אומנם קראתי ארוכים מהספר הזה, אבל כל חתיכה מהספר הזאת היא הנאה טהורה.
בספר שנאתי את ביורן ואת ביורמן, רציתי לחנוק את קאלה המניאק, אהבתי את ליסבת, רציתי לקשור כמה דמויות הולכות ונשנות ולהכות אותן, וכמובן, שרציתי לחבק את ליסבת אם היא לא תהרוג אותי ^^
וזה רק מעיד על כישרון ענקי של הסופר שמסוגל לסחוף אותי לסערת רגשות שכזאת. התאהבתי בכתיבה המרתקת ובעלילה הקולחת. וכל מילה ומילה סחפה אותי יותר לתוך יצירת האומנות הזאת.
אומנם "הנערה ששיחקה באש" אינו בפירוש מתאר מישהי משחקת באש, אבל אי אפשר להימנע, במטאפורה, מליסבת סלאנדר מרקדת מעל הלהבות ומתחמקת כל הזמן מפגיעות ישירות בעוז בלתי נדלה.
אני אוהבת דמויות שמסתכנות, אני אוהבת עלילה שמביאה את הדמויות למקרים קיצוניים, אני אוהבת שדמויות נדחקות לפינה ושולפות שיניים בתגובה.
ובזכות זה, הספר הזה הגיע למקום גבוה מאוד מבחינת ספריי האהובים. למרות שהוא סוטה בחלקו. אבל הוא חולני ברובו, ואני אדם חולני ופסיכי.
אז נשאר לי רק ספר אחד לטרילוגיה. ספר אחד לראות מה מצבה של סלאנדר, לדרוש שקאלה המניאק יקבל סטירה, ולחכות לרגע בו העלילה תשוב להסתבך.
סלאנדר היא הגיבורה שלי. לא נמאס לי לומר את זה.
ממליצה בחום לכל אנשים פסיכופתים כאלו ואחרים שלא אכפת להם שתמימותם תיהרס!
רואן: מ-מה? לא הבנתי.
ואז לקח הרבה הרבה זמן להסביר לה איזה ספר זה.
אבל שהיא הבינה...
רואן: אעאעאעאעאעאעאע!!! וקנית אותו??
אני: לא =.=
על המחסור בכסך שהיה לי בכיתי יחסית הרבה. אבל למה אני אומרת שהכרתי את הספר לרוב הקוראים?
את הספר הכרתי להיימיטץ' - עמיתוש מהאתר. אבל אני אמשיך לקרוא לה היימיטץ' כי זה מגניב.
סיפרתי עליה בביקורת על אשמת הכוכבים (ספר מושלם). אז היא קנתה את תיכון לילה 2, כתבה ביקורת, כנראה גרמה לקוראת שכתבה את הביקורת אחריה גם לכתוב ביקורת.
והכל?
בזכותי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
:D
ועכשיו
<B>ספויילרים</B>
אז בספר הקודם כולם מאושרים.
הכל בסדר לכאורה. וקרטר ואלי ביחד. וקרטר כזה חמדמד וסילבן חוטף מכות וכאלה דברים.
ויאייייייייייייי.
ועכשיו?
הסיבה שקניתי שוקולד לבן.
קרטר ואלי נפרדו!!
ואני שואלת: <B>למה?!?!</B>
למה להיות <B>מרושעת?!</B> גברת סופרת, אני אחטיף לך מכות, נשבעת!!
איך העזת?!
יכלת לעשות כל כך הרבה דברים עם העלילה, אבל למה, למה, <B>למה קרטר?!</B> למה?!
הפרדת בין אחד הזוגות שבעדיפות הכי גדולה שלי בעולם הספרים, לעזאזל! הם היו כל כך מושלמים ביחד! ועכשיו בא לי <B>לרצוח במכות</B> את הדמות הראשית!!
ואת, אלי, למה?! הוא היה כל כך חמוד! והוא אהב אותך, והוא מושלם וחתיך ומושלם!!
לעזאזל!!
ואני אעשה סימני קריאה עד שאני אתעלף! כלומר, שוב!
מתעלפת
אז עכשיו, אחרי שהתעשתתי והפסקתי עם הסימני קריאה, אני אפרט.
הסופרת, באכזריות ניכרת, פשוט מחליטה להפריד בין הזוג האהוב עלי, ובגלל זה גם אתם אמורים לבכות.
והפרידה הזאת הייתה נוראה ומאוד מבלבלת. אבל השאלה היא איך אפשר?!
וגם למה?!
אבל הכתיבה הייתה כל כך טובה שרציתי לקחת חבית של גלידה ולבכות מול הספר.
אבל לא היה לי כסף לחבית גלידה.
אז קניתי שוקולד לבן.
ואכלתי יותר מידי.
וקיבלתי קלקול קיבה.
אני תובעת את הסופרת הזאת.
תובעת!!!!!!!!!!!!!!
ועוד משהו שמחרפן - איך לעזאזל אלי יכולה להתאהב במישהו שאנס אותה? אוקיי, הוא ניסה לכפר על זה כבר מאז הקיץ, אבל איך היא מסוגלת לשכוח? פשוט לא היגיון!
קראתי על מקרי אונס. שמתי לב לבנות שלא יכולות לשכוח את זה גם אחרי שנים. הרבה מאוד שנים.
זה הרס להן את החיים.
ואיך אלי מסוגלת לרצות ככה בן אדם <I>שאמור להשאיר צלקות לכל החיים?</I> ורק אחרי קיץ קצר!
זה פשוט עקום ולא בסדר.
בנוסף לסיפור אלי-סילבן-קרטר, הסיפור מתחיל להתפשט למקומות הזויים ולא מובנים. ופשוט אי אפשר להבין את המניע של נתיאל. שלא לדבר על לפגוש את הבחור.
לסיפור רק נוספים עוד ועוד חוטים לא פתורים ואני מרגישה אבודה כשאני קוראת את הספר. למרות שהוא יודע לשאוב אותי טוב טוב.
אבל שוב נחיתה בספר שני של טרילוגייה.
כמה מתאים.
הספר הזה מראה על אי אמון בבנים, אי אמון בדמות ראשית, אי אמון בסופרת כלשהי שמספרת על משולשי אהבה, ואי אמון באנושות.