שנת 1923 בספרים

העלילה מתרחשת בקנטון טסין (טיצ'ינו) לא הרחק מגבול שווייץ ואיטליה, למרגלות הר ג'נרוסו, בעיירה בשם סואנה. תייר המגיע לאיזור נתקל באותה דמות מסתורית, רועה עטוף גלימה מעור עיזים המרכיב משקפיים. בעוד שרבים מהמבקרים ומורי הדרך שלהם לועגים לאיש, המספר חש כלפי האיש "...יראת-הכבוד, המתעוררת בלב רבים בפני גורל-חיים בלתי שכיח. הוא שמע דברים שונים ומשונים אודות האיש". רופא גרמני המתגורר באיזור מסכם את הדברים באזני אותו תייר כך: "לכאורה, צריך הייתי לכעוס עליו...מפני שבחור זה יורד עימי לאמנותי. אולם מושבו כל-כך גבוה, כל-כך מרוחק, ותהילה לאל, שאין עולים אליו מלשאול בעצתו אלא מתי-מספר, אותם המעטים, שאינם חוששים לקבל תרופות מידי השטן...עלייך לדעת, מאמינים בעם, שנתן ידו לסטרא-אחרא. הכהנים אינם מכחישים דעה זו, מפני שהם הם שהפיצוה. תחילה, אומרים, שלטו בו מעשי-כשפים רעים והעבירו אותו על דעתו ולבסוף נעשה גם הוא עצמו למחבל ומכשף-התופת שאין לו תקנה. מה שנוגע לי, הרי לא יכולתי למצוא בו לא טלפיים ולא קרניים".

המספר עולה להר ומתוודע לאיש, המזמין אותו בלבביות רבה לביתו. הרועה מתגלה כמי שבקי במיתולוגיה יוונית ובתרבות העולם. לאחר מספר ביקורים, מעיד המארח על עצמו: "למה אסתיר ממך,...שבן-טובים אנכי, ושנעורים מותעים והשכלת מלומדים מונו לי. ודאי הנך רוצה לדעת, כיצד נהפכתי מאיש בלתי-טבעי לטבעי, מאסיר לבן-חורין, מסר וזעף למאושר ומרוצה? או כיצד הוצאתי את עצמי מכלל החברה האזרחית והנוצרית?" המארח שולף צרור דפים ומקריא לאיש את סיפורו.

לעיירה סואנה הגיע לפני שנים רבות רפאלו פרנצ'סקו, כומר נלהב בן למשפחה משכילה. הוא שקד על לימודיו, ניהל אורח חיים מחמיר וסגפני. עם הגעתו לכפר הנידח החל פועל במרץ ובהצלחה בקירוב הכפריים לדת. האופטמן מרבה בתיאורי טבע נפלאים שהכומר העסוק בעסקי הקודש נאטם להם. הכל משתנה כאשר יום אחד מגיע למשכנו רועה פרוע ומבקש את סיועו בחינוך ילדיו. הכומר מגלה שמדובר בנצר למשפחה עתיקה הגר מעל לכפר במקום נידח שם הוא חי עם אחותו וילדיהם הרבים "מובן מאליו, שזה הזוג השטוף בגילוי-עריות מנודה ומוחרם הוא לכל אדם. 'דעת הקהל' אינה טועה לעולם בבחינה זו." אומר לכומר ראש הכפר.

הכומר מחליט לעלות ולבקר את המשפחה המנודה כדי להציל את נפשותיהם. במהלך העליה המפרכת לבקתתם הוא נחשף ליפי הטבע בזמן האביב בדרכו מעלה הוא נתקל ברועה הרועה את עדרי הכפר ומייד מגלה את הדמיון בין שניהם: הרועה "...היה סרוח מלוא-קומתו על הקרקע...הטה את ראשו אל ראי-המים ושבר את צמאו כדרך הבהמות...'גם אנוכי רועה' הרהר פרנצ'סקו וכהתנשא הלה מן הקרקע והתחיל מפחיד את בהמותיו הפזורות לכל עבר בשריקה חדה...ובקליעות אבנים, פעם מתכוון לשלחן הלאה ופעם לאספן ולשמרן מסכנת הנפילה אל התהום, הרהר פרנצ'סקו, אם שמירת הבהמות כה קשה ורבת-אחריות, שמירת בני-אדם, העלולים בכל רגע לנפול בחרמי השטן, על אחת כמה וכמה".

