לפני כמה שבועות עצרתי בתחנת דלק כדי לתדלק את האוטו (בבנזין) ואת עצמי (בקפה הפוך). כשיצאתי מהאוטו הבחנתי במשאית להובלת עופות שחנתה ברחבת החנייה. התקרבתי, הבטתי ולא יכולתי להתיק את מבטי. מאות עופות עמדו דחוסים בתא המטען של המשאית, מחממים זה את גופו של זה באוויר הקר של דמדומי יום דצמבר חורפי. דפנות תא המטען הורכבו מקורות עץ אופקיות וביניהן מרווחים: צרים דיים כדי למנוע מן העופות להתעופף משם, אך רחבים

ברחוב מקביל לשלי ליד תחנת הרכבת השכונתית גר בבית גדול ויפה הסופר מרטין גריי.
זוכרים את הספר בשם כל בני ביתי? האיש הזה שעבר שיבעת מדורי הגהנום, שאיבד פעמיים את כל משפחתו והתחיל שוב מאפס, הוא כמעט שכן שלי.
כל פעם שאני עובר ליד ביתו בדרכי לתחנת הרכבת, אני ניזכר בפרק על בריחתו מטרבלינקה, אחד הבודדים שהצליחו לצאת בחיים מהגהנום ולחזור לגיטו וורשה מגיא צלמוות.
כשאני בודק את תפקיד היודנרייטים בגטאות הש

בערך אחת לשנה, סמוך ליום השואה, אני מרגישה צורך, ואולי מחויבות, להסיר את המיכסה ולהציץ אל תוך האופל הזה שנקרא "שואה" ושבו הגיע המין האנושי לאחד מרגעיו השפלים ביותר. מתוך רצון להבין - איך, איך זה התאפשר? בקנה מידה כזה, לאורך זמן כה רב? ואיך והאם הנפש האנושית/צלם האדם יכולים לשרוד במעמקי השפל ולעמוד במבחנים כה קשים. האם אני הייתי מסוגלת?
צללתי אל תוך הספר - הוא ריתק אותי, זיעזע אותי, טילטל אותי וה

ספר מטריד , קשה לקריאה ומעורר מחשבות.
אתחיל בווידוי אישי.תודה לאל, איני בן לניצולי שואה למרות שיש לי קשרי נישואין עם ניצולי שואה או קשורים לשואה.
בתפקיד היודרנט החרוץ, נתקלתי לראשונה במשפט קסטנר( גרינוולד), שבו עלתה השאלה המוסרית - מהם גבולותיו של היודרנט? מתי עליו להפסיק ולאמר או לזעוק " היזהרו, כל אחד לנפשו!!". מתי אסור לסחור עם הנאצים או לנהל איתם משא ומתן?
הסיפור על גטו לודג' בפולין. "מלך ה

ספר אמיתי קשה ומטלטל - סיפורו של גטו לודז', הגטו השני בגודלו שהנאצים הקימו, והגטו ששרד הכי הרבה זמן והמשיך לפעול גם חודשים רבים אחרי שכל הגטאות חוסלו ותושביהם נשלחו להשמדה. בעיר לודז' חיו מעל ל- 225,000 יהודים בפרוץ מלמת העולם השנייה, ריכוז היהודים השני בגודלו אחרי ורשה.
הספר מספר את סיפורו של מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט, והמושל היחיד של הגטו במשך כ-4.5 שנות קיומו. רומקובסקי הוא דמות שנוי

אני דור שני לשואה, הורי מהעיר לודז' ו"חיו" בגטו מהקמתו ועד שנת 1944, ממנו הועברו למחנה אושוויץ. מעט מאוד סיפורים שמעתי מהם. אבי לא דיבר אף פעם ואימי דיברה כל הזמן על השואה אבל התמקדה באובדן האישי של כל המשפחה לרבות ילדה בת 10 באושוויץ. הוי.. כמה הייתי רוצה לקרוא את הספר כשהיו עדיין בחיים, לאמת את הסיפור ואולי להקל עליהם את הזכרונות.
בשנה שעברה נסעתי עם אחותי לביקור שורשים בפולין (יכולנו להוציאו