גיל ההתבגרות
מאחורי כל סיפור יש מטרה,
אבל מאחורי הסיפור הזה יש אבדה.
אבדה גדולה של ילדה שבסך הכל רצתה שיהיה טוב בעולמה.
שהאנשים יהיו טובים ויעזרו לזולת, שהילדים לא יכנסו לתוך רכבת הפחדים של העולם האכזרי,
שהפרחים יצמחו ישר ולא יטו הצידה ושהאושר בעולם יחלוף על פני כל בית ויכנס פנימה.
הייתי עוד ילדה קטנה שהכל התחיל, ילדה תמימה ועדינה. ואז... התחילה מהומה!
האנשים ברחו וצעקו לכל עבר, האוויר השחיר ופתאום שמעתי בום, אור גדול הפציע על פני השמים.
הפעם, זאת לא הייתה השמש.אנשים נרתעו אחורה ובכו. לא הבנתי למה?...
הם היו בידיעה שכל רגע הם הולכים למות. ואני, אני לא ידעתי על מה המהומה, חשבתי שזה רק עוד איזה זיקוק שמעיד על שמחה.
אמא שלי הכניסה אותי לתוך מאורה שלא ראיתי לפני, כיתה אותי בשמיכה ונתנה לי תמונה.
תמונה שלי ושל אמא הולכות לפארק השעשועים בפעם הראשונה, אי זוכרת את זה כאילו קרה אתמול,אבל למה היא נתנה לי אותה?
אנחנו עוד נתראה נכון אמא?
אמא הייתה עצובה ודמעה זלגה מעינייה. אמא נתנה לי חיבוק גדול ואמרה שלא תעזוב אותי לעולם...
אמא הלכה ופתאום שמעתי קול מהדהד בראשי: נויה...,נויה קומי את תאחרי לבית הספר.
פקחתי את עיניי ולמזלי כל הסיוט הזה הייה בעצם חלום!
נשמתי לרווחה.. והתארגנתי ליום הראשון שלי בחטיבה.
נכנסתי לבית הספר החדש ופתאום... הכל נראה מושלם! המורים משבחים אותי על עבודותיי והתנהגותי בדיוק כמו שהייתי רגילה בבית הפר היסודי, היו לי הרבה חברות והרגשתי מאושרת יותר מתמיד.
לאחר חצי שנה...
מצבי החברתי ירד והצלחתי להרוס את כל מה שבניתי.
"נויה השתנתה", "נויה ילדה קרה"
זה מה ששמעתי מהסביבה ןבצדק!
אני ומשפחתי כבר לא במצבים כ"כ טובים. ויש רגעים שזה מגיע לשנאה וייאוש,
הפכתי לילדה עצובה שלא מעריכה את מה שיש לה ולא מבינה מה היא צריכה לשמח.
אך משהו מנע ממנע את כל רגשות השמחה והאכפתיות.
כמה שהייתי מקבלת עזרה... ומכל הסביבה,
נראה כאילךו אני מתעקשת להיות עצובה.
ואין לי על מה?!?!?!
אז למה הכל לא חוזר להיות כמו שהייה?