ואכן השטן אורב לכומר בכל פינה – הטבע מתעורר עם בוא האביב, הפריחה המדהימה באלפים מעוררת את חושיו ומשמגיע הוא לביתה של אותה משפחה מנודה מתוך הכרה כי הכל זכאים לחסד הנוצרי, "חרמי השטן" ממתינים לו בדמותה של אגתה, הבת היפה לבית אותה משפחה מנודה. למרות שהכומר מנסה להאבק במדוחי השטן ונעזר לשם כך בכל האמצעים שהכנסיה מעמידה לרשותו, הוא נכנע בסופו של דבר לעלומים, לטבע, וליופיה של הנערה. הרועה מסיים את סיפורו בכך שהכומר מלווה את הנערה ממעונו בחזרה לביתה בדרך עוקפת, הם סוטים מהדרך ובחלקת אלוהים קטנה, המזכירה גן עדן, הכומר מתייחד עם הנערה. ואכן במסלול הפוך למסלול גירושם של אדם וחווה, הכומר חש שהוא נכנס בחזרה לגן עדן. תם ולא נשלם. המספר עוצר את סיפורו ואת ההמשך על האורח לגלות בעצמו והקורא מתוודע לכך בדפים האחרונים של הספר.

האופטמן מציג שני עולמות מתנגשים - נצרות ופגאניות. עולמו של הכומר הקתולי הסגפן מודע לכוחם של אלילים אלה: "הכנסיה העידה בפירוש על כוחם של הללו, אלא שראתה בהם אויבי אלוהים. נלחמים היו עדיין גם עכשיו, אף כי ללא-תקווה, נגד אל שדי בדבר ממשלת העולם". מול עיני הכוהן הצעיר נפרס יפי הטבע ושרידי העבר הפגאני המפואר. עבר פאגני זה נמצא במקדשונים בצידי הדרכים שהנצרות ניכסה לעצמה, בסרקופגים מעוטרים בדמויות אלים יוונים המשתתפים בבכחאנליה עליזה, המשמשים כעת להשקית בהמות ואף בפסלון מגושם של פריאפוס, אליל הפריון הנמצא בביתה של אותה משפחה מנודה. ואכן בהרים הכוחות הפגאניים הללו נדמים חזקים מתמיד: באחד מהמקרים הכומר המזועזע רואה את אגתה רכובה בדרך לא צנועה על תיש סורר כאילו יצאה מעיטורי הסרקופגים... במהלך קריאת הספר נזכרתי במסה "אלים בגלות" שנכתבה ב-1853 ע''י היינריך היינה ומציגה כיצד אותם אלים מהמיתולוגיות הקדומות, שירדו מגדולתם עם עלית הנצרות, מצאו דרכים לשרוד. יצוין כי אין זה הספר היחיד שבו האופטמן מערב נצרות ופגאניות כך גם בספרו הראשון "The Fool in Christ, Emanuel Quint" הגיבור הוא כומר תועה המערב נצרות עם פולחן השמש.

גרהרט האופטמן (1862-1946) זכה בפרס נובל ב-1912. הפרס הוענק לו "...בראש וראשונה כהכרה ביצירה פורה, מגוונת ויוצאת הדופן בתחום אומנויות הבמה". מ''מ מזכיר הועדה בנאום ההצגה של הזוכה ציין כי "המעלה המיוחדת של האופטמן היא ההארות החודרות ומאירות העינים בתוככי נפש האדם".

