אפתח ואומר שקראתי ספר מעולה.

לקח לי מספר ימים להתיישב ולכתוב את הביקורת על הספר וזאת משום שהוא עמוק ולא סיימתי לחשוב עליו עדיין.
סטנדיש מחליק לאוקיינוס וכאן מתחיל הסיפור המדהים הזה על אדם הנאבק בכוחו המוגבל בטבע הספר בעיני הוא מעין מטאפורה לחיים חוויתי עם הגיבור את השעות, את כל קשת התחושות את סיפור חייו על מימי האוקיינוס הרוגע, האדיש האיתן.
הספר נכתב בפשטות ובישירות ויחד עם זאת הוא עמוק ומורכב ומעורר מחשבה ואפילו מצמית לרגעים.

הספר נכתב בשנת 1937 והוא כאילו נכתב היום עבור הקוראים של הזמן הזה. קלאסיקה במיטבה ובכל עוצמתה.

קצת על הוצאת זיקית - מדובר בהוצאת חדשה ואיכותית (לא אני איני דוברת מטעם ההוצאה) התוודעתי אליה לגמרי במקרה אחרי שרשימתי הכילה מספר ספרים שאני רוצה לקרוא ואז התחלתי להתעניין וגיליתי אותם נכנסתי לאתר שלהם באינטרנט ומאוד התרשמתי מפועלם.

חברי ההוצאה (ישראלים) שחברו עם מיטב ההוצאות בעולם להחיות ספרים מעולים ש"אבדו" באבק הזמן הם מתורגמים לעברית ברמה מעולה ונקראים כספרים עכשוויים עם האיכות של פעם קצת מזכיר לי את בית הקברות לספרים אבודים בספר "צלה של הרוח".

הספר מעולה ומעורר מחשבות עמוקות.
מומלץ לקרוא בחום אותו ואת כל יתר הספרים כנראה

יום נפלא
אהובה

הספר מביא לקוראים סיפורים מחיי במעברה , מנקודת מבטה שלך ילדה המצליחה להעביר את חווית חיי המעברה בצורה מוחשית , קולח ומעניינת . הילדה מספרת את סיפורה האישי המביא תחושות , ריחות , רגשות ומראות מהמעברה ומתושבייה.

בצער רב הגעתי לסיומו של "המלכות" מאת עמנואל קארר. מדוע בצער רב? כי לא נהניתי כך משילוב של היסטוריה מימי בית שני, חקר האוונגליונים ותולדות רומא אי פעם. אני לא חושבת שיש הרבה טעם לנסות לשכנע קוראים וקוראות שהנצרות ושאלת הצלחתה לא מעניינים אותם לת צ'אנס לספר הנפלא הזה ולכן לא אנסה. אני רק אומר שהספר נפתח עם חלק ביוגרפי בו קארר מתאר את תהליך החזרה בתשובה שלו אל חיק הקתוליות ומשם הוא ממשיך לנסות ולטוות את הביוגרפיות של פאולוס ולוקס.

אני חושבת שהיופי אצל קארר הוא שהוא ממש הצליח להחיות את כול האזורים המתים, הריקים והחסרים ששיעורי היסטוריה במסגרות ממוסדות מותירות לחסדי אי הידיעה והדמיון. כך למשל הוא מנסה להעביר לנו את החוויה האחרת, המוקסמת והמזועזעת שאולי עברה על לוקס כשהוא ביקר בירושלים לראשונה בחייו או להעביר לקורא שהחבורה שמתלווה אל ישו היא כמו רד-נקס בדרום קרולינה שצדים שפמנונים למחייתם. אני חושבת שדווקא במישור של "מדוע הנצרות הצליחה כפי שהצליחה?" התשובה של קארר היא קצת חזרה על טיעוניו של ניטשה במעבר לטוב ולרוע ובגניאולוגיה של המוסר. אבל זה לא משנה כי הכוח של קארר הוא ביצירת דיוקן מאוזן, חי ורגיש של תודעות וחיים שרחוקים מאוד משלנו אך אולי פחות רחוקים ממה שנדמה לנו (כמו בחיבור היפה שהוא עושה בין העניין שעוררה היהדות בקרב חלקים באימפריה הרומאית להופעתם של יוגה ומדיטציות בעולם המערבי של שנות השישים).

בקיצור, אני מרגישה שהספר הזה עורר בי חשק לשוב ולקרוא ספרי היסטוריה כפי שאף ספר היסטוריה (ורק כדי להבהיר, "המלכות" ממש לא מתיימר להיות ספר היסטוריה כשר) לא עורר בי כבר די הרבה זמן. למעשה, הוא גרם לי לרצות לקרוא יותר היסטוריה שנכתבת מתוך מחברים שנטועים לחלוטין בתחום הספרות ומנסים לכתוב היסטוריה מבלי לשכוח שהם סופרים ולכתוב ספרות מבלי לשכוח שהם היסטריונים.