ספר חביב מינוס שלוקח קונספט מעניין מאד (מה אם היו מגרשים את כל היהודים מוינה) אבל לא מצליח לפתח אותו לעלילה מורכבת ונשאר בגבולות של סיפור נחמד וזורם לקריאה. לא הייתי מצטערת על קריאתו לולא אחרית הדבר המבחילה של חנן אלשטיין, שהניח שאם הוא מתרגם את הספר זו היא חובתו המוסרית לחלוק איתנו את דעותיו הפוליטיות המאוסות ולהזהיר את ישראל ואת הממשלה ״הימנית ביותר בתולדותיה״ מפני (תופים...) קץ הדמוקרטיה. זו פע

הסיפור שמאחורי הספר הוא זה שגרם לי לחכות שיגיע תורו ברשימת הקריאה,
מדובר בסאטירה על אנטישמיות שנכתבה עם תום מלחמת העולם הראשונה, והכותב בעצם חזה את שואת היהודים כשהעמיד במרכז הספר סיטואציה דימיונית לאז - ניקוי וינה מיהודים וההשלכות המיידיות על העיר, תוך התמקדות בסיפורים אישיים על משפחות ואהובים שנאלצו להיפרד.
בהתחלה הסאטירה פועלת את פעולתה, זה משעשע יותר מכואב אבל מעורר מחשבה גם על המציאות שלנו