הספרון הזה (כ-80 עמודים) הזה פורסם בדצמבר 1917 וזכה להצלחה אדירה. בעקבות סקירתו של OZIKO בחרתי לקראו בתרגומו של דוד פוגל שיצא לאור בהוצאת שטיבל בוורשה ב-1923. מלבד השפה המיוחדת של פוגל, שהיא מעניינת כשלעצמה, מעניין לקרוא תרגום שנעשה על ידי מי שהכיר היטב את התרבות הגרמנית ויצא זמן קצר יחסית לאחר פרסום הספר.

השורה התחתונה: סיפור מעט ארכאי, אך מעורר מחשבה, לגבי היחסים המורכבים שבין האמונה, במקרה זה הנוצרית-קתולית, לבין הטבע בכלל וטבע האדם בפרט.

פעם יצא לי להיות נוכח בשיחה מסוימת שבה הוסקה מסקנה, שיש יופי באחד שלוקח רעיון כתוב מספר, ומסביר אותו בשפה שלו.
דהיינו, אחרי שאותו אחד קרא את הרעיון למוחו שלו, והבין אותו בכלים שלו ובסגנון מחשבה שלו, הוא מדבר אותו, את הרעיון, איך שזה התבשל לו. וזאת הייחודיות היופי המסוים, בלדבר מתוך מחשבה אישית.
מה הקשר? את הספר הזה תירגם אדם שאני מאוד אוהב, בעיקר בגלל הכתבים שלו. אמת שאין תרגום כהרי הדוגמה למעלה, אבל לכל הפחות הרעיון קיים. הסיפור הינו סיפור, העלילה עלילה, והפאנצ' הוא פאנצ', אפילו השפה תהיה דומה קצת. אבל הסגנון וההרגל, יניעו אותו לבחור במילים מסוימות שלו, ולספר את הסיפור בצורה שתהיה אופיינית לו בלבד. (בלי להתייחס לעובדה שהמתרגם בחר לתרגם דווקא יצירה זו)
וזה רבותיי, דוד פוגל.
את השפה שלו אני מאוד מאוד אוהב, על כל גווניה.
ועל כן, לכשידעתי שיש ספר שהוא תירגם, הוא התווסף אוטומטית לרשימה.
כך יצא שקראתי את "הכופר מסואנה" וזוהי דעתי על היצירה עצמה:

כבר מההתחלה, התיאור הציורי של הנופים והטבע של פוגל תופסים מקום. כלכך מקום, עד שלפעמים הייתי צריך להזכר בעלילה. פעם אחת זה קצת הרגיז אותי, אבל לא יכולתי שלא לוותר. אני מאמין שיש שימצאו את זה כחיסרון ואף מועקה, אבל שוין.
העלילה עצמה, לא מסעירה מדי לכשעצמה, ואפילו בינונית ולא מרגשת. אין ספק שהדבר הטוב היחיד זוהי השפה, וכשזו קשורה לפוגל, יש לכם לצפות לדבר מאוד מסוים. אבל, בגלל התוכן, מצאתי את עצמי מפסיק לקרוא, וזמני השהות היו לא קטנים.
לא יודע עד כמה הייתי ממליץ למישהו לקרוא את זה, אבל גם לקצת העמודים האלה הקריאה יכולה להיות למעמסה.
בקיצור, יתרון וחיסרון מצטרפים למשהו סתמי, אלא אם יש לכם עניין מאוד מסוים דווקא ביתרון.
אני אתן לספר 3 כוכבים.

(אגב, נדמה לי שכבר כתבתי את זה במשהו שקשור אליו, אבל ישנו מאמר על שיריו של פוגל שמנתח אותם בצורה... קצת מטרידה ואפילו קריפית. המעניין שבסיפור הזה, הטענה של הסגנון המטריד מגיעה לידי ביטוי מושלם, עקב תיאור האהבה (החד צדדית?) בין הכומר לבין הנערה הפראית.)

