<mark>גווינו לדה</mark> מספר את סיפורו האישי בסרדיניה הקשוחה, אותו אי תחת ריבונותה של איטליה. מהספר עולה שילדותו של גווינו היתה תחת איום מאביו הרודה בו, מכה אותו, מתעמר בו ולא מניח לו לרגע ללא פקודה כלשהי הנוגעת משק. גם הטבע, פרט לתקופות של מזג אוויר נעים ונוח, הוא טבע קשה, טבע מלא איומים של זאבים, של כפור, של קוצים וסלעים שיש לעקור.
אחרי כל הקשיים האלה, נראה שהאדם הסארדי מקיים רק את עצמו, כל מה שהוא מייצר נו

מזל. מזל זה מה שהיה חסר ל-גָּווינוֹ לֶדָה. הוא נולד בתקופה הלא נכונה- 1938 ,במיקום גאוגרפי- דרום האי סרדיניה -בכפר הנידח -סיליגו ,למשפחת חקלאים קשת יום שהוציאה את פרנסתה מחקלאות ,ובעיקר מרעיית כבשים .אבל המזל הגרוע ביותר היה להיוולד כבנו של -אברמו -האיכר ורועה הכבשים.



החלטתי שבמקום לתאר במילותיי את ילדותו ונשמתו של גָּווינוֹ לֶדָה- אצליח להעביר את רוח הספר בכך שאשתמש בציטוטים המשפטים ה

ספר נפלא. אוטוביוגרפיה של מי שהצליח לצאת מדיר הכבשים של אדמות סרדיניה, ללא שלמד בבית ספר עד לרמה של כתיבת הספר המופלא הזה. תיאור חוויותיו של גוינו הילד שאביו - אדונו - תולש אותו כמה ימים לאחר תחילת כיתה א' מבית הספר לעיני כל הילדים לעבודת האדמה, רעיית הצאן וגזיזתו, טיפול בכרמי הזיתי, עידור, חריש ועוד.
תיאורי הבדידות של הילד, תיאורי האלימות הפיזית והנפשית שהוא סופג מאביו על מנת שיהפוך לרועה סרדי כ

הסיפור הזה הוא יצירת מופת, פיוטית ואוטוביוגרפית של <mark>גווינו</mark> לאדה, בדיוק כמו היינות של חבל סרדיניה המפורסמים באופי המחוספס שלהם.
כאן אנחנו מתעסקים עם ספרים ולא עם סרטים ולמרות זאת, אני לא יכולה להתעלם מהסרט האיטלקי הזה. צפיתי בסרט לפני כמה שנים, ועד היום אני זוכרת שהוא טילטל אותי לא מעט ימים לאחר שצפיתי בו. הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ולדעתי הגיע לו, לא רק בגלל הסיפור, אלא בגלל המשחק הנהד