הביקורת האהובה של יש

חיוך הגדי

קראתי את הספר לאט לאט. כמעט לאט בהתרסה. לפעמים, כשאני שותה קפה בבית, אני שותה לגימה פה לגימה שם, הכוס מונחת בהיסח דעת על השולחן הקטן במטבח, ואז בסלון, ואז, לאחר זמן מה, שוב במטבח. עוד לגימה. גם את המחשבה הזאת חשבתי זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא את הספר המדובר, ועכשיו אני כותבת את המילים הללו זמן רב לאחר המחשבה. היא הופיעה בזמן ישיבת מדיטציה, ואז לאחר כמה ימים באחת נוספת. הרגע הבשיל. בדיוק כשהמחשבה כבר מעורפלת, פושרת, כבר לא אלא זיכרון. כתם צף, מתפרק. ונדמה שהספר עצמו הוא קצת כזה גם, כתוב כחלום בהקיץ, במקטעים, מספרים שונים וזהויות שונות ובדיה על בדיה על בדיה. יופי טהור ששורץ בריח מעופש. ילד שנוגע ובורח, רק כדי לחזור שוב. היו חלקים שקראתי בקדחתנות, בעיניים נוצצות, והיו חלקים בהם הרגשתי שעומס הדימויים, יפים ככל שיהיו, מכבידים על השצף. (ועכשיו?) עם זאת, הספר היטיב לתאר את המצב בארץ הזאת, ואת האנשים שבתוכה, ובעיקר את המציאות הלופתת הזאת. המציאות שיש בה לוכד ונלכד, ויש בה מספר ומסופר, אשר קשורים זה בזה בפקעת אין סופית. רק להביט בכך, להביט באמת. זה העניין. מי ייתן וכולנו, וכולם, נהיה חופשיים.

3 אהבו