האם זה ספר משנה חיים? כנראה שכן!
זה לא מה שאתם חושבים..בוודאות!!
כי בניגוד לפרוייד לא מדובר כאן בספר על אינטימיות, כלל וכלל לא.
מדובר באמנות האהבה. אהבה במובנה האינהרנטי והעמוק. אהבה כלפי המין האנושי, בני-האדם, אחים, חברים, ילדים ובני-זוג.
ובעיקר אהבה לעצמנו.
מתי בפעם האחרונה ישבת עם עצמך לבד, ללא שום הסחת דעת כמו טלויזיה, רדיו, ספר, אוכל? רק עם עצמך וגם ללא מחשבותיך? מתי?

<mark>אריך פרום</mark> טוען

ספרי פילוסופיה הם מבחינתי מבחן האומץ האולטימטיבי של הקורא "האידיאולוגי" (מילה נרדפת לטמבל בהקשר דנן), זה -כמוני- שהחליט פעם עם עצמו וגם הכריז ברבים, שספר שמתחילים - גם מסיימים. ויהי מה. חינוך פרוסי זה בגנים, אפילו שלפעולה עפ"י העיקרון הנ"ל, אין כל משמעות מעשית : קראת, לא קראת, למי איכפת ?! בטח שלא לרוב הסופרים, במיוחד אם נופשים הם כעת בין מלאכי שמיים ובינות למדשאות המוריקות של גן העדן...

אלא שצ

אמנות האהבה <mark>אריך פרום</mark>.
פרום בניסיון לתאר את השקפתו לגבי האהבה, טוען כנגד תפיסתו של פרויד, שיש טעם לפגם בתפיסה הפרוידיאנית, המתייחסת ליצר המיני כיצר גברי בלבד, כאילו המתח המיני נוצר באורח כימי בגוף הגבר ושחרור המתח הזה מתרחש בפעילות המינית בין בני הזוג, זו תפיסה פטריארכלית טוען פרום, השוללת מהאישה יצר מיני כשלעצמה, כנגד זה מוסיף פרום, ראשית אילו זה היה המצב אז האוננות הייתה למעשה פורקן היצר האופטימ

אי-ציות דינו מוות, לפחות מבחינה חברתית. סטייה מהתלם, משמעה חיים רווי בדידות וספק, שהתגמול אליהם מבושש לבוא, אם בכלל. אולם לאמיצים המעטים ובעלי המזל, צופן עתיד של הגשמה עצמית כבירה.

<mark>אריך פרום</mark>, היה פסיכולוג, פסיכיאטר ופילוסוף יהודי, בן המאה העשרים.
ספרון זה מאגד את הגותו אודות החירות המחשבתית, נביאי השקר והאמת בחיינו, סכנות הקומוניזם והקפיטליזם והפשרה ביניהם.

לדידו של פרום, ההיסטוריה האנושי

<mark>אריך פרום</mark> הסתלק מן העולם בשנת 1980, הוא אמנם הספיק לקרוא את פוקו, אך לא לצפות בסרטו של רידלי סקוט מ-1982, "בלייד ראנר", שהוא לדעתי מציג בצורה הנאה ביותר את הפסימיזם הפוסטמודרני של השליש השלישי של המאה ה-20. אנדרואידים בחברת בני אדם, וכצופים (אנדרואידים?) איננו בטוחים מי הם האנדרואידים ומי הם בני האדם – ועוד יותר חשוב, איננו בטוחים לומר לגמרי מהו ההבדל. במרחב של "ספק בני אדם ספק אנדרואידים" ספרו של

הספר מתחיל בהגדרות ותובנות מהממות על ציות ואי ציות מצידו של המציית/לא מציית, ועל שני סוגים של אי ציות, בפרק השני עושה את ההבחנות בין מה שמכנה "נביא" לבין "כהן" וזו חלוקה שדנה במטיל ההוראות עצמו ואיזה מהם ראוי לשמוע לו,
בפרק השלישי והרביעי כבר לא מדבר על האי ציות באופן ספציפי אלא במצב של החברה שלנו כיום (בימיו-וכנראה שגם בימנו) אנשים שהופכים למיכאניים, "איש המנגנון, איש שהפך מאדם לדבר -מוזן היטב-

"אי-ציות" מאת <mark>אריך פרום</mark> הוא לא ממש ספר על אי-ציות. מבין ארבעת הפרקים המופיעים בקובץ רק השניים הראשונים עוסקים באי-הציות ממש, וגם ביניהם הפרק השני עוסק בעיקר במסגרת הציות בה אנו חיים היום ולא בדרך למימוש אי-הציות או ניתוחו. אפשר יהיה להמשיך ולכתוב על הבנותיו של אריך על אודות אי-הציות, אך מאחר שביקורת ארוכה ומלאה נכתבה על הספר זה מזמן, אכתוב דווקא על שני הפרקים החותמים את הקובץ, שמבחינתי הם גם המעני

להתאהב זה קל, אבל לאהוב? זו כבר מיומנות שדורשת למידה והשקעה (בדומה לציור, נגרות או רפואה). אולם בשונה מהם, מדובר מדובר באמנות שאין תגמול גדול ממנה, מדובר באמנות האהבה.

זו הטענה המרכזית בבסיס המסה של <mark>פרום</mark> בספרו, שנפתח בחלק התיאורטי ומסתיים במעשי.
רוב בני האדם רואים בבעיית האהבה את בעיית היותם נאהבים (כיצד להיות נחשקים ומושכים) במקום את בעיית היותם אוהבים (כיצד לאהוב). על האדם להתייחס לאהבה כדב

יודע מה מטריד אתכם ומעקם את פרצוף חלקיכם - אז - עזבו את האיור שעל הכריכה! תתעלמו! אמנם יפה הוא כאיור - אבל האמת, לא רלוונטי לענייננו (ואולי נשוב לזה בהמשך).
לפנינו ספר עיון שהוא חובה - לכל נער מתבגר, מבוגר, הורה, מורה ושאר אדם על הפלנטה.
מה היא אהבה? כמה משמעותית אהבת אדם את עצמו כמה היא תורמת לערכו בעיניו ובעיני החברה - מה משמעותה ועד כמה חשובה היא כדי שיחיה חיים בהם הוא אוהב ומעריך ומכבד או שמ