"הגל" מאת <mark>מורטון רו</mark> , מספר על מורה צעיר להיסטוריה , שבעקבות הנושא אותו הוא מלמד בבית ספר תיכון (הנאציזם) והתגובות האדישות שהוא מקבל מהתלמידים אחרי הקרנה של סרט על השואה , הוא מבצע איזשהוא ניסוי על התלמידים , בו הוא גורם להם להפוך לאירגון פאשיסטי .
הסיפור יוצא מכלל שליטה , למרות שהמורה בכלל לא התכוון לכך , וגם לא התלמידים . הם נמשכים למשמעת ולאחדות שהאירגון דורש , והם מרגישים סוף סוף שייכים למשהו

זה מהספרים האלה שאני תוהה אם בכלל צריך לק<mark>רו</mark>א אותם - הרי אני מכיר את הסיפור בקווים כלליים, ואני יודע שיש את הסרט שהופק בטלוויזיה האמריקאית ביוטיוב עם כתוביות בעברית (עוד לא ראיתי), ואני בעצמי גם מורה בבית ספר ואפילו מורה להיסטוריה ולספ<mark>רו</mark>ת אז בכלל, מה הספר יכול לחדש לי? אבל וואלה, זה ספר חשוב וזה ספר טוב מאוד, ואם הייתי חושב שתלמידים כיום יכולים לעמוד בו הייתי מביא אותו לכיתה לק<mark>רו</mark>א ביחד, אבל לצערי ז

אני אוהב ספרים בסגנון הזה, שלא מסבירים לך רעיון אלא עושים יותר מזה, ישר מדגימים אותו, נותנים לך דוגמא אמיתית.
כזה הוא הספר הזה, הוא מראה איך יכול להיות שהעם הגרמני הלך שולל אחרי הרעיון הנאצי, עם נאור הגיוני ומשכיל. שאלה שכל אחד שאל את עצמו מתישהו.

הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי ומספר סיפור דומה מאד לזה שאירע באמת, סיפור בו מורה להיסטוריה רצה להדגים לתלמידיו איך דבר כזה יכול לק<mark>רו</mark>ת, ובטעות או שלא גר

ספר עוצמתי, עוכר שלווה.
הוא מתאר את תהליך שטיפת המוח שעב<mark>רו</mark> התל',במסגרת הניסוי הנועז שערך המורה להיסטוריה, כדי לענות על שאלה של תלמידתו, לורי- איך ייתכן שמנהיג יחיד יכול לסחוף אחריו כ"כ הרבה אנשים, ולהניע אותם לעשות דברים איומים?! הוא מחדיר בהם תורה, שלפיה יש להעריץ את התנועה החדשה שהוא ייסד, ה"גל", ומי שלא מתמסר לה- אין לו מקום כאן... רק לורי האמיצה מתנגדת לתנועה החדשה ובכך מסיתה את מרבית חבריה

אני חייבת להתוודות, אני "אוהבת" שואה. כוונתי במשפט זה אינה שאני בעד שואה, לא ולא אינני אדולף היטלר בשם בדוי למ<mark>רו</mark>ת הרעיון המעניין, אלא אם כי שואה היא בין תחומי העניין שלי. כן כן, שואה זה תחום עניין לכל דבר. כפי שספ<mark>רו</mark>ת ואומנות הם תחומי עניין כך גם שואה. ומה לנערה כמוני להתעניין בתחום זה? זוהי הסקרנות, ידידיי, והיא פורצת בתחומים שונים ושוברת את כל הגבולות. אולי שמתם ליבכם לכך שזוהי אינה ביקורתי הראשו

המד<mark>רו</mark>ן לפאשיזם הינו חלקלק. זה לא סוד.
"הגל" מציע הצצה לניסוי חברתי החושף את שני צדי המתרס בתהליך התפתחות הפאשיזם, ועוזר להבין את התחושות העולות בתוך הקבוצה המקצינה ומחוצה לה.
לטעמי לא מעט סצנות התבב<mark>רו</mark> כצפויות, אך על כך מחפה סיום מצויין.

לאחר שהציג בפני כיתתו סרט על השואה, נשאל מר <mark>רו</mark>ס ע"י תלמידיו, מדוע הגרמנים אפש<mark>רו</mark> למפלגה הנאצית ולהיטלר לעלות לשלטון, כאשר ידעו מה הם מעוללים ליהודים. מר <mark>רו</mark>ס ענה שלאחר מלחמת העולם השניה, גרמנים רבים טענו שלא היו מודעים בכלל לרצח ולהתעללות ביהודים. התלמידים התקשו לקבל את התשובה הזאת, בטענה שלא הגיוני שאנשים לא היו מודעים למה שנעשה בארצם ובארצות סמוכות.
מר <mark>רו</mark>ס החליט לבדוק את העניין לעומק, ובסופו של ד

תנועה צעירה וחדשה מערערת את סדריו של בית ספר תיכון בקליפורניה שבארה"ב, העומדת בסטייה ובניגוד מוחלטים לכל מה שהתלמידים חונכו לפיו: שוויוניות וחופש. המסגרת הזו, המכונה בשם החזק "הגל", קמה כניסוי של מורה להיסטוריה, ויצאה מכלל שליטה, ואין הכוונה היא דווקא לאלימות. זה התחיל בעוצמתיות חיובית ששררה בכיתה שהפכה חיונית ויעילה יותר, והפך לגל המדמה את הנאציזם. הבסיס לכל הזרם הבלתי מפוקח הזה, שגרר עמו ק<mark>רו</mark>ב למ

פוטנציאל אדיר, ביצוע מאכזב. הייתי שמחה אם הספר היה כתוב ביתר פי<mark>רו</mark>ט, ובעיקר - אם מטרת הניסוי היתה מוסתרת גם מן הקוראים מההתחלה, כך שיוכלו להיסחף עם הניסוי ולהתמודד עם השאלה "מה אנחנו היינו עושים".