שנערך לפני שנים בספריה - מקום עבודתי.

צפרדעים

אני רוצה לספר לכם סיפור קצר על אחי הגדול כשהיה עדיין קטן.

גדלנו ביישוב קטן בו המרחק בין בית לבית היה גדול. ובשטח שבין הבתים היו קוצים, עקרבים ונחשים בקיץ, ושלוליות ע נ ק י ו ת, ממש אגמים קטנים בחורף.

מעל המים ריחפו יתושים ושפיריות, בתוכם שרצו אלפי יצורים שונים אך שלטו להקות שחורות של ראשנים. על המים שטו הילדים הגדולים ברפסודות שבנו מקרשים. והקטנים עמדו בצד הביטו וקנאו.

לילה אחד, כשאחי היה כבר רחוץ ומצוחצח ושכב במיטתו, נכנסה אמנו להגיד "לילה טוב" לספר סיפור או לשיר שיר ערש. רצתה לשבת על מיטתו של אחי והוא נזעק:

-היזהרי! אל תשבי שם!

-מה יש? מה קרה? תמהה אימנו. אחזה בשולי השמיכה, הרימה אותה והתחלחלה-

-צפרדע?! במיטה עם צפרדע?! החוצה מיד!!! - צעקה.

-אני רק רציתי שהיא תעשה לי "קווה קווה" בלילה. ייבב אחי.

היום כשאחי הגדול כבר באמת גדול, גם בשנים וגם במידות, הוא עדיין מתגורר באותו יישוב שצמח והיה לעיר גדולה - בה בתים רבי קומות, ככרות ורמזורים. כבר אין קוצים עקרבים ונחשים בקיץ, אין שלוליות שפיריות וראשנים בחורף, וקרקור צפרדעים אינו נשמע בלילות.

ולאחי יש בכלוב - ארנבים, בשובך - יונים, באקווריום - דגים, ומסתובבים חופשי גיזמו הכלב ופינקלשטיין החתול.

ועל כן בחצר ניצבת צפרדע מפוסלת באבן, לה עיני זכוכית בורקות.

עומדת ו---שותקת