המחבר <mark>שמואל מורד</mark> איננו סופר.
הוא עלה לארץ כילד קטן מעיראק והוא מביא לכאן את זיכרונותיו כילד ונער באנקדוטות וסיפורים קטנים
משנות החמישים ברמת גן שבה כדוע היה ריכוז גדול של יהודים יוצאי עירק.
אישית אני אוהב מאוד ספרי זיכרונות בייחוד כשכאן מובאים אליי ניחוחות של ימים תמימים שלא ישובו עוד.
בתי הספר של פעם בתי הקולנוע של פעם ואפילו המאכלים ובראשם הסביח המפורסם של רמת גן.
בסך הכל ספר נחמד וקריא לל

הספר הזכיר לי את ילדותי, תחילת הסיפורים הם משנות החמישים בהם מתוארים חוויות מביה"ס , המפגש וההכרות של האוכל הישראלי וההנאה מהתבשילים שהוגשו במסעדת ביה"ס, בית הקולנוע והקסם שבצפייה בסרטים כשעדיין לא היתה טלוויזיה, השעורים הפרטיים לריקוד לשם הביטחון העצמי, בהמשך מספר על ההתבגרות הנישואים והעבודה כעורך דין וקבלת החלטות בהתאם למקרים שבהם ניתקל. הפרק האחרון מוקדש ל-"אבא" וממנו הכי התרגשתי, אביו ה