- היי, אדם שלא ראיתי המון זמן מפני שאנחנו בכלל לא חברים ורק לקחנו פעם יחד איזה קורס של יעקובסון על הרפובליקה הרומית ואחר כך לקחתי ממך סיכומים! מה קורה? - די בסדר, אדם מוכר באופן מעורפל, מי יודע מאיפה. מה שלומך? - בסדר גמור, רק העייפות, את יודעת. נו, רוצה לספר לי על השינוי הגדול בחייך, שבטח קדמו לו חודשים של לבטים, בחמש הדקות שבהן אנחנו מחכות בתור לקפיטריה של מדעי הרוח, מוקפות במיליון סטודנטים שאנחנו לא מכירות? - בוודאי, זאת הדרך המועדפת עלי לחלוק מידע משמעותי עם זרים! - נהדר. אז למה את לא דתייה? - המממ, אפשר לומר ש - - וואו, מעניין את פרת זקנתי. וממתי זה בעצם? - ובכן, בראשית נברא היקום. דבר זה הכעיס אנשים רבים, ובכלל נחשב צעד רע למדי. - מרתק להפליא. היי, תורי. הפוך חזק גדול. - טוב, אז נדבר אף פעם. - בטח. כיף לפגוש אותך. - הדדי לגמרי. - כל הכבוד לך, באמת. זה בטח נורא קשה. איזה אומץ בלה בלה. אני חייבת לרוץ, יש לי סטטיסטיקה בעוד עשר דקות. ביי, מה זה בהצלחה! לפני, וואו, שנתיים, כשנשרתי מהאוניברסיטה, היתה תקופה ששקלתי להדפיס את ההסבר לנשירה, אולי על כרטיס ביקור או פלאייר, ולחלק אותו לכל דורשי טובתי. כי אף על פי שרבים מהם שאלו בכנות גמורה ודווקא כן התעניינו בתשובה, זה נעשה מעייף מאוד לחזור ולהסביר בפעם המיליון למה החלטתי לנשור, ועוד יותר מעייף היה להעביר לכל המתעניינים את התחושה שאכן התחבטתי בעניין הרבה, וההחלטה היתה מבוססת על נימוקים כבדי משקל; רוצה לומר, זאת היתה החלטה לגיטימית לגמרי, ובין כה וכה אלה החיים שלי. עכשיו אני שוקלת שוב את הרעיון. או בעצם, משתעשעת בו. אמנם בתור לקפיטריה כבר למדתי לסנן בנימוס; לענות "זה מסובך", או "סיפור ארוך", ואנשים עם הגינות מינימלית ועניין קלוש בחיים שלי בדרך כלל מרפים שם. אבל כשחברים מדרגה שנייה או שלישית, או מכרים שאני מחבבת, או קרובי משפחה, שואלים את השאלה הזאת מתוך סקרנות אמיתית ואמפתיה, אני לא אוהבת לסנן אותם. אז אני עונה, אבל בפעם החמישים התשובה נעשית שחוקה קצת בשוליים, ואני מתחילה להרגיש כאילו אני מביימת את סיפור החיים שלי במקום לחיות אותו, וזו לא תחושה נעימה. (זכור לטוב יום טוב ראשון של פסח שבו חזרתי על זה לא פחות משש עשרה פעם; שקלתי לכנס מסיבת עיתונאים.) כל זאת הקדמה וביאור לביקורת שבה, בכל זאת, אספר קצת על התהליך הארוך והסבוך של עזיבת הדת. אני חושבת שזאת הסיבה העיקרית שנרתעתי כל כך מכתיבת ביקורת על אומה. סיבה נוספת, כמובן, היא שהוא ממש טוב. טוב מכדי שהמילים שלי, עמוסות סופרלטיבים ככל שיהיו, יצליחו לעשות איתו צדק. לספר, כמו לדברים רבים אחרים, יש שני ערכים: מוחלט וסובייקטיבי. את המוחלט קשה להגדיר, אבל דומני שרובנו נסכים שמבחינה ספרותית טהורה, האמן ומרגריטה עולה על חסמב"ה בכל פרמטר. באופן טבעי, כשהנידון פחות מוקצן, הטיעון יהיה יותר שנוי במחלוקת, אבל נניח לזה. את הסובייקטיבי דווקא קל להגדיר, וגם קשה לערער עליו. הוא לא מתרחש בוואקום, הוא מתרחש בחלל שבין הספר לקורא ספציפי. מה הוא מהדהד אצלו. אילו שדים הוא מעורר. על איזו יבלת הוא דורך. הספר הזה, לדעתי הסובייקטיבית, מצוין גם בערך מוחלט; אבל אין ספק שהוא טלטל אותי כל כך מסיבות אישיות לגמרי. הספר הזה מדבר על עזיבת דת; הוא מדבר עליה כמעט כפי שהיא היתה בשבילי. הוא גרם לי לבכות. אני לא יודעת אם יש לו אותו אפקט על אנשים אחרים. אולי אצלם הוא מעורר רגשות אחרים לגמרי. אני משערת שגם לא כל הדתל"שים יגיבו אליו באותה עוצמה. הזדמן לי לדבר עם לא מעט דתל"שים, וברור שלא כולם חווים את אותן החוויות. רובם חולקים אירועים מסוימים - התגובה הראשונית של ההורים, או שלב ארוך של דתל"שיוּת בסתר, אבל בעוד חלקם עדיין מאמינים באלוהים, וחלקם מעולם לא האמינו, אני חושבת שהכי קשה לאלה שהאמינו בעבר והיום כבר לא. כי עזיבת הדת, בשבילם (בשבילי), היא לא רק הלם וכאב להורים ולמשפחה, ולא רק שינוי מקיף באורח