למי מאיתנו לא היו רגעים בחיים אותם הוא היה מוחק, לו רק אפשר היה? רגעים מביכים-בדיעבד בהם עשינו שגיאות מטופשות, היינו חסרי-רגישות, נסחפנו אחרי רגשות עזים והצטערנו אחר-כך, פגענו, ביצענו עוולות, היינו קצת מנוולים אפילו שאולי חשבנו שהצדק איתנו? רגעים אשר, לו היו נחשפים כעת בפני כל (ובפרט בפנינו אנו, שהרי השתנינו מאז והדחקנו חלק מרגעים אלו), היו סודקים את שריון הדימוי-העצמי שלנו בפני אחרים ובפני עצמנו.

****


לפני כמה שנים נסעתי לבדי לחופשה באיים הקנריים. ניסיתי לשווא להימלט מגעגועיי למי ששברה את לבי כמה חודשים לפני כן, ונסיעה לאי טרופי נראתה כמו רעיון טוב.

אז לא. היא לא היתה רעיון טוב, מסתבר. הימים לא עברו, הזמן לא זז, גרמנית וספרדית עטפו אותי בבליל ההברות המעצבן שלהן, ודימיתי לראות את זו שעזבה אותי בכל בחורה שחלפה לידי. אוכל גרוע ותיירים שמנים ואדמדמים ששטפו את טנריף לא הקלו על מצוקתי, ו

טובת הילד, או טובת השופטת?

יש קולנוע אחר, שרעייתי ואני אוהבים ללכת אליו, הוא שוכן במבנה מחודש של קולנוע ישן מאוד, בו פוגשים בעיקר אנשים מבוגרים, שעדיין חשוב להם להרגיש את טעם הקולנוע השכונתי של פעם.

טובת הילד, הסרט שהוקרן בקולנוע השכונתי, מבוסס על הספר של <mark>איאן מקיואן</mark>, הוא סרט רגיש, יפה ונוגע, המצליח להציב תמונות חיים ודילמות מורכבות. הוא נגע וטלטל אותנו, כמי שחצינו, או שאוטוטו חוצים את קו ה

ישנם סופרים אשר כאשר אתה קורא כמה מספריהם נדמה לך כי, מבחינות רבות, אתה קורא את אותו הספר שוב ושוב. לטעמי כזה הוא הרוקי מורקמי, למשל. זה לא רע בהכרח, אבל מבחינתי, אחרי שאני קורא שניים שלושה ספרים של סופר כזה אני חש צורך לעבור הלאה (ואולי לחזור לספריו לאחר מספר שנים). אצל <mark>איאן מקיואן</mark> אין הדבר כך. כל אחד משלושת הספרים שלו אותם קראתי בחודשים האחרונים הפתיע אותי מחדש והחשק שלי לקרוא עוד מפרי מקלדתו רק

כך היינו

הכרנו באחד מהפיקודים הצבאיים, היא שירתה כחובשת ואני באחת מיחידות הפיקוד האחרות. נפגשנו באחד מהערבים בהם נשארנו בתורנות, אירוע שמאפשר שיחת נפש לתוך הלילה. היא הייתה עם עיניים שחורות, גדולות ועמוקות המשרות עצב עמוק, הייתה לה שלווה מפתיעה, יחד חפשנו נקודת אחיזה בחיים, ודרך לשבור את השתיקות בעלות הקסם, שהעידו על הדמיון הרב שביננו, של נשמות אבודות תאומות שמצאו אחת את השנייה.

היינו מסורב

החיים כתיקון

לצבי המורה שלי להיסטוריה של יהודי ארצות הברית היו מטלות מאוד מקוריות לתלמידו, הייתי צריך לצפות בסרט שחור לבן מפתיע באיכותו בשם אליס איילנד, המספר על הגירת היהודים לארצות הברית, או לקרוא את רומן המופת, העוזר של ברנרד מלמוד בכדי לקבל מימד חוויתי נוסף לאפוס הגירת היהודים לברוקלין. באמצעות הגישה הזאת למדתי איך לומדים היסטוריה כחוויה רב תרבותית מרגשת הנוצרת מהמפגש בין תחומים שונים כמו

את מה שקורה בספר הזה אפשר לייחס לעצלנות או לזחיחות או פשוט לכך של<mark>איאן מקיואן</mark> אין את אחותי, כלומר, מישהו שהוא סומך עליו ויודע שהוא בעדו ולכן מאפשר לו להגיד את האמת, לא רק בדיעבד, אלא גם תוך כדי. אם הוא היה מדבר איתה היא בטח היתה מראה לו את הפינות ומציעה לו להפסיק לעגל אותן והיה יכול להיות פה ספר מצויין.

זה מבאס, כי יש פה כבר את רב החומרים. האיש יודע לכתוב ולסיפור שלו יש פוטנציאל. הוא גם עשה תחקי

זהו הספר השישי של <mark>איאן מקיואן</mark> שקראתי בעשרה החודשים האחרונים ועדיין יש לי חשק לעוד. אצלי, זה חסר תקדים. עם סופרים אחרים, לאחר שלושה, ארבעה או חמישה ספרים אני בדרך כלל חש שזה מתחיל להיות more of the same ואז לוקח פסק זמן מן הסופר במקרה "הטוב", או לחלוטין מאבד בו עניין במקרה "הרע". (יוצאים מכלל זה סופרי מתח: שם תחושת more-of-the-same אינה מפריעה לי, משום מה.) מהו, אם כך, סוד הקסם של מקיואן מבחינתי? ה

כפרה עליך, <mark>איאן מקיואן</mark>. כפרה עליך.





אם ב'טובת הילד' הדבר שהכי פחות אהבתי הייתה הכתיבה, כאן ב'כפרה' דווקא הכתיבה הייתה הדבר שהכי אהבתי. הכתיבה היא אותה כתיבה מקיואנית יפה, אלא שכאן, מלבד כתיבה יפה, אין הרבה. כלומר יש - יש סיפור שמתרחש בבריטניה, ויש בו נערה שכותבת מחזות, ויש איזה מיקרה אונס, והספר עצמו אפוף במין אווירת רפאים שקטה ומפחידה כזו - אבל הקטע הוא שזה לא כל כך עניין אותי.

לפי ש