זה לא שאני לא רוצה ללכת לישון. זה שאני לא רוצה לקום בבוקר.

החלק הכי קשה בכול הסיפור הזה הוא לדעת שמצפה לך יום ארוך שבו לפחות פעם אחת אתה תרצה לבכות .

לפעמים אתה באמת בוכה. בדרך כלל בשירותים מתחבא מכולם. גם עם אחרי 11 שנה במערכת הלימוד אתה מכיר את השגרה זה לא הופך את החלק הזה ביום ליותר קל.

אני הכי שונאת לקום בבוקר. לדעת שאתה לא יכול לעשות שום דבר בנוגע למי שאתה או מה שאתה הולך לעשות עם החיים שלך.

זה לא שאני לא רוצה ללכת לישון.

אני אוהבת לישון.

אני פשוט שונאת לקום בבוקר.

הסיפור הוא על ילדה קטנה שחברה היחידי היה ארנב.

לא ארנב עם שעון או עם שיניים רצחניות.

ארנב לבן וקטיפתי עם נקודת צבע שחור ממש ליד האוזן .

היו לו עיניים סגולות.

אבל לא בגלל זה הילדה אהבה אותו.

היא אהבה את הארנב בגלל שכשהיא הייתה לידו היא הרגישה מוגנת.

היא לא הייתה לבד יותר בעולם .

גם הארנב אהב אותה יותר ממה שארנב היה יכול לאהוב.

אבל יום אחד הילדה פגשה בילדה אחרת.

גם היא הייתה בודדה .

הילדה חשה שהיא יכולה למצוא בילדה האחרת חברה.

וכך היה.

השתיים נהיו חברות טובות טובות.

אך יום אחד החברה כבר לא רצתה לשחק.

היא לא רצה לרוץ ולהשתולל.

הילדה רצתה שחברתה תשמח.

אז היא ניגשה לארנב ושאלה:"ארנב, אתה יכול לעזור לה?".

הארנב שאהבת את הילדה כול כך ידע שהוא יוכל לעזור לחברתה.

אך זה יעלה לו באהבתו אל הילדה

הארנב נפרד מהילדה וקיפץ אל חברתה.

והיא קיבלה אותו בחום ולא הרגישה לבד עוד לעולם.

הילדה שאיבדה חבר קרוב לא הרגישה בודדה כלל.

היא התנחמה בידיעה שחברתה לא בודדה והארנב בידיים אוהבות.

יש אנשים שיגידו שזה דבר מופלא

ואני מבינה אותם

כשאתה לומד משהוא שאתה אוהב

כשאני לומדת אומנות אני נמלאת אושר

אבל אנגלית.... או מתמטיקה.....

אוח

אני לא מבינה אנשים.