העטיפה של הספר סיקרנה אותי. על מה הם בעצם מסתכלים?
ברור היה שריק מסתיר איזה סוד משרון וברגע שהיא עולה על זה, הסיפור מתחיל. חבל שהסופרת לא הרחיבה יותר על העולם נחובסק שנמצא אי שם במרחבי הגלקסיה. מה שהיא כן ראתה לנכון לשתף אותנו בו היה סוף הדרך. הספר מרתק מההתחלה ועד הסוף. משהוא הביא לבסיס וכל החבורה אהבה אותו. אז אני כותב בשם כולם.

קשה לי מאוד למדוד ספרים על פי מדד של "ניצול או בזבוז זמן", שכן כל קריאה היא חוויה, גם אם אינה חוויה העונה על הציפיות. אולם במקרה זה, לאור הביקורות שנכתבו כאן לפני, אפתח באמירה ברורה: "בעקבות הזמן האבוד" הוא אחד הספרים אשר קריאתו היתה ניצול זמן באופן הטוב והמדויק ביותר. הזמן אשר הקדשתי לקריאתו רחוק מלהיות אבוד – היו אלה חמישה ימים מדהימים של קריאה וצלילה אל נבכי נפשו של המספר, ובדרך, לפעמים גם אל זו שלי. זהו זמן שלצערי לא ישוב עוד – לא בגלל שאבד, אלא כיוון שקריאת החלק הראשון של יצירת הענק הזו היתה חוויה חד פעמית, אשר ודאי תהיה שונה בקריאה שניה.

החלק הראשון של יצירתו הכבירה של פרוסט מכונה "קומברה" – על שם הכפר בו היה מבלה המספר עם הוריו בעונת הקיץ. עבורו, קומברה היא אוסף של זכרונות ילדות – טעמים, קולות, מראות וריחות, המתעוררים אצל הסופר מחדש, בחוויה חושית חזקה מאוד. כך נחשף הקורא אל טעם העוגיה הטבולה בתה של דודתו, ריחות הפריחה בטיולים, מראה הנהר בכפר – חוויות שמצד אחד הן כל כך אישיות, ומצד שני יכולות לעורר הזדהות אצל כל אחד, בכל זמן, מתוך חוויותיו הפרטיות שלו. הזכרונות, הדמיון והמחשבה הפנימית הם המניעים את ההתרחשות. הקורא נחשף למסעו של המספר לקראת היותו סופר, ואל הדרך חזרה לנקודות בילדותו שבהן הכל התחיל. יש כאן בעצם מסע רוחני, של אדם העובר בתחנות שונות של חייו ובוחן אותן זו לאחר זו, וזו לצד זו, ואת השלכותיהן על חייו. הבחינה החוזרת הזו נוגעת ברגעים שבזמנו אולי נדמו כשוליים או טריוויאליים, אך מבט מעמיק לאחור חושף אותם במלוא עוצמתם. מדהים כמה שרגעים כאלה ואחרים מתוך הילדות משתקפים פתאום באור אחר.

הכתיבה של פרוסט, מראשוני סופרי זרם התודעה של המאה העשרים, היא בעצם עיבוד מחודש לזכרונות הללו, ולא הרבה מעבר לזה. לפיכך, יכול אני להבין את מי שהתקשה להתחבר לספר; מנגד, התיאורים שלו כל כך אמיתיים ואנושיים. הכתיבה התודעתית עוסקת באופן מפורש בתהליכים הנפשיים של אדם בסיטואציות מוכרות. כך למשל, כולנו הולכים לישון בלילה ומקיצים בבוקר, אולם כשרונו הגדול של פרוסט הוא בתיאור נפש האדם בכל אחד מאותם רגעי יום יום: כבר בפתיחה מתאר פרוסט את הרגעים שבין הערות לשינה, בהם לאט לאט המוח משתחרר ונרדם, הנפש נרגעת (או לא נרגעת), החלום מתערבב עם הדמיון והשינה עדיין איננה לגמרי שם; את הרגעים האלה, למשל, ורבים אחרים שכל אחד ודאי מכיר אותם – מיטיב פרוסט לתאר בעדינות ובדייקנות.

צלחת מעופפת במרפסת נחתה - קראתי את הכתבה בעיתון הארץ והתרשמתי מאוד.
ספר ממש יפה.
פותח בכלי טיס זעיר ובלתי מזוהה בחג בשמי ישראל ומסיים בכלי טייס המקרטע על נוסעיו וניצל הודות לאותה אבקה צהובה ואי אפשר לעשות את ההקבלה בין ההתחלה לסוף.
ספר סוף.