הוא רצה.

אבל נפצע.

הוא שר.

תמיד היה מאושר.

הוא רקד.

נתן תחושה שיחיה לעד.

הוא צחק.

רק שאת חייו מישהו מחק.

בשבילו ובשביל עוד אחרים כמוהו

אנחנו מדליקים נר יזכור,

ומנסים להביא למשפחתם קצת אור.

אז תנו את הכבוד המגיע

לחיילים שלנו.

לצה"ל.

נמאס לי.נמאס לי ממנו.

הילד שאני אוהבת מעצבן אותי. גורם לי להיות מי שאני לא. פקאצה כזאת. ואני לא!

הוא גורם לי להיות ילדה מעצבנת. ואת כל זה אני עושה כדי להרשים אותו. אבל האישיות האמיתית שלי מרשימה באמת. זה לא הוגן. החיים לא הוגנים כמו שאמא אומרת. ואני לא עושה את זה בכוונה. אלו פשוט אינסטינקטים כאלה כל פעם שאני אוהבת בן. אבל אותו אני אוהבת באמת.

אני אוהבת אותו,הוא אוהב את חברה שלי וחברה שלי אוהבת את חבר שלו. זה מסובך אבל ככה זה.

תמיד אני והוא מתחרים בינינו מי יותר טוב ,אוהבים "לרדת" אחד על השני. אנחנו סוג של אויבים, או ידידים. אויבים ידידים כאלו. אני "יורדת" עליו תמיד כדי שלא ישים לב לזה שאני אוהבת אותו.

מה שמוזר זה שלפעמים הוא מתגרה בי ולפעמים הוא אומר לי דברים ממש הפוכים... למשל:

לפני איזה שבוע,כשדיברתי איתו בטלפון שאלתי אותו: "תגיד, איזה סוגים של בנות אתה אוהב?" הוא ענה לי:"בנות שלא אוהבות אותי,כאלו קשות להשגה. תגידי, את אוהבת אותי?" לא ידעתי מה לומר. אם לבייש את עצמי ?! ועוד מולו? "לא. נראה לך?" פסקתי.

הוא התעלם ושאל: אם אני אוהב בנות שלא אוהבות אותי ואת לא אוהבת אותי, מה זה אומר?" לא הבנתי אם הוא רומז משהו... או אולי לא? עניתי לו חד משמעית כי נפלט לי:"שאף אחד בעולם לא אוהב אותך?!" "נו די, רגע רגע רגע" אמר לפתע " אם אני אוהב בנות שלא אוהבות אותי ואת לא והבת אותי אז... אני אמור לאהוב אותך?" ואז שנינו צחקנו וענינו ביחד: "לא..."

לפעמים אני מרגישה שהוא לא אוהב אותי. אבל לפעמים קורים לנו דברים די מצחיקים... למשל:

אתמול חזרתי מהחוג במונית ודיברתי עם אותו הילד בפלאפון. אמרתי לו" תקשיב לי טוב אחת ולתמיד. אל תתקשר אליי בחיים ביום ראשון לחוג כי אם תתקשר אצטרך להביא קולה/עוגה/נסטי או משהו טעים ולא כל כך בא לי...

הוא אמר:" למה לא? ותביאי לי קצת עוגה..." אמרתי לו: "למה קצת? אני אביא לך עוגה שלמה ואדפוק לך אותה בפרצוף...זה יהיה מצחיק". "מצחיק מאוד... "הוא ענה לי בציניות "אבל,תכלס,זה דווקא כיף.." "נכון ?! " תמיד רציתי שיעשו לי את זה, זה כיפי כזה.."

ואז שנינו אמרנו ביחד, באותו הזמן בידיוק:"אלא אם כן זאת עוגת שיש....."

ואז לא הפסקנו לצחוק....

זהו סיפורי העצוב... אני מתנדנדת באמצע רק רוצה לדעת את מי הוא באמת אוהב. אותי או אותה.

בבית הספר הוא אוהב אותה.ובטלפון אותי. מוזר. כיאילו הוא עצמו שנהי אנשים שונים...

(סיפוור אמיתי דרך-אגב..)

הנאצים.

היום כשאומרים למישהו נאצי הוא יכול לתבוע אותו ולקחת ממנו 15,000 שקל.

יודעים למה?!

כי המילה נאצי נהפכה לקללה.

עכשיו תשאלו שוב, למה?!

בגלל כל מה שהם עשו לנו. אני יודעת שטכנית, היהודים של פעם זה לא

אנחנו אבל,בסך-הכל כולנו אחים.

הנאצים ששמם הפך לקללה חמורה.

שראו ילדים מסכנים שלא אוכלים ודאגו לכך לקרות.לא היה אכפת להם.

כי אין להם לב.

פעם חשבתם מאיפה הגיעו כל התמונות של השואה?!

אז אני אגיד לכם. הנאצים צילמו.

עוד פעם תשאלו למה?!

כי הם אהבו לתעד את מה שהם עושים.

אני לא מבינה, איך אפשר להרוג אנשים? בשר ודם כמוכם?

כולנו שווים.

אז איך אפשר להרוג? לרצוח? להטביע? לחנוק? לענות? לתלות? לירות? לשרוף?

ועוד אלף ואחת אפשרויות הריגה.

איך אפשר להרוג ילדים? כל כך קטנים וטהורים.

כשרואים צמה של ילדה, שנחתכת בשנאה.

כשרואים יד עדינה של תינוק, שרק רוצה לחבק שוב את אמו.

כשרואים ילד שמחפש נייר מקומט כדי לשחק בו כאילו היה כדור.

איך אפשר?!

אנשים שמחפשים קליפות של תפוחי אדמה ומחלקים אותם לשמונה כדי שיספיק לאנשים אחרים.

סיפור קצר ואמיתי לגמרי:

אישה הגיעה לגטו עם תינוק בידיים.

אמרו לה הנאצים שהיא נמצאה מתאימה ללכת למחנה העבודה

בגלל היכולת הגופנית שלה.

היא אמרה שהיא מסכימה ללכת רק אם גם התינוק שלה בא איתה.

הנאצי, לא הרשה וחטף לה את התינוק מהידיים.

האישה ירקה עליו, בין העיניים.

מול עיני כולם, הנאצי העיף את התינוק לתוך הקיר והתינוק התפוצץ.כמו זכוכית.

כעבור כמה שניות הנאצי ירה באישה המסכנה שראתה את התינוק שלה מת לפניה.

את השואה- נזכור ולא נשכח!!!