הפואמה וילנה של זלמן שניאור היא שיר הלל או קדיש לוילנה היהודית, ירושלים דליטא, מרכז תרבותי יהודי חשוב שאיננו עוד.
הפואמה נכתבת ממקור ראשון, מזכרונו של שניאור על העיר. הוא חי בעיר בשנים 1904-1908.
הפואמה הזו הייתה כנראה מאוד חשובה לשניאור מכיוון שהוציא אותה בהוצאה מהודרת בהוצאה הברלינאית הנודעת "הספר" בשנת 1923. הפואמה מורכבת משישה פרקים, כל דף הוא בעצם שני דפים מחוברים, האותיות מעוטרות ויפות וחלק מהקישוטים נצבעו אדום. בנוסף מגוון ציורים של הרמן שטרוק מעטרים את הספר. הוא יצא ב1700 עותקים בלבד,כל ספר ממוספר, כש-50 העותקים הראשונים נכרכו בקלף בעבודת יד מעשה ידי אמן ובתוספת תמונת המחבר המצויירת ע"י הרמן שטרוק ועם חתימת ידו.
כתיבה פיוטית מלאת נוסטלגיה.

זוהי פואמה נוספת מאת לונגפלו שתרגם טשרניחובסקי אחרי "שירת היאותה", והיא עוסקת באינדיאנים של אזור אקדיה (נובה סקוטיה). עפ"י הספר "חיי לונגפלו" מאת רוברטסון, לונגפלו שמע את הסיפור ממכר שלו.

הפואמה מספרת על אבנג'לינה, בת שבט אינדיאני, שבשל פעולה כלשהי שבוצעה נגד המלך ג'ורג' מאנגליה, נשלחים חיילים להגלותם מארצם ולפזרם במקומות שונים ורחוקים זה מזה. במהלך ההגליה אבנג'לינה מופרדת מאהובה, גבריאל, והפואמה נסבה על מסע התלאות שלה בעקבותיו.

בתחילת הפואמה אנחנו מתוודעים לכפר האידילי, המתואר ככפר שבו הנערות טוות בנול תוך כדי שירה, הכומר עובר ברחוב וילדים מנשקים את ידיו, הנשים והנערות מקדמות אותו בברכה, אף אחד לא נועל דלתות וחלונות.

אבנג'לינה זוכה למחזרים רבים המתרגשים למראיה:
"אשרי האיש אשר נגע בכפה או בשובל שמלתה.
כמה אברכים משתדכים שתו על דלתה עם אופל.
והיה בדפקו על דלתה ומאזין לכל פסיעותיה,
מבחין לא היה מי מגדיל להכות: הלב או הפטיש."

אבנג'לינה וגבריאל מתארסים, נערכת ארוחה ובסיומה האורחים קמים לעזוב:

"ככה חלף הערב והכריז פעמון המגדל
על המרגוע, הגיעה השעה התשיעית. ותכף
קמו האורחים והלכו, היתה הדממה בבית.
כמה וכמה ברכות: 'היי שלום' ו'ערבא לך טבא'
צלצלו בלב אבנג'לינה מילאוה ששון ושמחה....
...
תכף כיבתה המנורה, כי אור הירח הנעים
חדר דרך החלונות להאיר החדר; וחרד
לב אבנג'לינה לקסמיו - כרטט גלי אוקינוס.
ויפתה הנערה מאוד בשעה זו בעמדה יחפה:
צחות רגליה משלג, על רצפת החדר האורה.
אפס לא עלה על דעתה, כי שם בין העצים בגינה
עומד אהובה מסתכל בצילה שלה ובמנורה.
אולם נזכרה גם בו ויש אשר עבר על נפשה
רגש של תוגה חולפת, כעבים מצילים פני רצפה
בלילות ירח בהירים מעיבים החדר לרגע."


