזה על עצמאותה במאי 1948, והמשטר הנוכחי בטאיוואן החל את דרכו בדצמבר 1949 לאחר שנאלץ לסגת מסין היבשתית עקב תבוסתו במלחמת האזרחים שם. כמה אישים בטאיוואן ובישראל רואים גם שותפות גורל בין עמי שתי המדינות הקטנות הללו: שתיהן שוכנות לחופי יבשת אסיה — טאיוואן בקצה הדרום־מזרחי וישראל בצידה המערבי של היבשת האדירה הזו; שתיהן קמו במלחמה, ומאז הן מאוימות על ידי שכנותיהן — ישראל על ידי מדינות ערביות ומוסלמיות שבראשן אירן, המכריזות השכם והערב כי על ישראל להיעלם מהמפה כישות עצמאית, ריבונית ויהודית, ועל טאיוואן קיים איום מתמיד מצידה של סין העממית, הרואה באי חלק אינטגרלי של היבשת ומכריזה בגלוי כי היא תעמוד על כך שביום מן הימים תשוב טאיוואן להיות חלק מסין, כפי שהייתה עד 1949; בהיעדר משאבי טבע נאלצו שתי המדינות להתבסס על ההון האנושי שלהן, כולל פיתוח מערכת חינוך מתקדמת על מנת לטפח כוח אדם מיומן, שבנה תעשייה מודרנית המושתתת על טכנולוגיה ומדע מהמתקדמים שבעולם; שתי המדינות החלו את דרכן תוך שימת דגש על כלכלה, ריכוזית־מודרכת במקרה של טאיוואן וריכוזית־סוציאליסטית במקרה של ישראל. שתיהן נטשו דרך זו והעדיפו לדבוק בכלכלה חופשית בעלת אוריינטציה של שווקים חופשיים, אבל תוך שימת לב להקמת חברה אזרחית ולאחריות הממשלה לספק לאזרחים שירותים חיוניים כשיכון, חינוך, בריאות, תעסוקה וסעד. כלכלת שתי המדינות מושתתת במידה רבה מאוד על חיפוש שווקים בחוץ לארץ ושימת דגש על ייצוא מוצרי צריכה מתקדמים.


שתי המדינות העדיפו לדבוק בדמוקרטיה. טאיוואן, אחרי שנים של משטר צבאי, עברה תהפוכה גדולה החל מסוף שנות השמונים של המאה העשרים ועלתה על הנתיב של דמוקרטיה פרלמנטרית רב־מפלגתית. קשה להוכיח זאת, אבל ייתכן שבמידה מסוימת שימשה ישראל דגם למערכת הפוליטית הדמוקרטית החדשה שהתפתחה בטאיוואן בשלושים השנים האחרונות. כבר נאמר כי שתי המדינות חשות עצמן תחת איום קיומי מתמיד מצידן של שכנותיהן; כתוצאה מכך טאיוואן וישראל מנועות מלהשתתף במסגרות אזוריות, זו באסיה המזרחית וזו במזרח התיכון. על מנת לשרוד כוננו שתי המדינות צבא קטן אך חזק, המושתת על טכנולוגיה מתקדמת המאפשרת להן אף לייצר את כלי הנשק שאינן יכולות לרכוש בחו"ל. שתיהן מדגישות את היתרון האיכותי שלהן, בהיעדר עומק אסטרטגי ועם אוכלוסייה קטנה. גורם נוסף המוערך על ידי הישראלים הוא כי בטאיוואן מעולם לא הייתה אנטישמיות, אולי בשל היעדר קהילה יהודית באי עד שנת 1945 ואולי בשל המורשת הקונפוציאנית, וייתכן גם בשל היעדר אוכלוסייה מוסלמית מקומית. ישראל וטאיוואן ערות מאוד לסכנת התפשטותו של הטרור הבין־לאומי וגידול השפעתו של האסלאם הקיצוני, ומשתפות פעולה על מנת למנוע התפשטות איום זה. טאיוואן מוטרדת במיוחד מהתפשטות לוחמת סייבר. תנועות החרם האקדמי נגד ישראל אינן קיימות בטאיוואן, ואין שמאל קיצוני העוין את ישראל. טאיוואן מעולם לא התנתה שינוי במדיניות ישראל כלפי הפלשתינאים כתנאי לקיום יחסים עמה, והקֶשר עם טאיוואן מסייע לישראל לצאת מהבדידות שהייתה שרויה בה שנים רבות. גורמים רבים בטאיוואן ערים לכך שישראל היא אי של יציבות ושפיות באזור רב תהפוכות כמזרח התיכון, ויש להם הערכה גדולה ליכולתה של ישראל לטפח קשרים עם מדינות מובילות ביבשת אסיה, באירופה המזרחית והמערבית ובצפון אמריקה ודרומה.


