אז אני לירי (שם בדוי), אבל אתם יכולים לקרוא לי סהר, או לונה (כן, יש לי משהו עם הירח^-^) בקיצור פשוט אל תקראו לי, אני אבוא לבד.. אני צמחונית, אבל אל תצפו להיות אחת מהצמחונים היהירים שמתנשאים מעליכם (אלו בעיקר טבעונים), בעד זכויות אדם (כמעט כמו כל בנאדם עם לב טוב) אני חושבת שהזכות הבסיסית של האדם היא החופש. אז אני שונאת פאקצות, שונאת פרחות, שונאת ערסים, שונאת בנים עם מויקן, אנשים עם שגיאות כתיב, אנשים שמוסיפים ושים לכל דבר (אימוש, אבוש, סבתוש, לירוש וכדומה) אם אתם נכללים באחת מהקבוצות האלו, אל תדברו איתי. אז מה אני בכל זאת אוהבת? אממ.. ספרים (^-^) לכתוב (קטעים קצרים, וסיפורים) אנימה (כן, כן, תתמודדו), סמיילים (LOL), ופנטזיה כמובן. ואם כבר ציינתי שאני כותבת אתן לכם קטע קצרצר, כי לדעתי הכתיבה היא הפתח לנשמה ואם ברצונכם להכיר אותי, אתם חייבים לקרוא משהו שכתבתי. לפעמים להיעלם זאת האפשרות הטובה ביותר. לשים קץ, לחתוך, לקפוץ, לתלות. כל כך קל וקשה בו זמנית. להחליט החלטה כזאת זה קשה. קשה מדי. והלב אומר כן אבל המוח, צועק לא. ואני מתפתה להקשיב ללב. כי נמאס. לברוח, לברוח ולברוח זה הכל. והחיים שלי הם כלום. קטנים יותר מגרגר חול זעיר. וכל פעם שאני מחליטה לשים קץ המוח צורח עליי לא לעשות זאת. צורח בייאוש. ואני מקשיבה לו. לא קופצת כי מוטלת עלי מטרה. כמו על כולנו. והמטרה שלי היא לנצח. אבל הנה אני יושבת על קצה של צוק באמצע המדבר בלילה. ממתינה לרוח שתנשב מספיק חזק כדי שאאבד את שיווי משקלי. כדי שאוכל להגיע למנוחה אין סופית שנקראת מוות. כי שם, בעולם הרוחות, בעולם של מלאך המוות הכל מאוזן. אין כן או לא, אין אני או אתה, אין הנאה או סבל. הכל הוא גוף אחד והדבר היחיד שיש זה אנחנו. הדבר היחיד שיש זה פה. והמוח זועק, מתחנן לעצור אבל הלב משיב לו להפסיק, בקול חזק ורם יותר. ואני נשענת סנטימטר אחד קדימה, והרוח חזקה. סנטימטר נוסף. אני צונחת. אל תהום אין סופי. אל השקט. אל השלווה שמגיעה לי. אני צורחת. אולי זה לא היה מהלך נכון אני חושבת. אבל חשבתי מאוחר מדי.