" כן פעם טיפסתי, לא הגעתי לפסגה" הוסיף בקול רווי געגועים. .".. אבל עמדתי לרגליה והסתכלתי למעלה, אני חושב שלכל ילד צריכה להיות גבעה משלו לטפס עליה. ואני חושב שלכול ילד צריך להיות כוכב אחד משלו בלבד בשמיים, ואני חושב שלכל ילד צריך להיות עץ משלו. אני ח ו ש ב כך צריך להיות ."

דברים אלו נאמרו ע"י "דיבס" ילד בן 8 בזמן הפגישה הטיפולית שלו עם הפסיכולוגית ד"ר <mark>אקסליין</mark> .

דיבס הוא "יצור אנושי קטן, חולה

הספר מתמקד בריפוי שנעשה לילד בעל נפש פצועה. הריפוי נעשה בעזרת טיפול במשחק. גם אנשים שלא עוסקים בתחום ימצאו עניין בו ויהנו ממנו מאוד.
התרגשתי עד דמעות, פשוט מדהים מה קורה בנפשו של ילד פגוע. ספר זה לימד אותי עד כמה חשוב הצד הרגשי של הילדים, בלי אהבה אין כלום. גם הילד החכם בעולם אינו יכול להכיל ניכור הורי.

בהקדמה לספרה, שחלק ממנו מופיע גם בגב הספר, כותב ליאונארד קארמיצ'ל - מומחה לעניין, כנראה, על מעלותיה של המחברת ועל שיטתה "ריפוי במשחק". שיטה שבה נותנים מרחב פעולה - כמעט מושלם, לילד המטופל - דבר שבהחלט יעזור לו לגלות את אישיותו הנחבאת, ואולי אף להפכו לאישיות מבריקה ומוכשרת, ויתרה מכך - למנהיג אמיתי.
וכך הוא מסיים את דבריו: "אך בראש לכל, 'דיבס' הוא ספר קריאה מצוין! לדידי, הוא מרתק כסיפור בלשי ממדר

ספר מרגש על ילד שלא מוצא את מקומו בחברה ובבית עד כדי כך שהוריו חושבים שהוא מפגר. למעשה מדובר בילד מחונן שע"י ריפוי במשחק הפסיכולוגית מקלפת ממנו את שכבות המגן שבנה לעצמו ועוזרת לו להתחבר לאני שלו ולצדדים הרבים הצאפיינים את אישיותו. מה שהכיצעק אלי במהלך הקריאה היתה העובדה שלהורים יש כל כך הרבה כח לעצב את אישיותם של הילדים לטוב ולרע. רק באמצע הספר מגלים שמו של הילד היא רופאה מנתחת בהשכלתה ואביו מדעןץ