אך סמוך לכך מגיעה פקודת ההגליה והפרידה, שבעקבותיה אבנג'לינה מתחילה את מסעה בעקבות גבריאל.

הפואמה כוללת תיאורי נוף נוספים המשתלבים ברגשות ומשקפים אותם:

"שפך ירח בנועם את אורו על מים מתנוצצים,
על פני ארזים וברושים המקרים אוהלים ביער,
פורץ מבעד קשתותיהם כבעד סדקי כתלית חרבות.
היה הכל כה מוזר, מטושטש כחלום חזיון ליל,
תקף את נפשם רגש של פלאי פלאים ועצב,
חשו עתידות לא טובות טרם תבואנה ואין מפלט.
משל לאותה מימוזה מתכווצה, הסוגרה עליה
לשעטת סוס דוהר בעשבי ערבות ובטרם עוד יקרב,
ככה יסגר הלב יתכוץ לשעטות הגזירה
בחושו בעצב עתידות לא טובות ובטרם תבואנה."

מהשוואת התרגום למקור האנגלי, שניתן למצוא <a href="https://poets.org/poem/evangeline-tale-acadie#" rel="noopener noreferrer" target="_blank"> כאן</a> או <a href="https://www.gutenberg.org/ebooks/15390" rel="noopener noreferrer" target="_blank"> כאן</a>

הסתבר שהופעלה צנזורה על מקומות שהופיעו בהם הקשרים נוצריים מובהקים. לא ברור אם על ידי טשרניחובסקי עצמו או על ידי העורך.
דוגמאות:
- בתיאור המפגש עם המסדר הישועי (עמ' עב) מוזכרת במקור האנגלי דמות הצלוב המביט בפנים מיוסרות במתפללים, יש תיאור מפורט של הקפלה והתפילות העוברות מהכומר למאמינים מושוות לזרעים הנשפכים מידיו של הזורע. אין לכל אלה שום ציון בטקסט המתורגם.

- במקום אחר מדובר על תפילת Ave Maria , אך בתרגום מוזכרת תפילה באופן כללי (עמ' לו).

- בתהלוכת האסירים ההולכים מהכנסיה אל הנמל, ממנו ישולחו בספינות לגלות, האסירים שרים:
"Sacred heart of the Saviour ! O inexhustible fountain !" , אך בתרגום הקטע הזה לא נמצא (עמ' מ)

כמו כן, למרות שהתרגום טוב באופן כללי, יש מקומות בהם חסרות מילים ולעיתים התרגום אף נראה לא מדוייק :

1) בתרגום נכתב:
"למחרת היום קם השמש מאוד בהיר; ופרחי הגינה
טבלו רגליהם בדמעות וסכו את כל תלתליהם
בושם יקרות הצבור בתוך כפתורים של גביש". (עמ' סו)

ובמקור נכתב:
Bright rose the sun next day; and all
the flowers of the garden bathed his shining feet
with their tears, and anointed his tresses with
the delicious balm that they bore in their vases of crystal".

במקום לתרגם שהפרחים רחצו את רגלי השמש וסכו את תלתליו של השמש, בתרגום נאמר שהפרחים רחצו את רגליהם שלהם וסכו את תלתליהם שלהם.

2) במקור נאמר:
Yet under Benedict's roof hospitality seemed more abundant

ובתרגום:
"אפס בבית בנדיקט רבתה התכונה ביותר". (עמ' לב)

במקור למעשה משווים בין הכנסת האורחים בבית בנדיקט לעומת הכנסת האורחים בבתים אחרים, והדבר נועד לשבח את בית בנדיקט, בעוד שהתרגום ניטרלי וסתמי.

