****





גילוי (נאות, נגיד): אני לא אוהב שחברים, או אנשים שאני מכיר, מצליחים.

אוקיי, תנו לי לתקן את האנדרסטייטמנט: כשחברים שלי זוכים להצלחה - מקצועית, אישית או כלכלית - אז מבחוץ אני אולי טופח על השכם, מחייך ומפרגן, אבל מבפנים אני מתמוסס לריר ירוק וחומצי, אפל ומתועב. הצלחה של חברים זה אחד הדברים המבאסים ביותר שיכולים לקרות לבנאדם, ולצערי יש לי לא מעט חברים מצליחים, אפילו מצליחים מאוד, וזה מדיר שינה מעיניי. הם כל מה שאני לא, כל מה שיכולתי להיות, אבל בגלל שנכנעתי לעצלות, ניוון ואנוכיות נוחה (ואולי כי, איך לומר את זה בעדינות, הם הדבר האמיתי לעומתי), אני צף איכשהו על גבי קרש מעופש בנהר החיים בעוד הם, לתחושתי, "עושים את זה" בסטייל.

אז אני כאן באתר, שורף את הזמן הבינוני שלי בביקורות בינוניות על ספרים בינוניים, בעוד אנשים כמו ניר חצרוני הולכים ופאקינג עושים משהו עם עצמם, וכותבים ספר שהוא אולי לא ספרות קאנונית, אולי לא עגנון אבל בהחלט ספר טוב, מותח, מקורי, מעניין (אוי, אני נמעך פה, המחמאות האלה מוצצות ממני את החיים) והכי גרוע - מצליח.

אז גם אני התחלתי לכתוב, אולי משהו טוב ואולי פחות, אני לא יודע, כי אחרי כמה עמודים נעצרתי כי (תירוצים כלשהם).

****

"שלוש מעטפות" מגולל את סיפורו של סוציופת אלים שמצליח להסתיר את אופיו האמיתי ולהפוך לסוכן בארגון ביון ישראלי דמוי-מוסד, ולבצע בשליחותו פעולות התנקשות יצירתיות במטרות כמעט בלתי אפשריות. בשלב כלשהו הגולם קם על יוצרו ולוקח לעצמו חירויות נוספות בבחירת מושאי האלימות הרצחנית שלו, והכול יוצא מכלל שליטה באופן סוריאליסטי וחינני ביותר.

הספר כתוב טוב, נקרא בקלות ובמהירות, ולמרות מה שנאמר פה לפני בביקורות אחרות, האלימות בספר לא החרידה אותי ממש, במיוחד כשהרגשתי שניר חצרוני פשוט נהנה. הסיפור מופרך לחלוטין ואינו יכול להתקיים בשום אופן במציאות האמיתית מאלף סיבות שונות, למרות הכתיבה שהיא לגמרי "כאן ועכשיו", מה שלא פוגם כמעט בתחושת המתח וההנאה מהקריאה.

לשמחתי, (התאמצתי ו)הצלחתי למצוא כמה טעויות עובדתיות בספר, העיקרית שבהן היא גלישה של אחת הדמויות בפייסבוק בשנת 2004 או 2005, עוד לפני שפייסבוק שוחררה אל העולם הרחב. אבל זו המפלצת ירוקת העין שהכריחה אותי להיות נאג'ס קטנוני ומעצבן. בחיי.

בהצלחה, ניר. הלואי (אהמ) שתתרגם את הספר להרבה שפות ושאפילו ייצא ממנו סרט בכיכובו של ריאן גוסלינג או משהו. סעמק.



****

הטקסט שלהלן כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות, כי ככה היא העברית הזאתי. מובן שכל הצדדים יכולים להיות גם בלשון נקבה וגם בלשון זכר.

מישהו מתאהב בך. אתה לא מעוניין בו. אתה מתעלם מהמסרים והרמזים. הוא ממשיך. לא נורא. קורה הרבה. אתה מחליט לעשות מעשה ולדבר איתו. בשיא העדינות אתה מסביר שזה לא הוא, אתה בתקופה כזאת וכזאת. הוא מחייך כלא מאמין. הפעם הבאה תקיפה יותר. "תראה, אני פשוט לא מעוניין". ושוב החיוך הזה. ספק לא קולט, ספק לא מאמין. תחושה רעה מתגנבת ללב, שמשהו כאן לא רגיל, לא שגרתי, משהו איתו לא בסדר. הוא ממאן לקבל, ומסרב להיעלם מהנוף. עוד פעם אחת, תקיפה יותר, לא עוזרת, והפעם אתה מאבד עשתונות. יוצא מהכלים. "אל תסתכל עליי, על תנשום לכיוון שלי אפילו, אתה מבין??!" ושוב החיוך הזה, כאילו אומר כן, כן, שמעתי אותך, הרי אתה רוצה אותי, ותיכף תודה בזה גם לעצמך ונהיה מאושרים. אתה מתמלא אימה.
יותר מהכול, אבל לא רק, חושף מקיואן בספר הזה את הקורא להפרעה הקרויה ארוטומניה, או תסמונת קלֶרַמבּוֹ - לא רק התאהבות טוטלית במישהו שלא מעוניין, אלא גרוע הרבה יותר - האמונה שאותו מישהו משיב אהבה. הסבל עצום. לא לחולה אלא לקורבן. מקיואן מצליח לתאר בווירטואוזיות כיצד הגיבור שוקע עמוק יותר ויותר בהבנה שמישהו זר לחלוטין משתלט על נפשו ועל חייו, שנוכחותו הולכת והורסת כל חלקה טובה, כל אספקט של חייו.
ועוד מילה - על הפתיחה. הספר הזה מתחיל בבלון פורח. שטות טריוויאלית הופכת לטרגדיה - ומקיואן מעביר בצורה מבריקה את הצטברות המתח במעבר ההדרגתי בין שני הקצוות, עד להבנה המשתאה שהסוף בלתי נמנע, וממש שם נזרע גם הסוף הבלתי נמנע של הספר כולו. עד כאן בלי ספוילרים.