אמנם לא קראתי בעיון של ממש את כל הספר, אבל בדבר אחד הוא צדק -
באמת הייתי צריכה להיות יותר חכמה, ולגלות אדישות כלפי הספר הזה (דהיינו לא להתלהב מהביקורות המחמיאות מקיר לקיר ולקנות אותו)
פרט לזה שנראה לי שאשכרה היו משפטים סותרים - הספר מלא סתירות בעיקרי הדברים: למשל - אתם יכולים לא לשים זן על דברים רק אם אתם כן שמים זן על משהו אחר (סרייסלי?)
או - אני כל כך לא שם ז' היום עד כדי כך שאני חי חיים בורגניים לכל דבר כשאני בשנות השלושים לחיי עם אישה וילדים ולא חושב על הלהקה המטופשת שרציתי להקים כשהייתי צעיר, ועל קשיי המחויבות שהיו לי ומה הם בעצם באו לבטא.
אני לא יכולה להיפטר מהמחשבה שנורא קל "לא לשים" כשאורח חייך הוא בדיוק מה שמצפים ומה שנחשב בחברה... אין לך על מה לשים.
חוץ מהפרובוקטיביות והמילה הגסה שחוזרת יותר מדי אין פה שום דבר נועז שיכול לעורר עליו הדי ביקורת בספר הזה.
חוץ מזה שלא הבנתי אם להיות אדישה או לא להיות - המסרים הם כמו של קומדיה רומנטית ממוצעת.
האושר האמיתי נמצא לא בבילויים השטחיים אלא בבית ונישואים.
כמה חתרני!
בקיצור אני אשמח להיות יותר אדישה אבל לא נראה לי שהספר הזה מגלה איך או למה לעשות זאת.

You are not special. You are not a beautiful or unique snowflake. You're the same decaying organic matter as everything else."

איך הכי נכון לסכם את הספר הזה, ולמה בכלל לקרוא אותו? למי הוא מיועד? האמת היא שכל אחד יכל לקחת מהספר משהו. עכשיו ברור לי שיהיו אלו שיגידו "לא מחדש", "נורא טריויאלי", "מים מתחת לגשר", אין חדש תחת השמש והמערב שקט. ואולי אתם צודקים, אולי עבור רבים מאתנו הספר לא יחדש הרבה, אם בכלל. ועדיין, מסתובבים בינינו אלו שהספר הזה באמת ובתמים יצליח לעורר משהו, לגרום לתזוזה, תנועה, שתביא אתה שינוי. ושינויים הם דבר טוב. בין כה וכה שינויים ימשיכו לקרות, לכן כדאי להסתגל ולהבין את היתרונות שבדבר.

לי הדבר קרה בפעם הראשונה בחיי, אחרי לא מעט ספרים, כשסיימתי לקרוא את "רשימות על אמנות החיים" של חיים שפירא. בשורה התחתונה הספר נכנס לחיי בזמן הנכון. והיה בדיוק מה שהייתי צריך לקרוא. שם הוא נגע בנושאים שמעסיקים אותי רוב חיי. נושאים שעצבו את נוף ילדותי ומרבית שנותיי, וכך גם חשבתי – את מי שאני כבן אדם, נושאים שהיו לנתח משמעותי והשפיעו בדרכים מגוונות, לרוב שליליות. מאז קריאת הספר, מאז אותו מפגש ספונטני עם אותם נושאים, קרה משהו. לא. לא קיבלתי מרשם לתרופת קסם שתפתור לי את כל הבעיות בחיים. אני לא עשיר, אני לא מצליח, אני לא חושב באופן חיובי פתאום ואופטימיות לא נוזלת לי מהאוזניים, או מכל חור אחר בגוף. אני בטח לא מאושר. אז מה לעזאזל קרה? עובדה. אני מרגיש קצת יותר טוב.

כאן אני חוזר לספרו של מארק מנסון, לשם הקולע והכל כך נכון של הספר, ובאנגלית כמובן; "the subtle art of not giving a fuck". התרגום בעברית - אדישות, לא עושה חסד עם הרעיון, ובתרגום שמארק מנסון יעריך יותר: צריך לדעת על מה לשים זין בחיים האלה ועל מה לא. זו לא מחשבה זרה, אבל עד לפני חודש מעולם לא הצלחתי ליישם את התפיסה הזאת. זה נכון לגבי כל דבר ודבר בחיים שלי. לאופן שבו אני מסתכל על העולם מבין אותו ומגיב לו בהתאם, ועל אינטראקציות בין בני אדם. ברגע שהצלחתי להפנים, או יותר נכון השלמתי עם העובדה, שאין לי שליטה על שום דבר, ובעצם שיש לי שליטה רק על דבר אחד – על איך אני מגיב ומתמודד עם סיטואציות שפוגשות אותי בחיים, רק כשזה קרה הרגשתי בשינוי חיובי ואמתי, ואולי הראשון בחיי. ההרגשה היתה כאילו תעלת האוויר דרכה אני נושם התרחבה עוד קצת, ופתאום קל יותר לנשום. קל יותר לחשוב. קל יותר לתפקד. זה שינוי קטן, מזערי אבל כל כך חשוב ומשמעותי מאד.