****
מסע בזמן הוא עסק מסובך ומקסים, מרתק ועמוס פרדוקסים. כשראיתי את הספר, חששתי מכל מיני חרטאות מוכרות לעייפה של מסע בזמן (מי אמר מרטי מקפליי?), מתובנות משומשות או בכלל מסוג של ספר אימה סטפן קינגי עתיר צללים, חריקות, מקרי מוות מפלצתיים ושאר ירקות אינפנטיליות, אבל התמונה על השער (האיום ונורא) בכל זאת רמזה על נושא ריאליסטי יותר, ותקציר הספר סקרן אותי עוד יותר.
אז קניתי.
בראשית היתה "מנהרת הזמן". דאג וטוני נלכדים בעבר ומושלכים מאירוע היסטורי אחד למשנהו, שם הם חווים מכלי ראשון את מה שקורה, ולומדים בעיקר שהם אינם יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה, אם זאת טביעת הטיטאניק או ההתקפה על פרל הארבור. בסופו של דבר מדובר בסוג של שיעור היסטוריה משמים למדיי, עטור בתפאורה מרופטת ומיושנת כיאה לשנות השישים. אחר כך היה "בחזרה לעתיד", ובו מרטי מקפליי חוזר לשנות החמישים כדי לדאוג שאביו ואימו ייפגשו כדי שהוא יוכל להיוולד, ולפתור את "פרדוקס הסבא" הידוע לשמצה (אילו חזרתי לאחור בזמן והרגתי את סבא שלי לפני שפגש את סבתי, לא יכולתי להיוולד אח"כ ולפיכך לא יכולתי לחזור בזמן וכו'). מאז ראינו כל מיני סרטים (בעיקר "לקום אתמול בבוקר" המופתי עם ביל מאריי, "אפקט הפרפר" החביב עם אשטון קוצ'ר, ולאחרונה גם "לופר" המעניין), וקראנו כל מיני ספרים (כמו "עושים היסטוריה" המצויין של סטיבן פריי, "אשתו של הנוסע בזמן" ועוד ועוד), ועדיין אנחנו צמאים לעוד, פשוט כי זה נושא כל כך פאקינג מרתק, ואי אפשר שלא להשתעשע במחשבות של מה הייתי עושה אילו יכולתי לחזור בזמן ולשנות את כל הטעויות המפגרות שעשיתי כשהייתי צעיר יותר, או פשוט לשנות את העתיד.
סטפן קינג נכנס לכל המיש-מש הזה בשתי רגליים יציבות, וכותב ספר שהוא פשוט תענוג. חכם, ציני במידה, מלא הומור, מותח בטירוף, מפחיד ומעורר מחשבה. כיף טהור.
ג'ייק אפינג, מורה לספרות בתיכון במדינת מיין בארה"ב מגלה שבמזווה הדיינר החביב עליו, יש פורטל/חור תולעת שמוביל אותו לאותו מקום, רק ב-30 בספטמבר, 1958. הוא יכול להסתובב בעולם הזה כמה שירצה, ולחזור בחזרה למזווה שבדיינר - כשחלפו בעולם של 2011 שתי דקות בלבד. בכל פעם שהוא חוזר ונכנס אל חור התולעת, הוא חוזר לאותו זמן ומקום בדיוק, כך שהעולם של 1958 "מתאתחל".