גורם נוסף המשותף לשתי המדינות הוא היחסים המיוחדים ששתיהן פיתחו ומקיימות במשך עשרות שנים עם ארצות הברית, כמו גם התלות הגדולה במעצמה זו להבטחת ביטחונן. יחסים אלה העניקו להן לא רק סיוע צבאי אלא גם מטרייה מדינית. הן ערות לכך שבארצות הברית יש הערכה לכך שישראל וטאיוואן חולקות עימה ערכים כדמוקרטיה, חירויות הפרט וחופש הביטוי. שני העמים הם תולדה של עבר עשיר וארוך מאוד, והם נושאים תרבות עתיקה ומורשת מרשימה. מספר גדל של טאיוואנים רואים בהצלחת העם היהודי לשרוד — אחרי אלפי שנות רדיפות, פוגרומים, ולבסוף השואה של יהודי אירופה — עדות לכך כי עמים קטנים מסוגלים לשרוד, יכולים לפתח תרבות ומדע מרשימים ולהגיע להישגים בולטים, כמו אלה שזיכו את ישראל במספר לא מבוטל של פרסי נובל. שני העמים למדו שצורת התפתחות מסוימת היא שתאזן את החסר הגאוגרפי ואת מספר האוכלוסין הקטן המאפיין את שתיהן, וכי הן מסוגלות להגיע למעמד מכובד בקרב עמי העולם בשל ההישגים המרשימים שלהן בכלכלה, מדע, טכנולוגיה, תרבות, רפואה, חקלאות ועוד שטחים רבים אחרים. מכאן העניין הגובר בקרב שני העמים לדעת יותר האחד על האחר, לנסות להבין כיצד הוא מתנהל, מהי צורת השלטון, איך פותחה הכלכלה, מדוע המחקר המדעי כה מפותח ומה הן יכולות ללמוד האחת מהאחרת.


הפרק הראשון יסקור בקצרה את ראשית ההתיישבות בטאיוואן, מי היו התושבים הראשונים, מתי הגיעו לאי ואיזו מורשת הותירו אחריהם. הפרק השני ידון בקשרים הראשונים של טאיוואן עם מעצמות אירופה במאות ה־15 וה־16, ומה הייתה השפעתו של המפגש הבין־תרבותי זה. הפרק השלישי ידון בחמישים שנות הכיבוש היפני (1945-1895), מה היו מאפייניו ומה הותיר אחריו. במקביל תידון צמיחת התנועה הלאומית המודרנית בסין, הקמת מפלגת הגואומינטנג (Kuomintang) בהנהגתו של סון יאט־סן (Sun Yat־Sen) ולאחר מכן צ'יאנג קאי־שק (Chiang Kai־Shek), מלחמת האזרחים בסין והקמתה של הרפובליקה של סין בטאיוואן. הפרק הבא יעסוק בהיסטוריה של טאיוואן החל משנת 1949 ועד מותו של צ'יאנג קאי־שק בשנת 1975, עלייתו לשלטון של בנו צ'יאנג צ'ינג־גואו (Chiang Ching-kuo) וכינון הרפורמות במשטר ובכלכלה. הפרקים שלאחריו יעסקו בנשיאותם של מנהיגי טאיוואן מתחילת שנות התשעים של המאה העשרים ועד ימינו. פרקים נוספים יוקדשו לדיון ביחסי החוץ של טאיוואן ולביסוס הכלכלה, המדע והתעשייה המודרניים בה. פרק נוסף יעסוק ביחסים בין טאיוואן וישראל משנת 1949 עד ההווה, והפרק האחרון יבדוק כמה חלופות לפתרונות אפשריים לעתידה של טאיוואן. בסוף הספר יוגשו לוח כרונולוגי וכן ביבליוגרפיה של פרסומים בעברית העוסקים באספקטים שונים של טאיוואן.