אז הנה אנחנו, עומדים בחדר עשוי קסם רגש טהור ומתכוונים להביס את הטרוריסטית הקסומה בעל כורחה במגרש הפרטי שלה.
"למה אנחנו חייבים להרוג אותה?" שאלה אלאליה. "אניגמה כבר נתנה לנו את הכסף. אנחנו יכולים לקחת אותו ולברוח!"
"שיעור חדש בחוכמת רחוב", אמרתי (שיעורי חוכמת רחוב היו הכינוי שאלאליה ואני השתמשנו בו לזה שלימדתי אותה על החיים בערים כמו דאסק). "אם מישהו משלם לך עבור משימה שעדיין לא עשית, מדובר במחווה של אמון. אם את מסרבת לעשות את המשימה, זו הפרת אמון. הפרת אמון יכולה להפוך מישהו, במיוחד טיפוס כמו אניגמה, לאויב. ואני די בטוח שאפילו את לא רוצה באניגמה כאויבת!"
"חבל רק שאין לכם בררה", אמר קול מלמעלה... קולה של אניגמה.
אור שחור הבזיק לשבריר שנייה. במקום בו הוא היה, עמדה עכשיו המעסיקה שלנו, לובשת שריון עשוי חשכה ובכל יד היא אחזה להב-בלי-חרב, עשוי חשכה גם הוא ובוער באש גיהינום לבנה. "לא ציפיתי שתשרדו עד עכשיו, אך התוכנית שלי עבדה", היא אמרה. "עכשיו שתיכן בכף ידי - גם קוסמת הדמיון וגם המלאכית".
ואז היא... השתנתה.
העור שלה הפך לבן לגמרי. שיניה הפכו לניבים עשויים נטיפי קרח. הציפורניים המטופחות שלה התארכו לטפרים עשויים ברקים ארגמניים. כף רגלה הימנית הפכה לפרסת פלטינה, ורגלה השמאלית הייתה ליציקת אדמנטיט. מגבה נפרשו זוג כנפיים עטלפיות, וזנב עקרב שחור, עטוף באנרגיית מוות. זוג קרני יהלום אסטרלי הסתלסלו מצדי ראשה. שערה הפך למפל מתנחשל של אש קסמים מכל סוג וצבע אפשריים - אש גיהינום לבנה כמו זו שעל הלהבים שלה, אש אופל שחורה, אש זעם היער ירוקה, מה שרק תרצו. עיניה הפכו למשהו שהזכיר עיניים רק בקושי - איברים בצורת לבבות ומלאי חשכה, שבתוכה שייטו ספירלה ארגמנית שהזכירה נהר של דם, חוטי מתכת שונים מסתחררים, להבות צבעוניות מרצדות, כוכבים בוהקים ורונות מאגיות משלל סוגים. הילה ורודה קורנת הופיעה סביבה.
ועל אף כל אלה, היא נראתה יפה אף יותר מקודם.
אמפוזה, אם כן.
המעסיקה שלנו לשעבר הסתערה לעברנו, נכונה לנקז את דמנו ותודעתנו גם יחד. סלייסר נכנס איתה לקפא"פ בחרבות הסאי שלו והיא הדפה אותו הצידה. האמפוזה הסתערה על עינו המרכזית של מארוס, וזה שילח בלהביה קרני טלקינזיס וגרם להן לחתוך את זו שאחזה בהן עד לפני רגע. שנייה לאחר מכן אניגמה ספחה את הלהבים הסוררים לתוך עצמה.
ואני? לא יכולתי לעשות דבר, מלבד התחמקות מההתקפות השונות של אניגמה אם היה צורך. לא יכלתי לתקוף את אהובתי. זוכרים אתם שהייתי מאוהב באניגמה.
לבסוף אלאליה הפגיזה אותה בפיצוץ אור שמימי. היא כנראה מתה - או רק התעלפה. קשה לדעת כשמדובר באל-מתים. הייתי אסיר תודה לחושי הקי של סלייסר (יכולת לחוש בכוח חיים), שלא מסוגלים לחוש באל-מתים ולכן הראו שהיא מתה... מה שהיה נכון, אבל רק חלקית.
"אני שמעתי אתכם מאז שהייתם בחנות", אמרה טריניטי. "אז... עכשיו לא תהרגו אותי?"
"לא", אמר נפריאן בפסקנות. "אבל עדיין הכוחות שלך בלתי מרוסנים. מישהו עלול להצליח עם זה... אלא אם תצטרפי אלינו!"
"אני רק... אשאר כאן קצת", אמרה טריניטי. "רק לעכל כל מה שקרה הרגע. אני אשיג אתכם אחר כך".
"אני גם צריך לעכל דברים" אמרתי. "אני אשאר כאן עם טריניטי".
אז כולם עלו ואני נשארתי עם טריניטי. "אז... למה הערפדית המשונה הזאת שלחה אתכם להרוג אותי?" היא שאלה.
"אני לא יודע... אבל בניגוד לחברי, אני אלף ישר. אני לא לוקח תשלום מאנשים בלי לעשות מה שהם אמרו..."
"לא... אל תהרוג אותי! לא ברחתי כל כך הרבה זמן רק בשביל שזה ייכשל!" צעקה טריניטי.
"בני תמותה טיפשים!" צעקתי בכעס. תפסתי טלקינטית בצוואר של טריניטי ובראשה. "יש לכם אוצר כל כך גדול, שקוראים חכם על שמו - ואתם חושבים שהוא דבר רע?! המוות זה לא עונש, טריניטי... המוות הוא שחרור!"
ואז, במשיכה טלקינטית אחת גדולה, תלשתי את ראשה של טריניטי קוסמת הרגש מעל גופה.
המשימה הושלמה!
