כבר אחרי חצות,

ואת חושבת

שאת לגמרי לבד.

ממשיכה לבכות,

הרוח נושבת

מעבירה ניגוב, ועוד אחד.

אנשים עוברים,

את כאן יושבת,

כמעט ובלתי נראית.

אנשים יודעים

הרוח מלחשת

את צריכה להירגע כעת.

כבר אחרי חצות,

זה כבר לא בטוח,

כדאי שתחזרי לביתך.

מנגבת דמעות,

נרגעת הרוח,

אך גם שם את לבדך.

כאן אין זרים,

הטעם מלוח,

מעינייך זולגת דמעה.

חייך מרים,

רוצה רק לצרוח,

אך כל שנשמע הוא דממה.

אנחנו כמו נדנדה. רגע למעלה ורגע למטה. עולים, יורדים, ושוב עולים. כך, בסדר קבוע. אחרי הירידה תבוא עלייה, ולאחר העלייה, ירידה. הדרך הקבועה הזו, שאנו עוברים כל יום, שוב ושוב, לעולם לא נגמרת, אך אנו יכולים להמשיך להתעודד מכך שישנם יותר רגעים בפסגה מאשר בתחתית. אנחנו נחזור למעלה, כל עוד לא איבדנו את התנופה.

הרגע הזה, שמגיעה ההבנה,

שאת החשוב מכל כבר איבדת.

הרגע הזה, עם תובנה ישנה,

שלחינם עד עכשיו עבדת...