החיים, אלא ריסוק של אחת ממערכות היחסים המשמעותיות שהיו להם. המשפחה היא באמת אחת הנקודות הרגישות בתהליך הזה. אין הורה שלא כואב לו לראות את הילד שלו, עצמו ובשרו, בוחר ביודעין במה שנראה לו מנוגד להיגיון, מנוגד למוסר, מנוגד לַטוב ולַנכון ולַבריא. אין משפחה שלא נקרעת קצת כשאחד הילדים מתרחק חדוֹת ממכנה משותף בסיסי וחזק של המשפחה כולה. שברון הלב של ההורים שלי, של אחותי הקטנה, של אחי בן השש שבקושי מבין איך זה יכול להיות, הוא אחד המשאות הכבדים שיש. ישנם גם אלף הדברים הקטנים שלא ידעתי אפילו שיהיו שם; הקושי ללכת במכנסיים, הקושי לשוחח עם בנים אחרי שנים של חינוך נפרד, הקושי לדבר על חזיות בלי להסמיק, מיליון מאבקים זעירים שלא צפיתי, מיליון קרבות מיניאטוריים מול עצמי. ומי יודע מתי הם יפסיקו לצוף פתאום משומקום ולאלץ אותי להתמודד עם עוד שבר מעצמי הישנה שמעולם לא פתרתי. אבל יותר מכל, אלוהים. או למעשה, היעדרו. מפני שהאמנתי. מפני שבמשך יותר משנה, ניסיתי נואשות להאמין. מפני שקיומו היא אחת האקסיומות היציבות ביותר שהיו לי, וכשהיא התערערה, הכל רעד. כי ביליתי שנים באינטראקציה מולו, וההבנה שהוא לא קיים היתה כמו סטירת לחי; כשמערכת יחסים קריטית מתאדה, לא מסתיימת; לא כאילו זורקים אותך, אלא כאילו גילית שמי שהיה קרוב אליך כל כך היה, כל הזמן הזה, חבר דמיוני. אני משטיחה פה, כמובן, עניין רגיש וכואב. אולי אין דרך להעלות אותו על הכתב בלי להשטיח אותו. אולי הוא בכלל לא אמור לראות אור עולם. אני לא יודעת. לפעמים בוער לי להסביר, במיוחד לאנשים שאני אוהבת, לאנשים שאני יודעת שהכאבתי להם; שיבינו שעמדו מאחורי זה הרבה מחשבה והרבה מאוד ייסורים. ולפעמים אני חושבת שאין טעם בכלל. שכמו שמערכת היחסים איתו התקיימה ביני לבין עצמי בלבד, גם החלל של היעדרה שייך רק לי. גם למאו יש בתוכו חור בצורת אמונה לשעבר. גם הוא עבר את התהליך המייסר הזה. גם הוא שיקר לעצמו זמן רב לפני שהיה מסוגל להודות בזה, להתעמת עם זה. ובאותה מידה שהספר הזה עוסק בבניית אומה מאפס, הוא עוסק גם בבניית עצמך מאפס כשהעולם שהיה לך מתנפץ. הוא נותן כבוד לתהליך הפנימי הזה לא פחות מלתהליך החיצוני. אני לא יודעת אם טרי פראצ'ט הגיע מרקע דתי. אני חושבת שלא. אבל אני נוטה לומר שהוא האמין, פעם, אחרת איך הוא ידע טוב כל כך איך זה מרגיש? זה לא ספר פראצ'טי קלאסי, יש בו הבלחים של הומור, אבל הוא יותר רציני וכואב מאשר פארודי ושנון. הוא עוקץ מעט את האימפריאליזם האירופאי ואת המלוכה הבריטית, כמו גם את התקופה הויקטוריאנית ואת מוסכמות האבל המערביות, כנראה כי הוא לא הצליח להתאפק; אבל לפני הכל זה ספר על אובדן, ועל גאולה עצמית, ועל תחייה. ביסודו של דבר הוא ספר אופטימי. אולי הספר האופטימי הכי עצוב שקראתי מימיי. "I believe that Nation is the best book I have ever written, or will write," אמר פראצ'ט. עד כמה שקשה לומר זאת כשמדובר בסופר מבריק כמוהו, אני חושבת שהוא צדק. * * * * * * * * * * * * * * * * * In the eye of a hurricane There is quiet For just a moment A yellow sky When I was seventeen a hurricane Destroyed my town I didn’t drown I couldn’t seem to die I wrote my way out Wrote everything down far as I could see I wrote my way out I looked up and the town had its eyes on me [...] And when my prayers to God were met with indifference I picked up a pen, I wrote my own deliverance In the eye of a hurricane There is quiet For just a moment A yellow sky I was twelve when my mother died She was holding me We were sick and she was holding me I couldn’t seem to die (Hurricane, by Lin-Manuel Miranda. השיר הזה - או לפחות, הקטעים האלה מתוכו - כאילו נכתבו על מאו.) מוקדש לדז'נייב האב שממש רצה שאכתוב ביקורת על הספר הזה. אני מקווה שרצית כאוס מילולי אמוציונלי, כי זה מה יש.

סאאסקי

סאאסקי