****


כל ההתמכרויות שלי בחיים נמשכות, לשמחתי, רק תקופות קצרות. התחלתי לעשן והפסקתי אחרי שנתיים, פשוט כי זה כבר נראה לי סתם אידיוטי. אחרי עשרה קרמבו לעונה אני כבר באמת לא מתלהב יותר. תפוחים, מסטיקים, משחקים במחשב, "האח הגדול", קולנוע, פייסבוק, סמים קלים - את כולם עברתי, הבנתי, קניתי את החולצה, המשכתי הלאה. זה לא שאני מואס בכל דבר וזורק - היי, אני נשוי כבר תשע שנים ולא נמאס לי בכלל. רק התמכרויות

ירושלים בספרות הישראלית היא לא עיר שתרצו לגור בה.
כבדה ומדכאת והאנשים בה סגורים וקשים. לעולם תחול בה הפרדה על אף שהגיעו אליה יהודים מכל קצוות תבל; האשכנזים בעולם משלהם והספרדים, הסמך טיתים מאיצים בבניהם להשיג עלמה מאותה העדה.
הסופרים שהתגוררו בילדותם בעיר שחוברה לה יחדיו חושפים בפנינו מצוקות אודות אם דכאונית שהתאבדה, בחור ספרדי שמתאהב בריבה אשכנזייה, התפוררות חיי נישואין שעד להם בן יחיד ורגיש וה

לא תמיד הסכמתי עם דעותיו של ידידי <mark>אמנון דנקנר</mark> בנושאים שונים, אולם בדבר אחד ישנה הסכמה בינינו – הבחור יודע לכתוב.
הכתיבה שלו ככלל וההומוריסטית בפרט, מעצימה אירועים, מאדירה אותם ומשחיזה רבים מהם כך שהקורא מובל לראות מצבים ולבחון אותם בצורה שמעטים הכותבים שיוכלו להתחרות בו, אם בכלל.

כמובן שצריך מיד לסייג ולראות את דנקנר הכותב הרציני – זה שדעתיו האישיות, מטבע הדברים, מתקבלות אצל חלק מאיתנו בהסתי

אחרי הקריאה נשארתי עם הרושם שדווקא איכותו של הספר הזה כביוגרפיה היא מה שעורר את הזעם; לא הסנסציות המיניות ולא הגילוי המסעיר, שמטבע הדברים לעולם לא נדע את מידת האמיתות שמאחוריו, על יחסי דב"א ואמו. זו אינה "עבודת גרזן", לא ביוגרפיה מוזמנת ומונעת מאינטרסים שמטרתה להכפיש (כמו שנכתבות בתמציתיות ובחוסר טעם על פוליטיקאים מכהנים בשנים האחרונות, למשל). <mark>אמנון דנקנר</mark> כתב ביוגרפיה מקצועית, מגובה בעובדות, הפניו

<mark>אמנון דנקנר</mark> היה ידוע ומוכר כעיתונאי דעתן, שעטו היה קל ודבריו נחרצים, אבל פחות ידוע כסופר של ספרות יפה. על כן הספר עב הכרס הנ"ל (יותר מחמש מאות עמודים) די הפתיע אותי. ובוודאי שעלילתו; בירושליים של שנות החמישים בדירה שכורה שבה חיות שתי משפחות, נכנסת לפתע לחייו של ילד יתום מאמו, דמות מוזרה של גבר הלובש שמלות אשה...
קודם כל, מה שמאוד אהבתי כאן הוא תיאור מדויק ומדהים של ירושליים של שנות החמישים והשיש

ו-ו-א-ו!! פשוט וואו!
בראבו ל<mark>אמנון דנקנר</mark>! איזה ספר!


אני חייבת להודות שברגע שהבנתי שהספר מסופר מנקודת מבט של ילד מירשולים, לא הייתי בטוחה שאני רוצה להמשיך לקרוא..מכירה את התיאורים על נופי ילדות וזכרונות ומקומות וריחות ולא התחשק לי לקרוא אותם שוב, אבל הדמות של דודה אווה..אחחח..איזו דמות...

והסוף...אחח...איזה סוף..פשוט התענגתי על הספר הזה... (ובכיתי כמה פעמים)

אפשר לסכם את הספר הזה במילים בודדות "רוב מהומה על לא מאומה". דן בן-אמוץ לא רק ערך מסיבת פרידה מחברים לפני מותו (ממנה זכור בעיקר המערכון שלו עם שייקה אופיר) אלא גם השאיר בקשה שהעיתונאי <mark>אמנון דנקנר</mark> יעלה בספר את סיפור חייו, ואני זוכר את הסערה שהיתה סביב צאתו לאור. זה היה כנראה כתוצאה מכך שהחברים הקרובים של בן-אמוץ ידעו עליו דברים שלדעתם מוטב שלא כולם היו יודעים אותם.

תרומתו היתה גדולה מעבר לפרויי

זאת לי הפעם הראשונה שאני קוראת ספר של <mark>אמנון דנקנר</mark>, ובמהלך כל הקריאה שאלתי את עצמי כיצד ייתכן שהסופר הזה נעלם מעיני עד עתה. "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" (ושגיאת הדקדוק שבכותרת רק מוסיפה לחינה) הוא סיפור איטי ועדין שמתרחש על רקע שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. דנקנר מכניס את הקורא לדירה קטנה בירושלים אותה חולקות שתי משפחות ותוספת ססגונית אחת – הדודה אווה. הדירה מלאה עד להתפקע, ודריה עוצרים בתוכם סו

בראש וראשון לבואי לכתוב ביקורת על ספר אני בוחן האם נהינתי מהספר ואח"כ אני בוחן את שאר המרכיבים של ספר טוב, האם השפה עשירה האם הספר ניחן בעולם דימויים מעניין. האם הדמויות בספר מעניינות מלאות ולא שטוחות. כיצד העלילה מתפתחת, מהו הרקע לסיפור ועוד ועוד.
ובכן קראתי את ימיו ולילותיו של הדודה אווה ונהינתי מאוד. אהבתי של הסיפור המיוחד במינו. אהבתי את הרקע הירושלמי עם המקומות השמות הריחות והחוויות, גם אם ב