3) יש תרגום נוסף לא מדוייק, אם כי יש להודות שהמקור מסובך לתרגום. בתרגום נאמר:
"וסירה מפליגה בכבדות...אקדיים ספנים בה נוהגים.
קבוצה של גולים, אך פלטת העם אשר נטרפה ספינתו..." (עמ' נ)

במקור יש ביטוי מורכב המדמה את האקדיים הגולים כרפסודה של ניצולים מאומה המדומה לספינה שעלתה על שירטון:
Floated a cumbrous boat, that was rowed by Acadian boatmen.
It was a band of exiles: a raft, as it were, from
the shipwrecked nation, scattered along the coast,
now floating together".

יש מקרים נוספים של החסרת מילים בתרגום.


דוגמאות לשימוש במילים תנ"כיות במשמעות מיוחדת:

1) "אולם כבר עברה בכפר הרנה ונודע האסון". (עמ' לו)
לכאורה יש סתירה בין המילה רינה למילה אסון, אך מסתבר שיש למילה זו גם משמעות של העברת הודעה:
"וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה, בַּיּוֹם הַהוּא, וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה, נֹכַח אֲרָם; וַיָּמָת בָּעֶרֶב, וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב. וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה, כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר: אִישׁ אֶל-עִירוֹ, וְאִישׁ אֶל-אַרְצוֹ." (מלכים כב, לה-לו)

2) תיאור הגירוש בפקודת ההגליה:
"והנה באורחה חרישית עצובה בשדות הכתומים
באו הנשים, מתכנסות מצריפים וחיות בשכנות,
נוהגות בצבים הכבדים במיטלטלים אל שפת האוקיינוס..." (עמ' לח)

כאן מדובר על צבים במשמעות של עגלות להובלת בני אדם.

"וְהֵבִיאוּ אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיהוָה בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת..." (ישעיהו סו, כ)

3) בתיאור הבית של בנדיקט בלפונטיין, אביה של אבנג'לינה נאמר:
"מגורות נרחבות ככפר מלאות מזן אל זן שחת,
מגורה ומגורה וגגה העובר על כנף מעזיבה
מעלות עולות בצל דילפה אל אסמי הבר הריחניים." (עמ' טז)

מזן אל זן = משנה לשנה \ מאסיף לאסיף. "מְזָוֵינוּ מְלֵאִים--מְפִיקִים מִזַּן, אֶל-זַן: צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת, מְרֻבָּבוֹת-- בְּחוּצוֹתֵינוּ. (תהילים קמד, יג)
מעזיבה = טיט\עפר\סיד ששמים על הקורות
דילפה = לקוח מתאור המשכן. אזור אליו דולפים המים בין הקורות העליונות של התקרה לבין התחתונות (יש גם פירושים אחרים).

ואנקדוטה - טשרניחובסקי מפרש את המילה 'ממל' כ"אבן שבה עוטנים את הענבים".

לסיכום: תרגום יפה של טשרניחובסקי, אך לא נטול פגמים.

'מרים' (1921) הוא מסיפורים האחרונים של ברדיצ'בסקי. מדובר בשלושה דורות של יהודים במזרח אירופה בסוף המאה ה-19.מחפשים את מקומם בעולם,ונאבקים על זכותם לממש את עצמם. מול המסורות בעולם מורכב הנמצא בתהליך שינוי.

מרים היא נערה המאפיינת מגמה זו.ריבוי האידיאלוגיות משפיע עליה. מרים מגלמת את המהפך האידיולוגי של בני התקופה.
יש שם מאמינים וכופרים, חסידים ומתנגדים, קראים ואפילו שבתאים, וכמובן התמודדות בין ההשכלה למסורת. נשים מסורתיות ונערות מתמרדות על זהותם.

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1921-1865) הוא סופר חשוב בתולדות התרבות היהודית ובספרות העברית בעת החדשה הוא חש את המתרחש סביבו. כותב רומן ייחודי מאד.
עדות מהמקור לאותו עולם שבסופו של דבר יש בו בסיס לעת הזו. להבנת זמננו אנו.