אני מביא ציטוט מהכתוב על העטיפה האחורית של הספר . אני לכשעצמי אהבתי מאוד את הספר וקראתי אותו בנשימה עצורה .

"מבקרים הישוו את הספר לקן הקוקייה ולתפסן בשדה השיפון. כינו אותו: הישג מופלא, ספר מדהים, מצחיק, עצוב ומלא דמיון, רומן פילוסופי ורומנטי מן המעלה הראשונה, רומן ראשון נועז להפליא, רומן ספק פסיכולוגי ספק סיפור מסתורין.

בתא אטום בבית חולים צבאי, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כורע ציפורי ופע

***




חייב להיות זרעון של טירוף במי שכתב את הספר הזה. רק מלהסתכל על הכריכה עוברת לי צמרמורת בגב. אם יש גבול אחד שאני מפחדת ממנו הרי זה הגבול בין נורמלי למטורף. אני יכולה להתמודד עם תווית של מטורף גמור, אבל לא עם טירוף עטוף בהתנהגות נורמטיבית. זה מעורר בי חלחלה. ציפורי, נער אמריקאי שהתבגר לתוך מלחמת העולם השנייה, נמצא בדיוק על הגבול הזה. ציפורי מגדל יונים ולאחר-מכן כנריות. תחביב נורמלי. הוא

איזה ספר יפה. הנה אמרתי את זה וחשוב לציין את זה בהתחלה.
ציפורי וחברו אל (אלפונסו) הם מתבגרים צעירים בתחילת הספר. המקום הוא אי-שם בפילדלפיה של שנות השלושים המאוחרות של המאה ה-20. באירופה משתוללת המלחמה, אבל בעיירה שלהם החיים נמשכים כרגיל.
ציפורי, שם בדוי, מגדל יונים. אמו לא מתלהבת מהרעיון ואיכשהו היונים יוצאות מחייו ונכנסות הכנריות. פרקים ארוכים מוקדשים לגיול הכנריות והספקנים שבקוראים מיד יאמרו ש

אחד הזיכרונות הישנים מהבית הישן של סבא <mark>ויליאם</mark> היה הכלוב הקטן והצהוב שתלוי מול דלת הכניסה. מתחת לכלוב ובמרכז המטבח היה תנור נפט, ובהמשך תנור ספירלה שעליו נקלו כל חורף ערמונים מתוקים שנימוחו בפה. אחרי סיבוב בחצר במושב ואיסוף חלזונות בשדה, היינו יושבים בסלון ומקשיבים לשירה שבוקעת מהכלוב הקטן. הכלוב היה מאוד גבוה, ולעיתים ממש רחוקות היה סבא מוריד את הכלוב ומאפשר לי ולאחותי הקטנה לראות את הפלא המזמר.