אוקי!! הנה עוד ספר על...נחשו מה??...לא...לא... עוד ניחוש אחד... נו טוב אני אגלה... ערפדים!!! דיי תודו שהופתעתם!!!!

אז נסכם את זה ככה: הסופרת התקדמה מהר מידי, כלומר הייתי צריכה לדפדף אחורה בספר כדי להיזכר כל פעם מה זה דמפר וכל המושגים האלה (קראתי את הספר מזמן אז כבר דיי שכחתי את המושגים... תסלחו לי??) וגם השם והתקציר של הספר לא קשורים בגרוש לעלילה, היה צריך לקרוא לזה אולי: אחות לדם או שומרי הנסיכה...לא יודעת משהו בסגנון...אבל לא האקדמיה לערפדים כי הספר בכלל לא עוסק באקדמיה!!

אוקי עכשיו דברים טובים: הדמויות!! ממש קל להתחבר אליהם ולקשיים שלהם...

בקיצור ספר לא רע...

ספרות מזוקקת-אין מילה אחרת.
אני יכולה להגיד בלב שלם כי ספר שכזה עוד לא קראתי,ספר שנגע בכל נים מנימי נפשי בצורה חזקה כזו.
חיפשתי כל כך הרבה אחרי ספר שיגע בי בצורה משמעותית,וכבר קראתי ספרים כאילו או אחרים,ישנם כאלה שנגעו בי חזק יותר וכאלה שפחות,לרוב הכתיבה השוטפת והשפה היא שחיברה אותי לספר,כי מעטים הספרים שתוכנם ומשמעותם הם שנגעו בי באמת.

כל כך הרבה פעמים יוצא מפינו המשפט "אילו הייתי יכול..." או "לו רק היה אחרת.." או "הלוואי והיה כך וכך.."
וכשספר מצליח בצורה כל כך נהדרת להשים את המציאות במקום אחר,או להפעיל את החיים כאילו הם קורים בעוד מאות שנים ולהראות לנו מציאות שהייתה אמורה להיות מושלמת אבל היא איננה כזו גם כשהאדם מתאמץ בכל כוחו לשנות ולשפר אותה.
אנחנו לומדים לאהוב את חיינו ולהיזהר ממשאלות,כי לפעמים החיים המושלמים נמצאים ממש פה ליד.

קתרין הצליחה לתאר את נפש האדם בצורה מהממת כשהיא מתוארת לא אחרת מאשר-בכלא.
הספר נע בין תשוקה לתקווה,המאמץ לשינוי והדחיפה הבלתי פוסקת לממש את הבלתי אפשרי.

בספר מתואר אדם בשם פין שלכאורה נולד בתוך כלא,הכלא קיים כבר מאות שנים הוא יצור בעל תבונה והוא נוצר בשביל להכניס את כל אנשים פנימה וליצור עולם מושלם בתוכו-גן עדן,רק אדם אחד הצליח לצאת ממנו-והוא הפך לאגדה,כך שאפילו הצלחה זו הינה בגדר מעשיה.
כל האנשים בכלא נולדו שם,מבחינתם אין עולם חיצוני-זהו עולמם וחייהם הם לא מכירים משהו אחר והם לא חושבים שיש בכלל משהו אחר,רק גיבורינו,פין,חושב שהוא נולד מחוץ לכלא,יש לו הבזקי זכרונות מחייו בחוץ והם שדוחפים אותו למסע החוצה-כשלמעשה אין אף אדם שהיה בחוץ ולא ברור כלל שיש משהו כזה.

הספר מוגדר משום מה כספר ילדים,אבל כמו ספריו של ג'ראלד דארל,ספריי קונאן דויל ושאר קלאסיקות -אני מאמין שהכוונה היא מתחילים מספרות נוער,כלומר עד 120.
דווקא הספרים הללו מדברים על אהבת האדם,אהבת הטבע ,הרמוניה ותקווה . בהכללה גסה ניתן לומר כי הספרים הללו קצת מתמוססים בהמשך כאשר אנחנו הופכים לציניים,תחרותיים ובני העידן הקפיטליסטי. הספרים למבוגרים ברובם מדברים על כאב,כישלון ,תסכול וכמובן הסוגה החדשה:" הגעתי לגיל 50-60 ואני סוגר חשבונות עם המשפחה שלי..." (ע"ע "סיפור על אהבה וחושך ו"צילה" של יהודית קציר)
ולעניינו- הספר הזה הוא פשוט מקסים ,מהנה ונהדר.הנאה צרופה .נכון אלה בדרך כלל קלישאות ,אבל כאן באמת מדובר באמת. מי שאוהב את איי יוון עם הבתים הלבנים הדלתות הכחולות והאנשים האנושיים יאהב את הספר. מעניין שגם באיים היוונים אוהבים מאוד חתולים והם חלק מהנוף במקום.
ראוי לציין את המסר מאחוריי הספר ,אבל ראוי לקרוא אותו ,כי הוא חשוב לכל הגילאים.